מי אמר שזה בדיוק מה שנראה לכם? אל תניחו

אחד הדברים שאנחנו חוטאים בהם כלפי ילדינו וכל מי שסובב אותנו הוא הנחת הנחות. אנחנו שומעים מישהו מתחיל לומר דבר מה ומיד בטוחים שאנחנו יודעים מה הוא התכוון לומר, בקושי רב אנחנו מניחים לו לסיים את מה שהוא אומר ומיד עונים, בפעמים פחות רגישות אנחנו עונים עוד לפני שהוא סיים לומר את הדברים... חשוב מאוד לברר את הדברים לפני שאנחנו מניחים הנחות ומגיעים למסקנות. חשוב לשאול את השני מה הייתה כוונתו; למה התכוונת כשאמרת כך וכך? למה התכוונת כשעשית כך או כך? אם נשאל את השאלה נופתע הרבה פעמים כשנגלה שהתשובה לגמרי שונה ממה שחשבנו...

* * *

כשהייתי בן שבע עשרה, בחור ישיבה רציני, חיפשתי איך להרוויח כמה שקלים מן הצד. המצב הכלכלי בבית היה קשה ואני רציתי מאוד לשלם את שכר הלימוד לישיבה (שעמד על שלושים לירות בזמנו) בעצמי, בלי שהעול ייפול על כתפיהם של אבא ואמא. והנה, יום אחד ראיתי מודעה: בבית הספר של החינוך העצמאי ברחובות מחפשים מורה לשיעורי תורה ופרשת שבוע לכיתות ז'-ח' בין השעה שתיים לשלוש. השעה התאימה לי, וידעתי שאוכל בקלות לעמוד בתנאי המשרה. בית הספר שחיפש את המורה עמד תחת פיקוחו של רבי מוישה סלומון, זכר צדיק לברכה. פניתי אליו וביקשתי לקבל את המשרה. זה לא היה קל, אבל אני לקחתי על עצמי את הנושא ברצינות, התכוננתי אליו היטב והתחלתי ללמד.

אחד מתפקידיו של המורה הוא לעשות מבחנים.

במהלך המבחן ראיתי את איציק, ילד חלש יחסית, מתכופף אל הקלמר, מוציא מתוכו פתק, מחייך חיוך רחב, מחזיר את הפתק לקלמר וממשיך במבחן. הנחתי שאיציק השיג את טופס המבחן מראש ועכשיו הוא מעתיק אל הטופס שלפניו את התשובות שהכין בבית. בלית ברירה ניגשתי לאיציק וביקשתי ממנו את הפתק. איציק שם את ידו האוחזת בפתק מאחורי גבו ואמר: "המורה, לא לא, באמת, פעם אחרונה, יותר אני לא אוציא את זה באמצע", אבל אני גיליתי אסרטיביות ודרשתי את הפתק. לא הייתה לאיציק כל ברירה, הוא הושיט לי את הפתק. פתחתי אותו עיינתי בו וקיבלתי שיעור גדול לחיים. בפתק היה כתוב: "איציק, אמא אוהבת אותך מאוד, בהצלחה במבחן".

אני יכול לדמיין לעמי שאיציק התעורר באותו בוקר עם כאבי בטן, מה שקורה הרבה פעמים דווקא לילדים חלשים בימי מבחנים. ואיציק לא שמח כל כך ללכת באותו יום לבית הספר, הוא ידע שמחכה לו מבחן. אבל אמא עודדה אותו מאוד ובסוף גם דחפה לו פתק. איציק, אמא אוהבת אותך מאוד, בהצלחה במבחן. ואיציק, באמצע המבחן, כנראה דווקא ברגעים של קושי, הוציא את הפתק, קרא, התעודד, נהיה מאושר וקיבל את הכוח להמשיך הלאה.

אני למדתי מהסיפור הזה שני דברים – אחד, עד כמה מילה טובה, מילת עידוד ואהבה, יכולה לתת לילדים כוח. אבל יותר מזה לא להניח הנחות, לא להסיק מסקנות, לברר, לשאול באופן ישיר מה הייתה הכוונה, למה התכוונת. הרי אם הייתי אומר לאיציק: "איציק, לך הביתה ותביא פתק מההורים", הוא היה יכול להישבר או לענות בחוצפה משהו כמו "יש לי כבר...".