אנחנו עוברים תקופה קשה כל כך - איך אף אחד לא שם לב?!

לפני תקופה קצרה התקשרה אלי אישה וביקשה להתייעץ. היא סיפרה לי שיש בשכונתה מכולת קטנה שמשרתת נאמנה את תושבי השכונה במשך עשרות שנים. בעלי המכולת הינם בעל ואשה שעובדים במכולת יחד במשך כל היום. לדבריה, מזה כחודש ימים שהאישה נמצאת במכולת לבדה. נשות השכונה חוששות שהבעל חלה, אך לאף אחת אין תעוזה לשאול את המוכרת מה שלום בעלה, כיוון שמבטה נראה לא טוב, וכל אחת חוששת שמא בעיות אחרות קשורות לניתוק בין הבעל לאשתו.

"רציתי לשאול אם לדעתך עלי לגשת לשוחח עם המוכרת ולשאול אותה על הקורה עם בעלה, למרות שמבטה המיוסר משדר ריחוק וחוסר רצון לשוחח עם מאן דהוא, או שעלי להתעלם ממה שקורה ולהמשיך הלאה, כמו כל נשות השכונה".

"חפשי שעה קלה, שאין אנשים מצויים במכולת", הנחיתי אותה בפשטות, "גשי אליה, ואמרי משפט קצר כמו: 'דעי לך שאני לא מפסיקה לחשוב ולהתפלל עליכם', או: 'איני רוצה להציק, אני מבינה שאתם עוברים אתגר לא פשוט ורוצה מאוד לעזור. כמובן, רק אם העזרה שלי מתאימה לך'. זהו, משפט קצר ולא יותר. יתכן שהיא תאמר 'תודה' וזהו, אך ייתכן שהיא תפתח בפניך את סגור לבה ותספר מה עובר עליה. היי רגישה ולכי בעקבותיה. אבל בשום פנים ואופן אל תתעלמי מן המצוקה".

ארכו ארבעה ימים עד שאותה גברת חזרה אלי. "הרב מרגלית", היא סיפרה לי בהתרגשות, "ארכו לי יומיים תמימים עד שעשיתי כעצתך. רק אחרי שהתלבטתי בנושא כה וכה אזרתי אומץ, ובשעת דמדומים, לפני הסגירה, פניתי אל המוכרת ועשתי כעצתך".

"ומה קרה אז?", התעניינתי.

"קרה דבר מזעזע. מיד לאחר שאמרתי לבעלת המכולת את המשפט הראשון, היא פרצה בבכי עז ואמרה בקול נשנק: 'אני גרה בשכונה של אנשים רשעים! אני חיה כאן כל השנים ומשרתת אתכם עם בעלי בנאמנות ובמסירות אין קץ. עכשיו, כשאנחנו עוברים תקופה כה קשה, אף אחד מכל בני השכונה לא מתעניין מה קורה לנו! מה קורה לכם? אתם עד כדי כך אטומים וחסרי לב?'.

"היא סיפרה לי שבעלה עובר טיפולים קשים בביה"ח תל השומר לאחר שלקה במחלה נוראה. 'אני מגיעה לחנות מדי בוקר, סוחבת פנימה את ארגזי הלחם ומוצרי החלב בכוחותי הדלים, ומבוקר עד ערב מתפעלת לבדי את החנות מבלי שאיש מציע עזרה כלשהי. כשאני סוגרת בשעה שבע בערב אני ממהרת לקחת מונית ולדהור לעבר בית החולים, כדי לשהות לצד בעלי החולה כל כך. ההתמודדות הזאת קשה לבלי הכיל, אבל קשה לי לא פחות לראות שאיש לא מתעניין בשלומי ובשלום בעלי, איש לא שואל אם אני זקוקה לעזרה ואיש לא שם לב לסבלי!'".

הסיפור ההוא הסתיים בטוב, ברוך ה'. לאחר שנודע סבלם של בני הזוג ברבים נרתמו בני השכונה לסייע להם וללוותם בעזרה מעשית ובתמיכה פיזית ונפשית. המסר היוצא מן הסיפור חד ונוקב – לו היו אנשי השכונה מניחים את כבודם העצמי בצד ומתעניינים - במלוא העדינות, הזהירות והרגישות, בשלומם של בני הזוג, היו מונעים את חילול השם הנורא שקרה, וחוסכים מהם שבועות ארוכים של בדידות וצער. זו המטלה העיקרית שלנו: לשים לב למה שעובר על השני ולנסות להקל עליו, מבלי לחשוב איך אנחנו עצמנו נראה בתמונה.