"שששש", היסה אותי המנהל. "אתה זה לא כולם. אתה בן מלך. אתה צריך לייצג אותי"

קוראים לי ישראל, ואני לומד בבית ספר "היסטוריה". לפני המון שנים היו שם 70, כיתות והיום הם מחולקים לתאי כתות. עד כאן זה אולי נשמע די נורמלי. אבל הדבר ההזוי ביותר הוא שבכיתתי יש תלמיד אחד, והוא אני.

אני די נהנה מהלימוד. אבל מזמן הבנתי שתמיד אהיה בודד. כששאלתי את המנהל למה אין לי חברים, הוא ענה שזה מכוון, שאני לבד כי אני מיוחד. שאלתי: "ואם אני מיוחד, למה אני צריך עונש כזה? זה בולט כשאני מציץ מהחלונות ורואה איך כולם נהנים, צוחקים, מדברים. אומנם גם רבים, אבל הם ביחד. למה אני לא יכול להיות כמו כולם?".

"שששש", היסה אותי המנהל. "אתה זה לא כולם. אתה בן מלך. אתה צריך לייצג אותי. יש לך מעמד מיוחד ויש לך אותי. אני הוא זה שמשגיח עליך תמיד. גם כשאני נעלם מעיניך אני מביט מבין חרכי התריסים".

לפני הרבה זמן חשתי מעט בשעמום. אף על פי שיש לי שיעורי בית רבים פי כמה מכל תלמידי בית הספר, ואין לי זמן כל כך לשחק, ואף על פי שיש לי המון סיפוק, בכל זאת זה קורה, שאני מביט לחצר בזמן ההפסקה ורואה את משובות הנעורים, הקלילות והבדיחות. אני מביט, למען האמת, במעט קנאה. ביקשתי מהמנהל שיוציא אותי לחצר. הוא, בעיניו הרחומות, הביט והסביר שלא כדאי לי, כי שם אחוש דחוי, כיוון שלעולם לא אתקבל לחברתם. עניתי שאשתדל למצוא חן בעיניהם, אז המנהל ענה שהוא מבין, אבל מצטער מאוד על החלטתי. כיוון שהבחירה בידי והוא לא מתערב בבחירתי, אני יכול, אבל חבל שאצטרך ללמוד את הכללים בדרך הקשה.

בחרתי לצאת. נסתי להיטמע בין כל הקבוצות ולהשתתף במשחקיהן, אבל מהר מאוד גליתי ששמו לי מקלות בגלגלים. פשוט לא נתנו לי לנצח, אף על פי שהניצחון היה ברור לצד שלי. כשהצטרפתי למקהלה בית הספר, הודיעו המשתתפים שהקול שלי לא משתלב, ואולי כדאי לי לנסות במקום אחר. כשחילקו פרסים, "גילו" שלא שמו לב לנוכחותי, ולכן דילגו עלי. כשהתפתחה תגרה בין קבוצת תלמידים וכלל לא הייתי בזירה, נדהמתי מכך שהפנו אלי אצבע מאשימה. כשנסתי להסביר שאני חף מפשע, צעקו הכול במקהלה "אתה תמיד אשם – חבל שאתה לומד פה". לא האמנתי שהיגיון לא מדבר אליהם, והעדים שהיו נוכחים בתקרית ובניתי עליהם להעיד לטובתי, נעלמו מהשטח. נשארתי שה בודד בן 70 זאבים. הם החלו להכות בי עד שחשתי שאני לא יכול לנשום. באותו רגע הגיע המנהל, שלף אותי מהלינץ' והחזיר אותי לכתה. התביישתי להביט בו. עדיין צרבו לי המילים ששמעתי למטה בין הילדים שחשבתי הם חברי. "צא מבית ספרנו!!!", "מחרחר מלחמות ונושא מחלות".

האמת היא שלא למדתי מהמקרה הזה. לבושתי אני עקשן גדול, עקשנות שרודפת אחרי בירושה מאבות אבותי קשי העורף. אחרי הפעם הזו היו הרבה פעמים שניסיתי. בכל פעם נזהרתי לא להיות שונה, אלא לעשות הכול כדי למצוא חן בעיניהם, העיקר שיקבלו אותי לחברתם. בפעמים הראשונות קניתי משחק שהיה להיט באותה תקופה, כדי להראות שגם לי יש, הרי אנו חברים עם תחביבים משותפים. אבל במקום לראות בי אחד מהם, הם הזעיפו את פניהם וצעקו עלי שאני לעולם לא אהיה כמותם. כשקניתי את בגדי האופנה מאותה חנות שהם קונים בה – הם לגלגו עלי וזרקו בדיחות על חשבוני. כשהגעתי עם אופנים משוכללות ויקרות כדי להרשימם, הם קינאו והוכיחו אותי על שאני מנסה להוציא להם את העיניים, ועל זה הם לא סולחים. כשעשיתי הפוך ולבשתי את בגדי המרוטים שעמדו להיזרק לאשפה, עשו ממני מוקיון ולעגו על הקבצן החדש. כשהתבגרתי הבנתי כמה קשה השהייה בחברתם. החלטתי לשוב להיות מה שאני. לחזור למקורותי. באמת השקעתי המון בלימודי, החלטתי להיות נחבא בין הכלים ולא להתבלט. ללכת בצדי הדרכים, העיקר לא לפגשם. דווקא אז פגשתי לא מעט מחברי שהעריכו את דרכי. אבל הרוב המשיך לבוז, להכות ולהכפיש את שמי.

לפני זמן קצר החלטתי שהגיע הזמן שגם לי יהיה חלק בחצר. ניגשתי למנהל, שהוא מיטיבי מאז ומתמיד, וגייסתי את כל כושר השכנוע כדי להסביר שהגיע הזמן לחזור לתוכנית המקורית שהוא עצמו הבטיח לי לפני שנים, להקצות לי חלק בחצר. הרי אני תלמיד כמו כל אחד. לא יעלה על הדעת שבהפסקה כל כיתה תשחק בחלק שלה ורק אני אשאר בכתה כמו בעל חיים בכלוב, ולעולם לא אתאוורר בחלק שמגיע לי בזכות. המנהל הביט בי בחום ואמר: "אני יודע שאתה מחכה, ואני יודע שאתה לא מבין הרבה דברים, אבל אתה בטח זוכר שהבטחתי שלעתיד לבוא תהיה לך חצר משלך, ולא רק זה, אלא כולם יהיו כפופים לך. אבל זה יתרחש בזמן שאחליט, וזה יהיה בקרוב. אם תשמור על הכללים המיועדים לך אישית, אתה תהיה האדון על כל השטח".

נלחמתי ברגשותי הקרועים. קשה היה לי ליישב בין השכל שהבין שהטוב העומד לפני, יודע מה הכי טוב לי, ובין זעקת רגשותי שהגיע הזמן לתקן אפליות. עניתי בדמעות שכבר המון שנים עברו מאז ההבטחה, וקשה לי מאוד.

באותו לילה בכיתי המון. נזכרתי שזו הייתה תקופה קשה במיוחד. דווקא אז המנהל כמעט לא נראה בשטח. זה היה בזמן שתלמידי הכתה הכי תרבותית ומוכשרת הפכו לחיות טרף – אבל רק כלפי. הם היכו ופצעו אותי פעמים רבות עד זוב דם, כשהם משמיעים לי בקול מקפיא שכל הצרות בבית הספר באו בגללי. המנהל, שתמיד בא לעזרתי, נעדר ולא נראה בשטח. הבטתי אל תריסי חלונו ונדהמתי לגלות שהתריסים מוגפים, הדלת נעולה והאור שם כבוי ימים רבים. די. אמרתי לעצמי, אולי אין לי יותר גואל. אולי זה יהיה סופי. משום מה הצלחתי לנער את שברי ולקום. כשחברי הכתה האגרסיבית ראו שקמתי, הפילו אותי מגובה רב, ושוב איבדתי את הכרתי. הם לא הסתפקו בכך, ואסרו אותי במרתף צר קר וחשוך ללא מזון כמה ימים. מה שהכי כאב, הייתה ההשפלה להיווכח שהכיתות האחרות, ממשיכות את חייהן ומשחקיהן כרגיל, אף על פי שהיו עדים לפשעים שמתרחשים מתחת לאפם.

ביום הרביעי חשתי שאני הולך לעזוב את העולם, והתחלתי לומר את סדר הווידוי. פשטתי את ידי ורגלי והתכוננתי להחזיר את נשמתי, כשלפתע נזרקה מהחלון חבילה. הצלחתי בקושי להושיט את היד והנה מונחות על כף ידי כמה פרוסות לחם. קלטתי שהמנהל נמצא, רואה ושומע, אף על פי שיצא לחופשה. המחשבה שאני לא מש מעיניו הרגיעה אותי. התחלתי ללעוס לאט וקבלתי כוחות חדשים. אספתי את עצמותי, שכבר כמעט לא הייתה בהן רוח, וקמתי. להפתעתי, הדלת המוגפת נפתחה על נקלה. יצאתי מדדה בקושי. כמה מחברי באו לקראתי, והפעם עם חיוך אוהב. לא הבנתי מה השתנה, אבל כן הבנתי שהם אוהדים אותי רק כשאני במצב של תת אדם מורעב וחולה. באותה הזדמנות הם אמרו שאולי כדאי לחשוב, לתת לי חלק בחצר, כי הם מרחמים על חיי הקשים והם מוכנים לוותר מעט, שגם לי יהיה. שאלתי אותם אם כולם חושבים כך. הם שתקו.

דבר אחד היה ברור. המנהל לא נעלם. הוא ליווה וממשיך ללוות אותי. כי אחרת אין שום סיבה לכך שאני עדיין חי. אין ספור פעמים כמעט מתתי בכל מני מיתות משונות, אבל ברגע האחרון הוא הקים אותי מעפר. עוד דבר הפנמתי: שיש פה תכנית מיוחדת, שגם אם היא קשה, בסופה אבין גם אני את מטרתה. הדבר החשוב שלמדתי הוא שרוב הסבל שלי הגיע בגללי, כי לא קיימתי במלואן את הוראות המנהל שהיו לטובתי.

באותו לילה חשבתי הרבה. החלטתי שחייבים לעשות מעשה. ברור לי שכולם יגלו הבנה לכך שאני תלמיד כמותם. בעצם למה לא? שמעתי את הקולות השונים בתוכי, שכל אחד מושך לכיוון אחר. קול המצפון זעק שאמשיך לחכות, שאף על פי שמשאלתי מתמהמהת, היא בוא תבוא. הקול השני ענה שהיום הוא הזמן הכי מתאים, כי יש כבר כמה קולות שתומכים בי. ישנם כמה תלמידים מכיתות אחרות שסוברים שסבלתי המון ומגיע גם לי שטח משלי בחצר המשותפת לאוורור.

הבוקר הגיע. לא התמהמהתי כלל, והתחלתי להחתים תלמידים. אלאה אתכם בכל התהליך הממושך והכואב של מלחמת השחרור שליף אבל ניצחתי וחזרתי בעצם לפינה שחלמתי לחזור אליה אלפיים שנה.

חשבתי לתומי שפיסת קרקע קטנה כל כך לא תמשוך עיניים עויינות, אבל זה קרה מיד. מלחמות אין ספור עברתי עד שהבנתי שאני צריך לוותר על חלק נכבד מנקודת האדמה שהלכה וקטנה. אבל גם זה לא השקיט את האיבה, אף על פי שהרבה כיתות למדו ממני איך לטפח את המקום, ולקחו ממני קורסים רבים של טכנולוגיה מתקדמת לשיפור, עיצוב ותחזוקה. כששאלתי אותם מה נזכרו בי פתאום כשהם צריכים אותי, הם ענו ש"רק לך יש ראש גדול. וחוץ מזה, אתה מיוחד". נו באמת. איפה הייתם כשהכפשתם אותי? היום אני לא בטוח שעשיתי עסקה טובה, מפני שהיא עצמה עוד סיבה שמלבה את השנאה הקיימת.

הם לא מוכנים לוותר על כלום, ולא רק זה, אלא קוראים לי גזלן אדמות. אם לא המנהל שמציץ אלי ומשגיח, ודאי שהיו מעיפים אותי, לא רק מהחצר, אלא מכל שטח בית הספר.

חזרתי לכתה והשקעתי את ראשי בלימודי. התבגרתי, ואף על פי שאני כבר לא ילד בן אלפיים, כנראה יש לי נטייה למעוד, והחצר שרכשתי, זו עוד הוכחה שגם בגילי המופלג, 3300+, אני עדיין מועד לנפילות. היום אני סלחן. היום אני רואה את ההשגחה המיוחדת עלי. לפעמים, כשאני מביט למטה, לחצר, אני לא מבין מה חיפשתי שם. איזה עניין מצאתי במשחקיהם הילדותיים, במריבות הקטנוניות ובהתגרויות הבלתי פוסקות. אני מודה בכל רגע על הזכות שאני לא אחד מהם. האלימות גובה הרבה סבל, אובדן ועוני. הקנאה, התחרות והחמדנות הותירו הרבה מהם מתוסכלים, מאוכזבים ומחפשי דרך. מוזר שחשתי את עצמי בודד. הם אומנם ביחד, אבל בודדים ממני להחריד. המעטים ששומרים על רמה אנושית, הם אלו שניכסו לעצמם חלק מהערכים שכתובים אצלי ומיועדים לי. מה חיפשתי שם? מה לי ולדרכיהם השפלות? טוב לי להיות לבד ולא לרדת ברמה. לפעמים ישנם מבין חברי לשעבר כאלה שרוצים ללמוד את החומר שלי. הם מתפעלים כל כך, ומבקשים להצטרף לכיתתי.

בשעות עייפות, בזמן שכושר השיפוט שלי בירידה, אני מנסה לרדת למטה, אבל מצטער מהר, כי המראות שם כבר בלתי נסבלים. בשעה שאמונתי מתחזקת, אני פותח את החלון ומביט למעלה אל חלונו של המנהל. החיוך שהוא שולח אלי בדקות היקרות האלה, שווים לי יותר מהכול, כי אז כל המציאות נעלמת. הבדידות מתפוגגת, שנאת התלמידים כבר לא מאיימת, הסוגיות הקשות בלימודי מתבהרות באחת. מלחמות החצר ורעשיהן משנות את האוקטבות לצלילים ענוגים, ואפילו פינת המריבה הקטנטונת שלי בחצר פורחת ומשנה את אווירתה העוינת לגן עדן. ברגעים אלו אני יודע שכל משאלתי היא שהשקט הנפלא הזה לא יסתיים לעולם.