"אתמול נשברתי סופית ואמרתי לה’ - זו הסגולה האחרונה שאני מנסה"

אני אישה של תוכן. 

התוכן שעובר דרכי מדי יום הוא רב, אבל הוא נובע בעיקר מתוך עולמן המיוחד והאינסופי של נשים שאני פוגשת כבלנית במקווה. 

לאחרונה הגיעה אליי אישה חביבה בשנות השלושים לחייה, שמשהו במבט שלה אמר לי: 'תתחילי לדבר איתה, לא משנה על מה'. כבלנית אני לומדת לזהות נשים שצריכות איזו מילה טובה, שצריכות עידוד להרים אותן מהניסיון שהן עוברות, ואנחנו כנשים, עוברות הרבה. 

התיישבתי איתה בפינה שקטה בתוך המקווה, ואמרתי לה: 'תשפכי הכל. אני יודעת שאת צריכה'. והיא הייתה צריכה, או-הו, כמה שהיא הייתה צריכה. 

היא אמרה לי שהיא נשואה כבר כמה שנים ואין להם ילדים. 

חייכתי לעצמי על כך שידעתי בדיוק על מה מבט העיניים הבוכיות האלה - יושב. ידעתי. אני מכירה אותה דרך עצמי. 

דיברנו על כל מיני דברים ושאלתי אותה אם היא שמעה על סגולה מסוימת. "אין דבר שלא עשינו, אין סגולה שאנחנו לא מכירים", התפרצה באוזניי לפתע. "כמה אפשר? כמה סגולות אפשר לעשות וכמה אפשר לחכות וזה לא בא?", הזדעקה. 

האמת היא שהבנתי אותה. 

"כמה אפשר לשמוע ולעשות ולקוות ולייחל - מבלי להיוושע? מה עוד אפשר לעשות כדי להיות 'כמו כולן'?

"איך אני עשיתי את זה?", צעקתי לעומתה, ויותר לעומתי - כדי שאני אשמע, כדי שלי יהיה ברור מי עושה כאן את הכל

אם פעם חשבתי שאני רוצה לכבוש איזה אוורסט, לככב על ז'ורנל כממציאת ה'דבר הבא' או לעסוק בחקר המין החדש של הפרפרים - היום אני מבינה שכל המשאלות שלי מתנקזות לכדי משאלה אחת ויחידה: להיות אמא, לזכות ל'זרע אנשים' ולגדל בית של שמחה, אהבה, לימוד תורה ויראת שמיים. 

איך עושים את זה??? איך את עשית את זה???", היא שאלה, ואני התכווצתי. 

"איך אני עשיתי את זה?", צעקתי לעומתה, ויותר לעומתי - כדי שאני אשמע, כדי שלי יהיה ברור מי עושה כאן את הכל. 

"למה, אנחנו בכלל עושות פה משהו בעולם הזה? אנחנו בכלל מניעות את הידיים, או את הראש או מוציאות מהפה איזו מילה? אנחנו בכלל מבינות מה נעשה בשבילנו מאחורי הקלעים של כל מה שקורה כאן? אני לא עושה כאן כלום, זה רק אתה. אין עוד מלבדו. אתה מחליט ואתה עושה. אתה מזיז את החיילים במשחק הדמקה שלך מכאן לשם. אתה ורק אתה, וגם אותי אתה מזיז לפי ראות עיניך. גם אותי אתה רוצה פעם פה, פעם שם. פעם בתוך הצער, פעם בתוך השמחה. פעם בתוך הניסיון, פעם מחוצה לו. פעם בתוך החושך, פעם בתוך האור. מתבוססת. 

אבל ההתבוססות הזו שלנו לא באה סתם. היא חייבת להיות כזו שבונה בנו נדבך, שעושה בנו בסיס. בסיס של אמונה, בסיס של אהבה, בסיס של הודיה. אנחנו מוכרחות בסיס, אחרת אנחנו נעות ברוח וכל ניסיון הכי קטן מעציב ושובר אותנו. גם הסגולה החזקה ביותר לא תעבוד אם לא יהיה לה בסיס איתן וחזק של אמונה, שיעטוף אותה. 

מה שהכי משמח את ה' זה כשהבנות שלו באות אליו, ואומרות לו את האמת

כל סגולה באשר היא חייבת להיות עטופה בזהירות, ממש כמו כלי פורצלן עתיק ושביר, בהמון המון תפילות, אמונה והתחזקות במצוות חשובות כמו שמירת שבת וטהרת המשפחה. זה הבסיס. בלי זה, על מה את רוצה שהסגולה תשב? 

חיבקתי את האישה המקסימה ואמרתי לה: "כבלנית, אני רואה הרבה ניסים בדרכי. אין יום שאין בו תקווה, ואין יום שאין בו בחירה. במה את בוחרת? ליפול לייאוש מכל הסגולות שניסית ולא הצליחו, או להישיר מבט קדימה אל עבר בניית בסיס טוב בתוכך, כדי שעליו ישבו הסגולות הללו? הרי אין דבר שהולך לאיבוד. אז אולי כל מה שהקב"ה מנסה לומר לך הוא פשוט להתחזק? אני לא יודעת כמה יותר. אני לא יודעת באיזה תחום. אבל יש משהו שכולנו כנשים צריכות ויכולות להתחזק בו - הצניעות ושמירה של הלכות טהרת המשפחה במסירות נפש. 

כי מה הם ילדים אם לא מסירות נפש?

מהו גידול ילדים אם לא מסירות נפש? כשאת עייפה, את לא תמיד יכולה ללכת לישון כשיש לך ילדים... זו מסירות נפש. אותו הדבר בדיוק כשאין לך ילדים, אבל יש לך בסיס - מי שיש לה בסיס יש לה סדר, יש לה עמוד שדרה, יש לה צורה מגובשת שלא נשברת עם כל עלה נידף ברוח. גם לא בגלל סגולה כזו או אחרת ש(עוד) לא הצליחה. אף אחד לא יכול לדעת מתי ומדוע הקב"ה מפזר ישועות בעולם, אבל בכל יום יש ישועות - וגם את בעצמך ישועה בפני עצמה. 

מה שבטוח הוא, שאסור לאבד תקווה. אם זה לא קרה אתמול, זה יקרה היום. אם זה לא קרה היום, זה יקרה מחר. רק תאמיני ותמשיכי לעשות כל מה שאת יכולה", אמרתי לה. 

באותם רגעים, המבט שלה בעיניים נצץ. 

אני לא יכולה להסביר מה קרה שם, אבל משהו במבט שלה כבר לא היה כל כך שבור. היא חיבקה אותי ואמרה לי: "את יודעת, בדיוק אתמול - נשברתי סופית. לפני שהגעתי לכאן ניסיתי עוד סגולה שקראתי, התפללתי והדלקתי נר. צעקתי לה' בקול נשבר ואמרתי לו: 'השם, תרחם עליי, כבר אין לי כוח לסגולות. אני יודעת שלסגולות יש כוח, אבל אני עדיין מחכה לישועה. תעזור לי כי זו הסגולה האחרונה שאני מנסה. 

"אני לא חוזרת בי. מבחינתי זו הייתה הסגולה האחרונה, ומכאן והלאה - רק ה' יכול להושיע אותי. כבר אמרתי ומניתי לפניו את כל מה שעשיתי, ואין לי עוד כוח לעשות".

האמת? התרגשתי מהפשטות שבמילים שלה, ומהאמת. 

אני חושבת שמה שהכי משמח את ה' זה כשהבנות שלו באות אליו, ואומרות לו את האמת. חיבקתי אותה ואמרתי לה שבפעם הבאה שאנחנו נפגשות היא תבשר לי שהיא מצפה לתאומים, אך היא תיקנה אותי ואמרה: "בפעם הבאה שאבוא לכאן זה יהיה עם התאומים אחרי שהם נולדו בשעה טובה. כי אין עוד מלבדו".