הצנחן בסיפור מטלטל: "אחרי שחרור הכותל ניגש אלינו ערבי וסימן: ’תצילו את אמא’"

אריק באוכמן היה חייל צעיר, בן 23 בסך הכל, כשהשתתף בקרב לשחרור ירושלים. יותר מ-50 שנה חלפו מאז, אך הזיכרונות אינם נמחים מליבו. הוא זוכר כל פרט ופרט מהלחימה, זוכר את הפצועים והחברים שלא שבו מהקרב, זוכר גם את השאגה: "הר הבית בידינו" ואת תקיעת השופר המרגשת, ויותר מכל הוא זוכר את המאורע שמשום מה זכה לאחר המלחמה לסיקור מינימלי בלבד, אך עבורו היה זה מאורע משנה חיים – לידת התינוקת בתוך ה'חושה' של העיר העתיקה, ברגעים שאחרי שחרור הכותל.

דמעות כאב והתרגשות

"אני מתרגש", הוא אומר בכנות עם פתיחת השיחה שלנו, "זו לא הפעם ראשונה שאני מספר על הזיכרונות שלי ממלחמת ששת הימים. אני מגיע לפחות פעם בחודש כדי לפגוש מבקרים בגבעת התחמושת ולספר להם על הקרב וגם מוסר הרצאות, אבל לא תמיד אני מספר את 'הסיפור של התינוקת', זהו סיפור שהפך להיות חלק מהחיים שלי ושבכל פעם שאני מדבר עליו אני מרגיש צמרמורת ומתקשה להאמין שהוא אמיתי ושהתרחש במציאות".

כדי להבין טוב יותר את מה שארע הוא חוזר אל ראשיתה של המלחמה: "החטיבה שלנו הייתה אז בכלל בגבעת ברנר, יחד עם מדריכי הצניחה. עמדנו לקראת צניחה קרבית ראשונה לה ציפינו במשך זמן רב מאוד. כולנו הסתובבנו עם חזות נפוחים, נרגשים מהצניחה שעומדת להיות, אלא שבדיוק באותה שעה פרצה המלחמה וקיבלנו הודעה בהולה על כך שעלינו לעזוב הכל ולעלות עם האוטובוסים לירושלים. באותו זמן לא שטחו לפנינו את התוכניות, רק הסיעו אותנו במהירות לירושלים ועוד באותו יום נקראנו להסתער על בית הספר לשוטרים, בו נדרשנו לטהר את המקום, משם המשכנו אל 'בית חולים לעיניים', שם הבנו שיש עשרות חיילים ירדנים שמתחזים לחולים, והצלחנו לחשוף אותם ובכך למנוע מהם להמשיך להילחם.

"לאחר מכן החליפה אותנו חטיבה 16 ואנחנו המשכנו להר הצופים, כשבדרך אנו חולפים בכנסיית אוגוסטה ויקטוריה, שם התברר שהירדנים עזבו ממש רגעים ספורים לפני שהגענו, וכוסות הקפה עוד היו חמות. המשכנו והתקדמנו לכיוון העיר העתיקה וכאשר התקרבנו שמענו את קולו של מפקד החטיבה מוטה גור שהודיע לכולם בקשר: 'אל מפקדי הגדודים, נוע נוע סוף', והבנו שעלינו להתקדם אל עבר הכותל. עשינו זאת בזהירות רבה, עם רווח של 20 מטרים בין חייל לחייל ואצבע על ההדק, מידי פעם היה ירי קל של צלפים, לא נוצר קרב גדול. לבסוף הגענו לכותל והיינו שותפים למחזה המרגש בו זכינו לדרוך במקום הקדוש אחרי שנים רבות שבהן לא הייתה אפשרות להגיע אליו".

אבל יחד עם ההתרגשות הגדולה זוכר באוכמן גם את הכאב המפלח והבלתי ניתן לתיאור. "כשהיינו ברחבה של הכותל, שהייתה אגב קטנטנה ממש, זו הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת הלחימה שבה נפגשנו יחד עם כל חברי החטיבה. אני זוכר ששאלתי את החברים: 'איפה איציק?' והם ענו: 'מה, אתה לא יודע? הוא נהרג', וחברי שאל: 'איפה ישראל?' והשיבו לו: 'ישראל רק איבד יד', 'ואיפה משה?' 'איננו', וכך הלאה והלאה. קשה לי לתאר מה עבר עלינו כחיילים צעירים באותו זמן, ובדיוק אז הגיע סיפור הלידה בעיר העתיקה".

סודה של ניצולת השואה

באוכמן ממשיך בתיאור ההתרחשויות: "בעוד שאנו עומדים ברחבת הכותל, מתרגשים, בוכים ומתעדכנים בפרטים, יצא אלינו ילד ערבי מתוך אחת ה'חושות' שברובע המוסלמי וקרא קריאות בערבית שלא הבנו את פשרן, וכשהוא ראה שאיננו מבינים הוא הסביר לנו בתנועות ידיים שאמא שלו עומדת ללדת.

"התגובה הראשונה שלי לילד הייתה: 'בולשיט, טוק טוק', כשאני בטוח שהוא מנסה להתל בנו או להכניס אותנו למלכודת. לאחר מכן החלטתי עם חברי החובש להיכנס בכל זאת לחושה, ואז הסתבר שהאישה באמת כורעת ללדת, החובש צעק לי לארגן מימיות כי לא ייתכן ליילד אותה עם המים המזוהמים שיש לה באמבטיה, ובאמת יצאתי וארגנתי עשר מימיות. בינתיים הזעיקו את הרופא ד"ר אלי פרנד שלא חשב פעמיים לפני שמיהר לטפל בה. זה היה מעשה נאצל ובלתי נתפס, שכן הוא הגיע אחרי לילה בו הוא טיפל ב-40 פצועים וקבע מוות על 34 לוחמים. הדבר שלכאורה היה הכי לא הגיוני הוא לטפל באישה ערבייה, ובכל זאת הוא נזעק כדי לעזור לה, ולעולם לא אשכח את הצעקה שלו בסיום הלידה: 'העיקר לא חייל', כשהוא מתכוון לכך שיילד בת ולא בן".

למחרת אותו מקרה כבר היו באוכמן וחבריו בדרכם להמשך הקרב ברמת הגולן, והסיפור על הלידה כמעט נשכח מלב. "לאורך השנים כמעט לא ציינו אותו בתיעודים שעשו למלחמה, וגם בספרים שנכתבו על מלחמת ששת הימים הוא הוזכר בקצרה בלבד", מציין באוכמן.

אבל מסתבר שלסיפור הזה יש גם המשך מפתיע ובלתי צפוי. "בשנת 1988 ישבתי עם אשתי וצפיתי בפרומו לתוכנית 'ממני מני' בהגשתו של מני פאר", נזכר באוכמן, "להפתעתי לא היה גבול כשמני ראיין אישה שסיפרה על כך שילדה את בתה בתאריך כ"ח אייר 1967 בשכונת המוגרבים. נדהמתי כשהבנתי שמדובר ב'סיפור שלי' ועוד יותר נדהמתי כשמני ביקש מהאישה לספר על עצמה, ואז היא שיתפה: 'אני יהודית שוורץ, ניצולת שואה מבודפשט, הייתי באושוויץ, משם השתחררתי ועליתי ארצה עם עליית הנוער'. להפתעתי לא היה גבול, רק אז הבנתי שהאישה שזכינו להציל וליילד את הבת שלה היא יהודייה, וכך גם התינוקת שנולדה שבאותו זמן כבר הייתה בת 21".

קולו של באוכמן רועד כשהוא מציין כי יש לסיפור גם פרק נוסף. "בשנת 2017 התבקשתי במקום העבודה שלי לכתוב מאמר קטן לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל, ואז כתבתי את הסיפור שלי מבלי לדעת להיכן יוביל. הוא פורסם בחוברת שהוציאו במקום עבודתי, ולהפתעתי לא היה גבול כאשר בערב ראש השנה קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה: 'אתה אריק מהצנחנים?' השבתי בחיוב, ואז שמעתי אותה: 'אני פאני שאתה וד"ר אורי פרנד יילדתם את אמא שלי, סוף-סוף אחרי כל כך הרבה שנים איתרתי אותך, אני רוצה להיפגש ולהודות לך".

מפגש מרגש

המפגש שנערך בין השניים היה מרגש עד דמעות. "שנינו בכינו כמו ילדים קטנים", מספר באוכמן, "פאני סיפרה לי שבמשך שנים אמא שלה רצתה לחסוך ממנה את הסיפור הקשה על לידתה, אז היא התעלמה ממנו ורק סיפרה על הזיכרונות מאושוויץ. היא לא הבינה למה אימה בוכה בכל שנה מחדש ביום הזיכרון ותמיד הייתה אומרת: 'אני מבינה שיום השואה קשה עבורך, אבל למה ביום הזיכרון את בוכה? את מי איבדת?' באחת מאותן שיחות נפתחה האם וסיפרה לה הכל, ובעיקר ציינה את אצילות הנפש של הרופא ד"ר פרנד שנהרג במלחמת יום כיפור, מטיל שפגע במסוק חילוץ אליו הוא צורף כרופא. פאני סיפרה לי שהיא גדלה בידיעה שד"ר פרנד הוא כמעט כמו אבא שלה, אותו לא הכירה, שכן הוא נפטר כשהייתה קטנה.

"היה מרתק גם לשמוע שפאני נשואה ליהודי ויש לה שני בנים, הבכור שירת באותם ימים בצה"ל מבלי לדעת על כך שסבו ערבי, מתוך חשש שזה עלול לפגוע בשירותו הצבאי, אבל פאני הבטיחה שעוד יבוא יום בו היא תחשוף לפניו את הסיפור שלה שיכול להתאפשר רק בעם כמו שלנו, עם ישראל".