היועצת הזוגית חני שטראוס: "בעלי חזר מבית המשפט עם ההכרעה, ושנינו הסתכלנו זה בזה אובדי עצות"

חני שטראוס מירושלים, יועצת זוגית ומפתחת שיטת "משולש הקשר לשחרור נשים נשואות מבדידות", גדלה במשפחה חסידית ומבוססת, כמחוננת מבחינה רגשית, בסביבה שרובה דור שני לניצולי שואה, וחוותה בתוכה חסימה רגשית אישית גבוהה. בשלב מסוים, הר הגעש הציף, דרש את שלו, וביקש להביע את עצמו. היא פגשה מחדש את בוראה ואת עצמה, ורק אז באה המנוחה אל נפשה.

"גדלתי בסביבה אוהבת ומקסימה", פותחת חני את דבריה. "הוריי, מורותיי וחברותי – חיו את החיים בצורה נעימה, משקיעה, ורוצה את הטוב ביותר עבורי, אך לא תמיד קלטו עד כמה הילדה הקטנה המהלכת ביניהם היא רגישה ונבונה מדי. בלי מילים התבסס בתוכי שדר חזק ותובעני: לא כדאי לך להביע רגשות! המוטו העיקרי של סבא וסבתא שלי, בעת שרצו להמשיך ולהקים דורות חדשים מיד לאחר השואה האיומה היה: תמשיכו הלאה! אל תתעכבו! תקימו! תיסדו מוסדות! תגדלו ילדים, ובעיקר: אל תפסיקו לחיות! זו הייתה הנקמה המתוקה ביותר לה זכו בתור ניצולים.

"אבל בינתיים, מאחורי המוטו העוצמתי שהערכתי, חשתי כל מיני רגשות שעדיף לא לדבר מהם, תחושות ומחשבות שלא תמיד נעים לספר כי הם קיימים, ובלבול לא קל בין הרצונות שלי בתור ילדה, לבין מה מתאים ונכון לשתף ולומר.

"היום, ממקומי כיועצת, אני יכולה לומר כי אולי היה זה כתגובה לטראומת השואה. אחרי טרגדיה שהאדם לא מסוגל לעבד, יש למוח מנגנון הגנה שלוקח את כל הזיכרונות הקשים ומאחסן אותם ב'הקפאה עמוקה', כדי שהאדם יוכל להמשיך ולחיות. אבל כשהזיכרון לא מעובד הוא נשאר ב'מוח הקדמי' ולא עובר לתת המודע של המוח האחורי. וכך הזיכרון הנורא נשאר כל הזמן בתודעה, מכאיב, משתק, מודחק ומחניק את כל הרגשות. הלב לא יכול להשתיק רק אזור אחד נקודתית, אז הלב פשוט מתחיל לקפוא כולו. האדם לא מצליח להישאר פתוח ורגשן, כי המוח לא מסנן את הזיכרונות והרגשות. הוא לוקח חלקים שלמים של זיכרונות והרבה יכולות רגשיות נקברות יחד איתם בהקפאה.

"שמתי לב שזהו חתך רוחב שמקיף הרבה מניצולי השואה: חיים בצל הזיכרונות. היו כאלו שהזיכרונות התפרצו אצלם בסיוטי לילה, והיו רבים שחיו בלי ביטוי לרגשות. אפילו אמירה יומיומית של: 'אני לחוצה, עצבנית, או מפחדת' נחשבה לא ראויה, חושפנית מדי ולא מתאימה, ובעיניי זו תוצאה של טראומה והשתקה.

"כיום יודעים, שמחוננות היא לא רק באינטליגנציה שכלית אלא מתגלה גם בילדים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה, כזו הייתי אני, לפני יותר משלושים שנה, כשמודעות, רגשות, טיפול או יעוץ, לא היו בכלל בלקסיקון. כילדה הייתי חווה רגשות סוערים, ובחוויה שלי הרגשתי שעדיף לי לשתוק ולא לשתף. נוכחתי לראות שמי שמביעה רגשות בצורה מוחצנת – נחשבת לחריגה, למוזרה, ובהחלט שלא רציתי להיחשב לשונה. בבית היו המון חוויות, יציאות לטיולים, הכנת ארוחות משותפת במטבח רחב הלב של אמא, והמון חום ואהבה מצד אבא, אבל מצד שני, מושגים של שיתוף וביטוי רגשות, הנראים היום כל כך לגיטימיים, נחשבו לזרים מדי בהיותי ילדה. אם העזתי בשיעור להעלות ספק או לבטא קושי רגשי – המורה יכלה לפתוח עיניים ולומר לי בפליאה אמתית: 'לא מדברים כך!' וזו לא הייתה מורה אחת בודדת, אלא קו כללי שאפיין את רוב מורותיי.

"חונכנו לדרך ארץ ולהיות 'ילדים טובים', ללא פירוט או התייחסות לרצונות שלי, לרגשות או לדעתי בעניין. לקנא זה דבר אסור, ולשתף שיש קנאה גם לא מתאים, הרי זה בוודאי דבר אסור. לא היה מצב שילד יגיד 'לא רוצה'. מה שצריך לעשות – עושים.

"לא אשכח את האילוף הראשון שקבלתי בתחום כשהייתי בכיתה ב': אחותי הקטנה ממני בשנה הייתה ילדה עדינה, והיו כמה בנות שרבו איתה וצחקו עליה בהפסקות. בתור אחותה הגדולה נזעקתי להגנתה, אך לא יכולתי לעזור לה באמת כי גם אני הייתי ילדונת קטנה בת שמונה בסך הכול. רצתי למורה שלי בחוסר אונים ובקשתי את עזרתה: 'המורה, צוחקים על אחותי הקטנה!' המורה לא עשתה כלום למרות שפניתי אליה כמה וכמה פעמים, ואחותי נאלצה להתמודד לבדה. אך זמן קצר אחר כך, כשקבלנו את התעודות, גיליתי שהמורה הורידה לי ציון ביחס לחברות. הייתי המומה, וכך גם אמי, והיא מיד הרימה טלפון למורה לשאול מדוע ולמה הורידו לי ציון בהתנהגות. המורה אמרה חד וחלק: 'הורדתי לחני ציון מפני שהיא מלשינה על חברות!' המורה הסבירה בהתחשבות שאת המינוס היא כתבה בעיפרון כדי שאוכל להשתפר ולהעלות בחזרה את הציון. היא באמת הייתה משוכנעת שכך היא מחנכת אותי להיות טובה יותר, שותקת יותר. הבנתי שזה מה שנדרש ממני, ומאז לא העזתי לפנות אליה שוב ולדבר. ואכן – המורה מחקה את המינוס והעלתה לי את הציון בתעודה. זה היה אחד הלימודים החזקים והכואבים שנחרטו בליבי והתוו לי דרך לחיים".

מפסגה לפסגה

עם המסר הזה גדלה חני, במודע ושלא במודע, עד שלאט לאט היא למדה לשתוק. לפעול, לעשות, להצליח, להשביע את רצון הסביבה, והעיקר לכסות את מה שהיא מרגישה באמת. "קלטתי שמעריכים אצלנו מידות טובות, חסד, עזרה בבית, השקעה בלימודים, ופשוט דבקתי בעשייה ללא הפסקה. בלי לחשוב על מה אני מרגישה ומה מתאים לי יותר או פחות. העיקר להצליח, להיות טובה ולהתקדם. וברוך ה', הצלחתי מאד והגעתי להישגים גדולים בזה אחר זה במסלול החברתי המקובל בקהילה שלנו".

כשהגיעה חני לכיתה י"ב היא קיבלה את האישור הראשון שהגיעה לפסגה: בעוד חברותיה נכספו לקבל תפקיד הדרכה בכיתות היסודי ובודדות נבחרו להדריך בסמינר, היא נבחרה להדריך בכיתה הגבוהה ביותר- כיתה י"א: "הדרכתי בנות שקטנות ממני בשנה, והייתי מאושרת מאד מההישג. בשנה אחר כך נרשמתי ללימודי הוראה, וגם שם נחשבתי למוצלחת מאד. ברגע שסיימתי ללמוד נקראתי לעבוד כממלאת מקום בסמינר בו למדתי, וזו הייתה פסגה חדשה אליה העפלתי. יחידה מתוך 43 בנות, התקבלתי מידית לעבודה כמורה. עבדתי כתף אל כתף עם המורות שלימדו אותי עצמי אך לפני שנתיים, לימדתי תלמידות שקטנות ממני בשנתיים, והייתי מאושרת. ביקשו ממני לרכז תוכניות חברתיות, לבוא מהרגע להרגע למלא מקום מורות שחסרו, ואני התרגשתי ש'רודפים אחרי'. שנה אחר כך זכיתי להינשא והקמתי בית עם חתן למדן ומוכשר ממשפחה טובה בקהילה, מה שבעיניי נחשב לפסגה חדשה במעלה השאיפות".

חני המשיכה ללמד בתיכון, אולם עם הזמן פג החידוש והתחילו הקשיים. כבחורה חסרת עול אולי זה לא כל כך קשה לבוא בפתאומיות להקפצות, ללמד כל רגע חומר אחר ולהיות זמינה תמיד. אבל כאישה צעירה עם עול של בית וילדים – המשימה נראית הרבה יותר מורכבת. "במשך שבע שנים עבדתי כמורה, ומשנה לשנה הקושי שלי רק גדל. מלבד הקושי להתייצב כממלאת מקום בכל שעה בלי כל התראה מוקדמת, נוספו גם הדרישות האינסופיות: להישאר לסדר את האולם לתוכנית חברתית, לבוא מוקדם יותר בבוקר בשביל קישוט כיתה, לבוא אחר הצהרים ולערוך שולחן בר לערב הורים, להמציא תוכנית לכל המחזור תוך יום כי הקודמת התבטלה, לבדוק מבחנים שלא אני כתבתי ולתת תעודות לתלמידות שכמעט לא לימדתי. במקביל לכל הדרישות, המשכורת שלי כמעט לא גדלה, והתחננתי לקבל עוד שעות תקן, אולם התשובה תמיד הייתה אחידה: 'אולי בהמשך, כעת אי אפשר'. ואם העזתי להביע מעט תרעומת, או להסביר שלא אוכל לבוא לעזור, הדברים פשוט לא התקבלו. לא יכולתי לחמוק מההתמסרות המוחלטת לעבודה.

התחושה שקיבלתי היתה: 'אם את לא מסורה מספיק לעבודה, קומי ולכי. יש מספיק בוגרות שישמחו לתפוס את מקומך. תגידי תודה על השעות שלך, ותשתקי'. ושוב, ממש כמו בהיותי ילדה קטנה, מצאתי את עצמי מול מילת הקסמים: תשתקי. קשיים? אכזבות? כעסים? חס וחלילה. לא היה שום מקום לרגשות שלי. לא העזתי להתלונן. תוסיפו את העובדה שגם חברה מתאימה לא הייתה לי בעבודה. בחדר מורות חשתי יראת כבוד ומבוכה גדולה כלפי המורות הוותיקות, אלו שלימדו אותי עצמי, והייתי בודדה למדי. לא אהבתי ללכת לעבודה וחשתי קושי עם כל יום שעבר. בתוכי חשתי חנוקה וחסרת כוחות".

חנוקה

במקביל לקשיים בעבודה, חוו בני הזוג שטראוס קשיים גדולים בדרך לרכישת דירה משלהם. "כשהתארסנו נרשמנו לפרויקט דירות לא יקר בגבעת זאב, ובינתיים עד לבניית הדירה התגוררנו בשכירות. אחרי החתונה התגלו בעיות של אישורי בניה בפרויקט, ולאחר זמן רב, הקבלן הודיע לכל הנרשמים כי ייערך משפט על מחירי הדירות. במשפט הקבלן הביא הוכחות על מדד המחירים שעלה מאד, ולאחר פשרה הוחלט כי הרוכשים צריכים להוסיף עוד רבע מיליון שקל על מחיר הדירה הראשוני. ומי שלא ירצה להוסיף – יכול לפרוש מהפרויקט ויקבל את דמי הקדימה בחזרה.

"בעלי חזר מבית המשפט עם ההכרעה, ושנינו הסתכלנו זה בזה אובדי עצות. בידינו היה סכום קטן להון העצמי איך נוסיף רבע מיליון? כבר חשבנו לעזוב את הפרויקט, וכמוני גם אחותי כמעט הרימה ידיים. ואז סבי שמע על כך, וברוב אצילותו פתח את חסכונותיו והביא לנו סכום משמעותי כדי שנוכל להישאר בפרויקט. הודינו לו מאד על נדיבותו, והדבר שהכי שבה את ליבי, זה העובדה כי הוא דמע כששמע על התוכנית שלנו לעזוב את הפרויקט. היה זה מהפעמים המיוחדות בהן ראיתי בלי מילים כי סבא מבין עמוק לליבי, ואני חשובה לו כבבת עינו.

"אבל למרות עזרתו המבורכת, עדיין נאלצנו להתמודד עם קושי גדול מאד של תשלומי הדירה הגבוהים. העול היה כבד מאד, והתחלנו לגלגל הלוואות מגמ"חים ומבנקים. הצטמצמנו מאד בכל ההוצאות היומיומיות, כמו להלביש רק בגדים מיד שניה ושלישית, ולא לאכול בשרי באמצע השבוע אלא רק בשבת. כל מיני דברים שלא הורגלתי אליהם מעולם בהיותי צעירה, והצמצום היה לי מאד לא קל. עדיין לא הצלחנו לעמוד בתשלומי השכירות והמשכנתא גם יחד. בלית ברירה, החלטנו לעבור מדירתנו ליחידת דיור קטנה יותר וזולה יותר.

"וכך מצאנו את עצמנו ביחידת דיור פצפונת, בחור נידח בגבעת זאב, מחסן חסר חלונות וחנוק אימים. ביחידה הותקנה וונטה מרעישה, וכאשר היא פעלה הרעש היה מציק כל כך שלא יכולנו לשמוע זה את זה. אבל גם לשרוד בלי וונטה היה בלתי אפשרי כי האוויר החם והחנוק פשוט לא זז. ביחידה הזו גם לא הייתה קליטה סלולארית, ובשביל כל שיחה נאלצתי לצאת מהבית ולשוחח בחדר מדרגות בלי מעט פרטיות. זמן קצר לאחר שהגענו לשם, נולדה בתי השנייה, והצפיפות רק הלכה וגברה. דלת מול המחסן שלנו הייתה יחידת דיור ששכרה קבוצת בחורים, והם עישנו, צחקו והרעישו עד אמצע הלילה, כך שאפילו חופשת לידה שקטה לא הייתה לי.

ביתה של חני - דסי הקטנה -מצולמת על שולחן, מאין מקום אחר לצילום

"אלו היו ימים לא קלים עבורי. הייתי חנוקה. חנוקה מאוויר צח, חנוקה מתסכול, וחנוקה ממילים שבערו בתוכי והחנקתי ודחקתי כמו תמיד. מה פשר עוצמת הרגשות הכואבים בליבי?! הרי יש לי בעל ושתי ילדות, יש לי עבודה מסודרת ביד, קורת גג לראשי ואפילו דירה שהולכת ונבנית. איזו זכות יש לי להתרעם? להרגיש חנוקה?

"הייתי מוצפת רגשות, ומלאת אשמה על קיומם. ואף אחד לא ידע מה אני עוברת ואיך אני מרגישה. בעלי ניסה להקל עלי, להרגיע, אבל גם הוא לא ידע עד כמה רגשותיי סוערים בליבי, מרוב שהם היו חבויים עמוק גם מפניי. חשתי בדידות גדולה. לא פעם בכיתי באותם ימים, ועוד כעסתי על עצמי שאין לי זכות לבכות וגם לא סיבה. לא ידעתי מה עובר עלי, אבל ידעתי שלא טוב לי. קשה לי".  

האור בקצה המנהרה

"באחת השבתות, כשביקרנו את סבי התחיל המפנה", נזכרת חני בנקודת האור שהפציעה פתאום אל חייה: "סבי הציע לי לקרוא שני ספרים שכתב ר' אשר פריינד זצ"ל. סבי חובב ספרים ולא פעם היה מציע לי לקרוא, אבל עד אז לא התעניינתי בספרים כאלו. הייתי מרוכזת מדי בעשייה רדופה, במציאת חן בעיני הסביבה. לא הייתי פנויה נפשית ורגשית לתכנים עמוקים, חדשים. אבל באותה תקופה הייתי מדי מבולבלת ומוצפת, ופשוט פתחתי והצצתי בספר הראשון: "אמרי אשר". היה זה מכתב מהצדיק, ואני הופתעתי לקרוא מילים שמבטאות בדיוק את רגשותיי המודחקים ביותר. גיליתי ספר שמדבר אלי את הדיבורים שבעצמי לא ידעתי לדבר. פתאום יש מקום לרגש. יש דרך להביע את מה שקורה לי. ויש מקום להבין מה הקב"ה מבקש ממני דרך הרגש הזה שמציף אותי. הרגשתי שאני מתעלפת מעוצמת החוויה: יש פה צדיק שמעולם לא שמעתי עליו, והוא מבין ויודע בדיוק מה אני מרגישה! המשכתי לקרוא את הספר בלהיטות, ואחריו המשכתי לספר השני, וחשתי נחמה עמוקה שהצדיק מרעיף עלי במצוקה הקיומית שחשתי.

ספרו של ר' אשר פריינד - אמרי אשר

"בתוך המשחק והרצון שלי להיות 'הכי טובה ומוצלחת' מצאתי פתאום דיבור מנחם של ר' אשר האומר: 'האדם, הוא מציאות של נפילה! ורק השם הוא הסומך נופלים!' זו הייתה הפעם הראשונה בחיי, בה הבנתי כי אני רודפת אחרי הדבר שהוא הכי רחוק מבן אנוש: להגיע למושלמות ולהצלחה אין סופית. כאן התגלה לי, כי בלי העזרה של הבורא, אנחנו נופלים כל הזמן ללא הפסקה. ונפילה - המהות שלה היא לא רק פיזית, אלא גם רגשית ומוסרית, כמו שר' אשר אומר: 'כל זמן שהאדם לא יודע מגרעותיו, עדיין לא התחיל את עבודת השם'.

"ספריו של ר' אשר היו רק ההתחלה. ההמשך הגיע אל חני בהשגחה פרטית, כשביום קפוא אחד, עם שלג שהגיע לגובה חצי מטר, היא שמעה שתי שכנות משוחחות בכניסה לבנין.

"עד אז לא היה לי כל קשר עם השכנות. אבל באותה פעם הן אמרו אחת לשניה: 'את באה היום לשיעור?' פתאום, בלי לחשוב אלף פעם לפני כן, העזתי ושאלתי אותן: 'איזה שיעור?' קבלתי מהן תשובה חמקנית: 'סתם, על אמונה פשוטה'. הסתקרנתי עוד יותר ובררתי: 'של מי השיעור?' 'שיעור בדרך של ר' אשר פריינד', הן אמרו.

ר' אשר פריינד זצ''ל

"הייתי בהלם. הרגע סיימתי לקרוא את שני הספרים שלו, ודווקא בחור הנידח הזה מתקיים שיעור על הדברים שלו?!

"הצטרפתי אליהן בשמונה בערב, ופגשתי קבוצת נשים מיוחדות שישבו סביב לשולחן עם ריח של פופקורן חם, תה רותח ועוגה טרייה. החמימות שלהן שבתה אותי מיד. את השיעור מסרה אישה מדהימה שזכתה לשמוע דיבורים מפיו הקדוש של ר' אשר וברוח משנתו. כשהתחלתי להקשיב נפתח בפני עולם שלם של מושגים חדשים ביהדות של אמת: איך לראות בכל דבר את הבורא? איך להיות בתפילה ובחברות אמת על כל דבר שקורה איתי? איך להפסיק להאשים את הסביבה ולראות בה רק בובות משחק בידיו של הבורא, הקורא לי דרכה להיות קשורה אליו?

"השיעורים האלו פתחו לי את הלב והנשמה והביאו אותי לקרבת השם אחרת. להכיר את עצמי. להפסיק לשחק. להיות הכי אני, ופשוט 'לחזור בתשובה' בתור חרדית".

נעים להכיר... את עצמי

כאן בעצם התחילה חני מסע פנימי אל תוכה. היא הכירה ברגשות שהסתירה במשך שנים. היא הבינה שלעולם לא תוכל להיות באמת מאושרת כל עוד היא תלויה באישור חיצוני, וכל עוד היא לא נותנת מקום לרגשות שלה. והתגלית האמיתית שלה הייתה למצוא מחדש את הקשר לקדוש ברוך הוא, קשר שהיה חסום בתוכה עד אז, מרוב הכחשות פנימיות.

"למדתי לפרוץ את החומה הרגשית שלי, צעד אחרי צעד, לאט אבל בטוח. היה זה המסע שלי לחזרה בתשובה, למרות שאני חרדית מבית", משתפת חני. "אחרי תקופה זיהיתי את הקושי שלי בעבודה, והתחלתי מסע להסבת מקצוע. ברגע שפתחתי את לבי, למדתי להקשיב גם ללבבות אחרים. מהר מאד הבנתי, שלא כך רוצה אותי הקב"ה. ואין ספק שאני צריכה לעבוד בעבודה המותאמת לאופי שלי, לעומק הרגשי המאפיין אותי ולחדוות הנתינה שזרועה בי. פניתי לאבחון מקצועי, ותך כמה דקות ההכרעה הייתה ברורה: 'את הולכת ללמוד להיות יועצת זוגית מקצועית! המקצוע הזה תפור לך ככפפה על היד!'

"במשך 4 שנים השקעתי את כל כולי בלימודי יעוץ זוגי, הנחיית משפחות טיפול רגשי, והנחיית קבוצות. מיד אחר כך, עבדתי בתור סטאז'רית במשך שנה מול מאות זוגות ב'אגודת היועצים והמטפלים במשפחה בישראל' ומשם הדרך הייתה קצרה לקבלת זוגות ונשים בקליניקה פרטית, ועד לבניית האתר האישי שלי, הגדוש בחומרים מקצועיים מעולים.

"זכיתי לסייע למאות זוגות ונשים להגיע לזוגיות אוהבת ומחוברת יותר. שוב ושוב אני פוגשת את המכשול הגדול ביותר בתקשורת לקויה בין בני זוג: אי היכולת להביע את הרגשות הפנימיים ביותר אחד לשני. לרבים מאיתנו יש פחד וקושי לומר את הצרכים הרגשיים החיוניים ביותר בקשר הזוגי, כמו: 'אני זקוקה להבנה שלך', 'אני צריך את השותפות שלך איתי', או 'אני כמהה להערכה ולמילה טובה ממך', וכדומה. במקרים כה רבים אנו מגלים כי האינטימיות העצמית היא השורש לחסימה הזוגית. כאשר בן אדם מתקשה לבטא את הרגשות שלו כלפי עצמו, ולא חווה אותם בזרימה אישית בריאה, הוא לא יצליח להעניק אהבה לבן זוגו ולהגיע לקרבה המיוחלת, ולהתחבר בפשטות לבן הזוג. החזון שלי הוא להנגיש לכמה שיותר זוגות נשואים את השיטה שבניתי ואת הכלים המקצועיים שהוכיחו את עצמם כבר לאלפים.

"כיום, ברוך השם, כשאני בדירה גדולה ומרווחת שעברנו אליה בשנה האחרונה, ובקליניקה פרטית משלי, אני לא שוכחת את הרגעים הקשים שעברתי. יודעת כי דווקא שם גדלתי וזכיתי להכיר גדולים ממני. כבר קרוב לעשור שאני מחוברת לתורתו של ר' אשר זצ"ל, וישנם כללי יסוד המהדהדים בי בכל שעה, ובעיקר בעבודה מול זוגות הרוצים את הליווי המקצועי שלי: 'בן הזוג שלך בא להעביר לך מסר שהבורא יצר עבורך: תיקון מידות, שחרור חסימות רגשיות, עיבוד של יכולות. אל תנסי/ה להאשים אותו אלא נסי/ה למצוא בתוכך את הפיתרון הנכון לעבודה עצמית אותה מבקש ממך הבורא, ותראו כי השינוי הזוגי קורה מאליו!'