"את מדברת הרבה על אהבת אם לבתה. כמה הייתי רוצה להעניק לה את אהבתי"

בתחילה, קראתי את המייל שהגיע.

אחרי כמה רגעים עלו בי דמעות, דמעות של אמהות וילדות יהודיות המבקשות לעשות כל חייהן "יחד" משפחתי של קשר טוב ואהבה. מה, מה עוד אנחנו יכולות  לרצות?

לעשות בהן זיכרונות טובים, לחנך אותן ליראת שמיים ולאהבת קיום מצוותיו.

אחרי עוד כמה דקות התקשרתי לכותבת המייל.

ביקשתי ממנה רשות לקחת את מילותיה שלה ולכתוב אותם כאן. היא אישרה.

הנה הן מונחות לפניכם.

"שלום לך, אפרת נכבדה. אני קוראת את הטור השבועי שלך, ואוהבת לשמוע אותך, חושבת לעצמי כמה טוב שיש מישהו שמביע את עצמנו כציבור בראש גדול, בראייה עמוקה, במקצועיות, בפשטות, בבריאות, בחביבות, אני מתרגשת כל פעם, בוכה, צוחקת, נתרמת.

את מדברת הרבה על קשר בין הורים וילדים. זה באמת נושא חשוב, לצערי, יש תופעות מאוד קשות בהן הורים לא נותנים מספיק יחס לילדים, יחס שהילדים זקוקים לו מאוד כדי לגדול בריאים.

עם זאת, אני מבקשת להסב את תשומת לבך לתופעה נוספת. איני יודעת מה שמה המקצועי, אך היא קיימת ואפילו שכיחה, ולצערי, חוויתי ממנה על בשרי.

כוונתי למצב בו נערים/ות מגדירים את הוריהם כ"מרעילים", "מנכרים/מנוכרים" ומניחים אשמה כבדה על ראש ההורים החפים מפשע.

אשתף אותך בחוויה שלי, מקרה אותנטי ונאמן למקור, ידוע לי על עוד רבים כמוהו.

בתי כבר שנים רבות מתארת מצבים של כאב, השפלה, דחיה, חוסר סיפוק צרכים וחוסר בנתוני חיים אלמנטריים לגדילה מיטבית. כן, כך בתי מתארת אותי. אני בטוחה שיש מקרים אמיתיים כאלה, אבל אצל בתי, הדברים רחוקים מאוד מן המציאות. היא גדלה בבית מיטיב, עם אבא ואמא שעשו הכל כדי להעניק לה טוב, אך היא, נשגב מבינתי מדוע, בחרה לתרגם את כל הטוב, לרע.

מגיל קטן היא שיתפה חברות, מורות ובני משפחה בכל ה"התעללויות" שהיא עוברת, תיארה את כל החוסרים והמשקעים שנוצרו בה בעקבות כך שגדלה בבית איום ונורא זה.

אני יכולה לשאת כפי כלפי שמיא בגילוי לב טהור ולומר – ידי לא שפכו את הדם הזה. מדי לילה הייתי עולה על משכבי ונושאת תחינה "אנא ה' הושיעה נא", הושע אותי מכל דברי הכזב שנאמרים עלי בראש חוצות (כן, ממש ככה, מנהל הסמינר, מורות, רבני העיר, רופאי המשפחה, הורי, אחי ואחיותי, ועוד), והאר לי הדרך אשר אלך בה והמעשה אשר אעשה, כיצד להמשיך בתוך המציאות הזו המעוותת, להמשיך להאמין בעצמי שאני אדם ראוי וטוב ויש בכוחי לאהוב את יתר ילדי ולגדלם מתוך אהבה ואושר.

את מדברת הרבה על הענקת אהבה בין אם לבתה, שפעמים רבות נעדרת, והבת נותרת צמאה וחסרה, ואני אומרת לך, שאני כמהה לתת לבתי את אהבתי, להעניק לה אהבה מלוא חופניים, אך הדלת סגורה בפני. תמיד היתה סגורה. מגיל קטן, שלוש, ארבע.

עברתי שנים קשות ומייסרות בגידול שלי אותה. הרגשתי מצומקת, קטנה, מוכה, חבולה, וכמובן נזופה מכל עבר, כי מי יעלה בדעתו שהתיאור המובא לפניהם אינו אמת? הרי ברור לכולם שכל דבריה אמת לאמיתה, ועלי מונחות כל ההאשמות של אות הקלון של "אמא מכשפה".

אין ספור יועצים ומטפלים חברו למשפחתנו במטרה לאלף את האם הנוראה בינה, ולתת לילדה את האושר הנכסף. כולם כשלו במלאכתם. ילדתי היתה ועודנה מסכנה, עשוקה ומוכת גורל, כהגדרתה. גם האב הואשם באינספור אשמות, אך אני מדברת כעת בשם עצמי.

מטרתי במילים האלה לתת לאמהות ולאבות מושפלים קצת כוח.

אני הרגשתי שריבונו של עולם ראה בעניי, תמך בי לכל אורך השנים הקשות והניסיונות המרים, והקים אותי מעפר דל. ה' יתברך, בדרכו הייחודית, סייע לי לגדול מתוך הכאב הזה, ולהיות במקום נותן. ללוות נערות ונשים בתהליכים מורכבים, לצעוד איתן בשבילי הכאב ולהיבנות מתוכו. בכך נחמתי.

ילדי הנוספים גם הם מספרים לי, ללא מילים, שאני בסדר, אני אדם – לא מפלצת, כי כבר היו תקופות שכמעט השתכנעתי שאני כזו, לא מסוגלת ולא ראויה לגדל ילדים. הפכתי לשבר כלי של ממש, עד שנכמרו עלי רחמי ה' יתברך, ותודות לשליחים נאמנים ששלח לי, וכמובן טיפול אינטנסיבי שאירגן לי את המציאות האובייקטיבית מחדש, שבתי לעצמי. ברוך ה' שרדתי, אך הפצע עודנו מדמם, הבור פעור, הרצון לקשר אם-בת עומד בעינו, ונשאר בגדר רצון.

כתבתי הרבה, וכל זה תיאור דל לעומת המציאות. אם קראת את דברי, תודות לך. עשייתך מביאה מזור לנפשותיהם של רבים.

בהערכה גדולה,

אמא.