דרך חור הגרוש: הכי קל לא לראות, להתעלם. אבל אני כבר לא יכולה

היא שוב צורחת וזורקת חפצים. אני שומעת צעקות מחוץ לדלת הכיתה. התלמידות היושבות מולי, שומעות גם כן את השתוללות התלמידה שבחוץ ואת תגובותיה השקולות של מורתה. אני מנסה להמשיך ללמד כרגיל, אף שלבי פועם בחוזקה. תלמידותי משתדלות אף הן להתרכז בחומר הנלמד, ולא להתייחס לכאוס המשתולל בחוץ. כאוס ושמו רינה. רינה היא תלמידת כיתה י"ב ולפעמים, כשהיא מרגישה שלא מבינים אותה, היא נוטה להגיב באופן אלים, קולני ואגרסיבי.

למרבה ההקלה, מתרחש המופע בסמוך לסיום השיעור, ומיד עם הישמע קול הצלצול, אני נמלטת ונחפזת לכיוון חדר המורות. מרגישה צורך עז לשבת כמה דקות בשקט, ללגום כוס קפה ולהתעשת.

אבל.. משהו משתבש. במרוצתי לעבר היעד, אני מבחינה בה. היא יושבת על ספסל מחוץ לחדר המנהלת, ממנו נשמעים קולות נסערים של מחנכת מתמודדת מאד. רינה יושבת וממתינה לגזר דינה. אני מתבוננת בה ולבי נכמר. רוח הקרב נטשה אותה זה מכבר, והיא מזכירה לי חתול רחוב עזוב, נטוש. איני יכולה להתעלם ממנה. אני אוהבת אותה ומרחמת עליה. בלית ברירה, מחשבת מסלול מחדש ומתיישבת באנחה ליד תלמידתי העלובה.

היא נפנית אלי, מסתכלת בי במבט קצת נכלם, קצת מתריס, ואני... אנה אני באה?.. מה אומר לה? אין לי מושג... ואז, כאילו משום מקום, מגיעות המילים ומדברות את עצמן. אני מתארת לה כמה נבהלתי מצעקותיה, וכמה נחרדתי מחוסר השליטה שבהתנהגותה. אני מספרת לה עד כמה לי עצמי מתחשק לפעמים לצעוק מקצה העולם ועד סופו, וכמה אי אפשר, פשוט אי אפשר להתנהל כך בעולם. אני נותנת לה את כל כולי, את לבי. איני משתפת אותה בסיפורי האישי, אבל הוא שם. מסתתר בין המילים, בין הצלילים... היא מקשיבה לי לגמרי. גם נערה כמו רינה מצליחה להבחין בין מילים סתם, לבין מילים שיוצאות מלב כמה, שרק מבקש לשרטט לה עתיד טוב יותר. "אבל מה אעשה?", היא לוחשת. "אני לא מצליחה להשתלט על זה... ככה גדלתי...". אני מזכירה לה את כוח הבחירה שחבוי עמוק בתוכה, ואת היכולת שלה לבקש עזרה כדי להצליח לעמוד בגבורה ברגעי המאבק המייסרים שעוד נכונו לה. ההפסקה מסתיימת, ואנו נפרדות בחיבוק חם וארוך. כוס קפה לא לגמתי, אבל חיזקתי ויצאתי מחוזקת.

מסע החיים שלי לימד אותי לראות. בעצם, לא רק לראות, אלא לראות ולחתור למגע. לראות ולפגוש. הכי קל היה לי "לא לראות" את רינה, להתעלם ממנה ולהפוך אותה לשקופה. הכי נוח היה עבורי לשעוט הלאה במסדרון לכיוון חדר המורות, להתרווח שם עם כוס קפה ולשכוח מכל הצרות והצווחות. העניין הוא, שהיום איני מסוגלת לעשות זאת יותר. לאחר כל מה שחוויתי ועדיין חווה, אני רואה ומגיבה קצת אחרת.

על בשרי חזיתי, עד כמה עמוקה הכמיהה וגדולה ההזדקקות לסביבה אנושית עוטפת ומחבקת בשעה שבה כבה האור בתוך הנפש פנימה. על בשרי חוויתי עד כמה קריטית היא התמיכה, ועד כמה בכוחה לנחם, להרגיע ולהזרים כוח מחודש. 

למעשה, פעמים רבות, הנטייה הטבעית שלנו היא להציב גדרות סביב אזור האסון, ולהתרחק ממנו כמטחווי קשת. הדבר נובע ממחסומים פנימיים שמפעילים אותנו ומונעים מאיתנו לפגוש ולגעת בנפש הכאובה. אנו חשים מגוון תחושות, כמו חרדה, מבוכה, כעס, אכזבה, חשש ועוד... הרגשות שונים, אבל תוצאתם אחידה: אין פגישה. אין מגע. אין חיים.   

עבור האדם הכאוב, המצפה כל כך לקשר, לאכפתיות ולמילים של אמת – זוהי פגיעה משנית, תוספת נוראה לצער ולבדידות שהוא חווה ממילא. הסובל ממתין למישהו שירד לעומק הבור בו הוא נמצא, יביט בו, יבין אותו, יקבל אותו ויסייע לו לטפס אט אט מתהום חייו.

מסע חיי אינו קל, ולפעמים טעמו מר כלענה, אבל הוא העניק לי שיעורים חשובים לחיים. הוא לימד אותי לא להיכנע לפחד, לא להסיר אחריות, לא לוותר. הוא לימד אותי להיות אחות בעת צרה. הוא לימד אותי להושיט יד אחות לאחות שבורה, כדי לסייע לה לאחות את שבריה.