האם אתם באמת הורים גרועים כל כך?

לא פשוט איתו. קשה לו לקבל סמכות, הוא מתווכח על כל דבר. עם האחים שלו הוא לא מסתדר, מציק ומתקוטט. הוא מתיש, עד שהוא אוכל, מתקלח... ועל עזרה בבית בכלל אין מה לדבר. "יש לו לב זהב אבל הוא אובחן עם הפרעת קשב (ADHD) רצינית... אנחנו שחוקים... לפעמים רק מחכים שילך כבר ללימודים ויהיה קצת שקט בבית". ההורים החליטו לתת צ'אנס והתחילו הדרכת הורים. השינויים היו קטנים.

לפני פסח ההורים היו בחרדה ממה שהולך להיות בחופשה. כשנפגשנו אחרי החג, התברר שהחג עבר בשלום! אמנם הילד לא הפך לטלית שכולה תכלת, אבל ההתנהגות שלו הייתה סבירה בהחלט. הוא הפתיע לטובה. מה שאותי הפתיע יותר, זה שההורים לא חשבו שיש להם קשר לשיפור הזה. מהתיאור שלהם היה ברור שהם התנהגו בצורה שונה, אבל הם התעלמו מכך. הם נתנו כל כך הרבה סיבות צדדיות לשיפור של הילד, והתקשו לראות את החלק שלהם. כשהצבעתי על התנהגויות ספציפיות שהם עצמם תיארו, הם היו מופתעים וניסו להקטין את החלק שלהם. לקח להם זמן להכיר בכך שהם בעצמם השתפרו. חשבו, התאפקו והגיבו בצורה נכונה יותר. ככל שהם למדו לשים לב להצלחות קטנות שלהם, כך גדל הבטחון העצמי ההורי שלהם. הם התחילו לחוש שההורות לא רק לוקחת מהם כוחות, היא גם מזינה אותם בסיפוק ובחווית הצלחה.

***

אתם משקיעים כל כך הרבה בילדים. האם אתם יודעים לתת לעצמכם משוב חיובי? האם יכול להיות שהמאמצים שלכם נושאים פרי ואתם פשוט לא מצליחים לראות את פירות ההשקעה שלכם?

ההורות מצריכה השקעה, וכדי שלהורה יהיו כוחות, הוא צריך משהו שיזין אותו בחזרה. אם נרגיל את עצמנו לחוש חווית הצלחה, נהייה רגועים ובטוחים יותר בהורות שלנו, מה שיכול לתת מרץ להשקיע.

כיצד לעשות זאת?

הציבו לעצמכם יעדים – אתגרו את ההורות שלכם בעזרת הצבת יעדים. למשל, אני רוצה לשפר נקודה מסוימת בהתנהגות של הילד או של עצמי. היו בתנועה. מים עומדים מתעפשים, מים חיים זורמים.

היצמדו ליעדים קטנים – אל תעמידו את ההורות שלכם במבחנים קשים. דווקא הצמצום מרחיב: התחילו מיעדים קטנים, כאלה שיידרשו מאמץ קטן ורוב הסיכויים שתצליחו בהם. המדד אינו מה צריך, אלא מה יעבוד.

אל תטפסו על עצים גבוהים – אל תאמרו לילד דברים שאתם לא יכולים לעמוד בהם. עדיף להבליג ולא לשחוק את הביטחון העצמי ההורי שלכם. הכירו בעצמכם במגבלות היכולת, אל תחכו שהילד יראה לכם אותה.

העריכו הישגים קטנים – אל תזלזלו בהישגים קטנים שלכם או של הילד, גם אם צריך זכוכית מגדלת לראות אותם. מה שחשוב הוא עצם התנועה בכיוון הרצוי, ה"פתח כחודו של מחט" והתנועה המתמדת קדימה.  

צפו מעצמכם להשפיע, לא לשלוט - לפעמים אנחנו מצפים מעצמנו שתהייה לנו שליטה על חינוך הילדים, וכשזה לא קורה, אנחנו חשים חוסר אונים. אבל יש גם אמצע: להבין שיש לנו השפעה על החיים. שליטה  בילד – מצמיחה רובוט. חוסר אונים שיטתי והפקרות – מצמיחה פרא-אדם. הורה משפיע - מצמיח אדם.

הרשו לעצמכם לחלוק את ההצלחה – גם אם להצלחה היו אבות נוספים, כמו תרופה, מורה שעזר, מאמץ של הילד, עדיין שימו לב לחלק שלכם בהצלחה. אל תחפשו רק בלעדיות.

הצלחה לא מחייבת הצלחה – הכירו בעצמכם, האם אתם מאלה שהצלחה מעוררת בהם חרדה. למשל חרדה ממחויבות להצליח עוד וכדומה. התייחסו להצלחה נקודתית. כל אחת עומדת בפני עצמה, לא חייבים עוד.

חבקו את הכישלונות שלכם – כישלונות הם חלק מההצלחה, חלק מהדרך. אל תצפו לשלמות, היא אשליה. הורה מושלם כביכול הוא לא דוגמה אישית טובה לילד. מציאות החיים הרי מלאה חסרונות.

קחו אחריות מפרגנת – היו ערניים להצלחות קטנות שלכם ושל הילדים, ושאלו את עצמכם מה אני עשיתי טוב? מה החלק שלי בעניין? שימו לב האם יש לכם נטייה לייחס את מה שקורה לכם רק לגורמים חיצוניים או רק לבחירות וההחלטות שלכם. שתי הקצוות מכבידים על התפקוד. לדוגמה, כאשר ילד אומר שהוא הצליח במבחן כי המבחן היה קל, הוא למעשה אומר לנו שההצלחה אינה תלויה בו אלא בבוחן – מה שמטפח חוסר אחריות. לעומת זאת כשהוא אומר "הצלחתי במבחן כי התאמצתי", הוא מכיר בהשפעה שלו על החיים – מה שמעודד אותו להתאמץ עוד. האמת היא באמצע...  

תנו להורות להזין את עצמה.

חיים דיין הוא עו"ס קליני ודוקטורנט, יו"ר מכון הקשב.