כתבי אתר הידברות משתפים: הדילמה המשמעותית ביותר שחוויתי בתפקיד

עד כמה לחשוף את הגולשים לסיפורים מזעזעים, ומה עושים כשמרואיין מתחרט ומבקש לגנוז את הכתבה? לקראת עליית האתר החדש, כתבי הידברות חושפים את הדילמות מאחורי הקלעים:

הדס אפיק

זה קרה יותר מפעם אחת: ככתבת מגזין אני מראיינת לעתים קרובות אנשים מרתקים בעלי סיפורי חיים מעניינים. הם בדרך כלל שמחים לחלוק אותם עם הקוראים, כדי לחזק ולשתף במסרים, ולעתים אנחנו משוחחים במשך שעות כדי לשמוע את הסיפור כולו באופן המפורט ביותר. קרה לי כמה וכמה פעמים שאחרי שיחה ארוכה, שבסיומה כבר כתבתי וערכתי את הכתבה, קיבלתי הודעה מהמרואיין שהחליט שהוא חוזר בו, חושש ומעדיף שלא לפרסם את הכתבה. קשה לומר שמתעוררת במצבים כאלו דילמה, שכן מבחינתי ברור שאם מרואיין לא מעוניין לחשוף את סיפור חייו – לא אפרסם אותו, גם אם השקעתי בכך שעות ארוכות. הדילמה שלי היא בדרך כלל איך להגיב ומה לומר לאותו מרואיין. לא פעם מתחשק לי לנזוף בו, להסביר לו כמה שעות עבודה יקרות מפז הקדשתי, ולשאול למה הוא לא חשב פעמיים לפני שהתראיין. מודה ומתוודה שהניסיון לא קל, אבל ככתבת אתר יהדות אני מבינה את המוטל עלי, וברוך ה' משתדלת ליישם.

איציק יצחקי

הדילמה הקבועה – האם לפרסם רגע מרגש שקשור לכוכבי רשת. לפרסם באתר יהדות זמרת או אדם מקועקע – לא תמיד עובר. מצד שני – קירוב רחוקים. קו התפר הזה נע כמו מטוטלת. ההלכה לא משתנה, אבל הקו מיטשטש ככל שמדובר בניסיון לקרב רחוקים. היום הוא עובר ממש כאן – מחר במקום אחר לגמרי. צריך לדעת איפה לשים את הגבולות.

נעמה גרין

הדילמה שלי בתפקיד היא אלו חדשות להביא לידיעת הגולשים. אם ל-5 נפטרה באשדוד, ילד בן 7 נהרג – האם לדווח? או להתמקד בעדכונים מזעזעים פחות? הדילמה הזו ליוותה אותי תקופה ארוכה מאד, עד שזכינו בצוות האתר לקבל את ההוראה הבאה מהרב זמיר כהן, שאמר כך: "יש יותר מדי חדשות עצובות באתר. עם ישראל עצוב מספיק. יש לתת מנוח מזה לכמה זמן לחלוטין, ואח"כ לחזור לאיזון, ורק בדיווחים שיש בהם מסר מחזק או תועלת לחולה".

מורן קורס

הדילמות הן הזדמנויות להשתכלל ולהרחיב את מנעד ההסתכלות. ישנן הרבה דילמות, אבל אני חושבת שבהרבה כתבות הדילמה שלי היא מתי ועד היכן אפשר לשאול את המרואיינות שאלות, כך שמצד אחד, לא אכנס להן לחיים היותר מידי אישיים, ומצד שני – שכן ידברו על דברים שלא תמיד הן מדברות עליהם. כלומר הגבול הדק הזה – עד מתי להיכנס לעומק. אישית אני אוהבת עומקים, אבל תמיד הדילמה היא להרגיש עד היכן נכון לי להיכנס פנימה לתוך המקדש הפרטי של המרואיינת שלי.

הוראתו זו של הרב זמיר כהן היא נר לרגלי. בעוד שבאתרים אחרים תפגשו כתבות מטלטלות וכותרות דרמטיות בסגנון: "טרגדיה", "מזעזע", ועוד – אנחנו בהידברות מסננים היטב את המידע, ומשתדלים לא להביא לידיעת הגולשים כל ידיעה שאינה הכרחית, ושרק מוסיפה צער ודאגה.

אבנר שאקי

כתיבה באתר גדול ומשפיע כל כך מחייבת אחריות גדולה, ולכן ישנם לא פעם דברים שאתה אכן מתלבט מאד לגביהם. אחד הדברים שאני מסתפק בעניינם לעתים קרובות יחסית הוא הרצון מצד אחד לכתוב באופן חיובי ומאופק, לבין הרצון לכתוב באופן מסעיר ומטלטל. השאיפה הכללית שלי היא לכתוב באופן חיובי ומאופק, אך בני האדם נמשכים יותר לדברים מסעירים, ולעתים קרובות גם שליליים, ולכן כתיבה דרמטית יותר יכולה להביא חשיפה רבה יותר. מציאת האיזון בין כתיבה חיובית לכתיבה מושכת אינה מלאכה פשוטה, אך חשוב להמשיך להשקיע בה כל הזמן.

שירה דאבוש (כהן)

האמת היא שיש הרבה דילמות, כי כמו שאתם כבר מבינים – אתר הידברות הוא לא "עוד" אתר. מאחורי כל כתבה עומדת רגישות גדולה מאד, ורצון כן לעשות כמה שיותר טוב, וכמה שפחות לפגוע. 

אחת הדילמות הקשות ביותר בעיני היא השאלה אם לפרסם או לא לפרסם אייטם טוב – שסביר להניח שיזכה לרייטינג גבוה – בגלל שיקולים הלכתיים / מוסריים פרופר. למשל, לא פעם אנחנו נתקלים ברשת באמרה מחזקת כזו או אחרת מאיזה סלב, או בהתחזקות, נקרא לה "חד פעמית" שלו – והשאלה היא האם נכון או לא נכון לפרסם ולתת לה במה – באתר שכל כולו אומר התחזקות (בשאיפה להתחזקות שהולכת על כל הקופה, כמובן, ולא רק על חלק).

מרוב שהדילמה הזו חיה ובועטת בנו הכותבים, ומלווה בערך כל כתבה שאנחנו נתקלים בה ברשת על סלב כזה או אחר, מצאתי את עצמי כותבת על כך טור לפני כמה שנים: תגובה למי ששואל "למה אותי לא מפרסמים כמו הסלב? גם אני מניח תפילין"

מצד אחד, הרצון לגרוף רייטינג גבוה הוא עז אצל כל כתב, וגם אצלי. אני חיה ונושמת את הרשתות החברתיות, ועוקבת אחרי סלבס שעשו או אמרו גם דברים הכי קטנים שקשורים ליהדות.

אבל יכולה להגיד שהרבה פעמים מצאתי את עצמי אומרת על כתבה חזקה, שידוע לי שתהפוך לעוד יותר חזקה אם רק תתפרסם בהידברות – "זה לא. אין סיכוי ששמי יהיה חתום על כתבה כזו". הרבה פעמים האייטמים נופלים בגלל שידוע לי שהכתבה יכולה להביא את הקורא לחפש את אותו סלב, ואז הוא גם ייחשף לתכנים שאני רוצה פחות שייחשף אליהם – כמו חוסר צניעות. 

דילמה נוספת היא לא רק ה"מה לפרסם", אלא גם ה"איך". 

כמי שבמהלך השנים התנסתה בלא מעט שטחי כתיבה, ובנושאים רבים – ברור שבתוך ה"איך" נכנסים גם שיקולים של רגישות (למשל, אני לא אפרסם מקבץ הומור ביום שבו היה פיגוע, למשל, וכל עם ישראל באבל על כך). אני לא אפרסם סרטונים שיש בהם צל של התעללות כלשהי בבעלי חיים, ואם יעירו לי על כך (מה לעשות, בשצף העבודה לפעמים יש טעויות) הסרטון – טוב / מצחיק / מעניין ככל שיהיה – ייגנז. והנה משהו "חם", ממש מהימים האחרונים: אני לא אפרסם רול-אפס שהכשרות שלהם היא לא מהדרין, מחשש שמי שמקפיד על זה ייפגע (במקום זה פרסמתי מתכון לרול-אפס שמכינים בבית).

הדילמות בזמן העבודה הן רבות, אך זה לא נגמר רק שם. גם מאחורי הקלעים יש דילמות רבות. 

למשל, השאלה אם לכתחילה לעסוק בנושא מסוים, אם לכתחילה להיכנס לעובי הקורה בכל מה שקשור לפוליטיקה, ימין-שמאל, חרדים-חילונים ועוד.

זו שאלה שמונחת לנגד עיני כל הזמן – האם הכתבה הזו תעשה טוב? תלמד זכות? תחזק את עם ישראל כעם – או שהיא חלילה תלבה עוד ועוד את אש השנאה והקיטוב? עם זאת, כ"ציידת אייטמים" שאמונה על הבאת דברים מעניינים ופיקנטיים לאתר, לפעמים אין מנוס מלהיכנס לשם, ולו רק כדי לחזק את הצד הימני, או במילים אחרות, "ימין ה' עושה חיל". 

אני נמצאת באתר ששם לו למטרה לקרב ולחזק את נדבכי היהדות, וזוהי בדיוק השליחות של כל אחד ואחת מאיתנו, לעתים גם על חשבון פרסום של דברים שמלווים בדילמות. הדילמה היא כלי עזר שמתווה לנו את הדרך, אבל היא לא תמיד תכריע את הכף לטובת גניזה של האייטם (וטוב שכך).

גבי שניידר

קשה לשים את האצבע על דילמה משמעותית אחת ויחידה, כי העבודה בכלי תקשורת כמו אתר הידברות רוויה בדילמות. אומנם אנחנו רוצים להביא בפני הגולשים סיפורים טובים, מעניינים, מגוונים. אבל ה"חיידק" הזה שלנו כאנשי תקשורת לא יבוא על חשבון גבולות שלא נחצה אותם – מבחינת נושאי הכתבות, הסגנון שלהן ועוד. אומנם ברוב המקרים הדילמה כלל לא מתחילה, כי מבחינתנו הגבול ברור ומתוח. ההתלבטות היא במקרים "אפורים", שבהם יש שיקולים בעד ונגד העיסוק בנושא, נימוקים לכאן ולכאן.

גלית לוי

לעבור לעבוד ממשרדי הארגון, ולא לעבוד מהבית. זה רק נשמע פשוט. בחודשים הראשונים התעקשתי לעבוד מהבית. בעבר הייתי עצמאית שעבדה מהבית קרוב ל-17 שנים. היה נראה לי לא הגיוני להיות אמא עובדת מחוץ לבית. אחזה אותי חרדה מהמחשבה שאגיע הביתה מהעבודה לאחר איסוף הילדים ממסגרות הלימוד, ואף פעם לא הבנתי איך אמהות מסתדרות.

לשמחתי, בהידברות קיבלו את בקשתי, ולשמחתי הגדולה עוד יותר – לאט לאט הבנתי שעבורי, בשלב הזה של חיי - הכי טוב לעבוד במפקדה של הידברות: הקשר עם חברותי לעבודה העמיק, כמות הכתבות ואיכותן השתפרו פלאים, שעות העבודה גדלו ואיתן גם המשכורת, ועצם אי-ההסתכלות במשימות הבית שטרם טופלו, כבר מפנה מקום אדיר בראש לכתיבה ולעשייה בהידברות.

דבי רייכמן

זו לא בדיוק דילמה, אלא התמודדות שלא ציפיתי לה. היה מקרה שבו ערכתי ופרסמתי סיפור אישי של אישה שחוותה קשיי פוריות. רצינו לעודד נשים נוספות לכתוב את סיפורן ולפרסם אותו, על מנת לעודד זוגות שנמצאים עדיין בתוך התהליך, ולשם כך הופיעה כתובת המייל שלי בסוף הכתבה, עם הפניה למשלוח סיפורים. משום מה, נוצר בלבול אצל חלק מהגולשים, שחשבו שהסיפור שפורסם הוא סיפורי האישי. במשך זמן מה, תיבת המייל שלי קיבלה כמעט בכל יום מייל מאישה או מבני זוג שקיוו לקבל ממני עצות בתחום. צר היה לי מאד להשיב את פניהם ריקם, שכן ב"ה, הידע שלי בנושא פוריות מסתכם בעריכה של אותו סיפור… למרות זאת, השתדלתי להשיב לכל אחד מהפונים ברגישות ובחום, ואף שבאופן מעשי לא יכולתי לעזור להם, התפללתי עבור כל אחד מן הפונים, שיזכו לזרע של קיימא בקרוב.

תמר שניידר

בכל האתרים והעיתונים, כתבות מגזין לא מוצגות למרואיינים לפני פרסומן. זאת כיוון שהם בדרך כלל מבקשים שינויים, שדורשים זמן עבודה יקר. היתה לי התלבטות קצרה על זה בהתחלה, אבל החלטתי מהר מאד. אפילו אם תהיה רק טעות קטנה – המרואיין מראה את הכתבה הזו לכל כך הרבה אנשים, אלה לפעמים הפנים שלו מולם, ולא נכון לי לפרסם עליו דברים לא מדויקים, שעלולים לפגוע בו ובשמו הטוב. אז כן, זה לוקח זמן נוסף (על חשבוני, כי התשלום הוא לפי מילים בכתבה ולא לפי שעות), ולפעמים גם כוחות נפש. יש מרואיינים שמבקשים רק שינויים קטנים, יש כאלה שמשנים יותר. מגדילים לעשות אנשים שמשכתבים בעצמם שורות רבות, ברמת כתיבה נמוכה, כשרמת הביטחון שלהם במה שכתבו היא גבוהה מאד. ובכל זאת – הכל שווה כדי להוציא כתבה מכבדת ומדויקת על כל אחד. בהקשר זה, זכורה לי מרואיינת שסיפרה סיפור חיים, שחלק ממנו נגע בקשר הלא פשוט מול הוריה. אחרי שערכתי את הכתבה, הרגשנו שתינו שהדברים עלולים לפגוע בהם. כך הורדנו חלק ועוד חלק מהסיפור, עד שהוא היה נקי מכל אזכור שלהם. לקח לי פי שלושה זמן לערוך את הכתבה הזו, אבל היה שווה. שמעתי פעם עיתונאי לשעבר אומר שהוא עזב את העיתונות בגלל שרוצחים שם אנשים. אנחנו מחפשים את ההפך.

שולי שמואלי

הדבר עליו אני חושבת דרך קבע הוא איך להציג יהדות בצורה אטרקטיבית ומעניינת מספיק. הרי בסופו של דבר, ידיעות מעניינות מהארץ והעולם הן הכי מסקרנות ומושכות, באופן טבעי. האתגר שלי הוא למצוא כיצד אפשר ליצור עניין באייטמים של יהדות נטו, וחיזוק בשמירת מצוות. מפה צץ הרעיון לעשות סדרת פודקאסטים בנושא צניעות האישה, והתכנון לעשות סרטוני חיזוק "שאלי את אחותך". ובכלל, מאחורי כל כתבה ואייטם נמצאת ההתלבטות איזה נושא במכלול של עבודת השם יכול לעניין, ואיך אפשר להציג אותו בצורה שתמשוך, תעניין ותחזק.

אגב, אם יש לכם רעיונות בשבילי, אתם מוזמנים להשאיר בתגובות. אני אשמח מאד לקבל הצעות מהגולשים שלנו.