סיון רהב מאיר: איך מתכוננים לשבועות במילה אחת? "יומי"

השבוע חל ראש חודש סיון. עשינו את השבת האחרונה אצל ההורים שלי בהרצליה, ופתאום הם שמו לב שהבת הקטנה שלנו לא נתנה לי ללכת לישון לפני שבדקה שספרתי את ספירת העומר.

זה משהו שהתחלנו השנה, חצי בצחוק: פשוט ביקשתי ממנה שתזכיר לי בכל לילה לספור את הספירה המיוחדת הזו. 49 ימים שמתחילים בפסח, חג יציאת מצרים, ומסתיימים בשבועות, חג קבלת התורה.

היא לקחה את המשימה בשיא הרצינות, והנה, השבוע נחגוג את שבועות, ובינתיים שתינו לא שכחנו לספור אף פעם, תודות לתזכורות שלה.

אם בשנים קודמות אני ניסיתי לזכור ולהזכיר, ושכחתי, הפעם התפקידים התחלפו. יכול להיות שמסתתר כאן מסר שקשור לחג מתן תורה: לפעמים צריך לתת לילד תפקיד קטן-גדול, כדי שיתחבר וירגיש שייך. הדרך לקבלת התורה עוברת דרך נתינת אחריות ומשמעות לכל אחד ואחד. הרב יונתן זקס כבר אמר: "הדרך הכי טובה לספר לילד סיפור – היא להפוך אותו לחלק מהסיפור".

מי היה העיתונאי הראשון בתורה?

יצחק נחשוני, מראשוני העיתונאים הדתיים בארץ, נפטר השבוע. לצד העבודה המקצועית, היה ידוע ברגישותו הרבה לזולת. הלילה, בניחום אבלים בבית משפחתו בפתח תקווה, סיפרה לי רעייתו בלומה את הסיפור הבא:"פעם היה לו דיון עם חבר: מי היה העיתונאי הראשון בתורה?

"החבר אמר: 'דתן ואבירם, מהמחלוקת של קורח. הם דיברו לשון הרע, הם הפיצו שנאה'.

"אבל בעלי יצחק אמר: 'לא נכון, העיתונאי הראשון בתורה היה משה רבנו, שעליו נאמר: 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם'. הוא יצא לראות מה המצב של בני ישראל וחשב איך אפשר לעזור להם, לרומם אותם, לחבר אותם לסיפור משותף".

לזכרו.

מאיפה הכוח למסע החיים?

איזו יוזמה יפה: בבית הספר "דרכי יהודה" במודיעין יצא לאור ספר מיוחד, ובו רעיונות על פרשות השבוע שכתבו תלמידי כיתה ו'. השבוע הם חגגו את סיום הפרויקט בטקס חגיגי. הנה מה שכתב התלמיד זק בורוביץ' על ספר במדבר שהתחלנו לקרוא כעת: בתחילת הספר מתואר המחנה של בני ישראל, שיוצא למסע של ארבעים שנה במדבר. פסוקים רבים מפרטים את הסדר שבו כולם חנו והתייצבו – אבל כל המחנה סובב סביב נקודת הלב, סביב המשכן, סביב המרכז הרוחני.

יש כאן מסר חשוב: אם אתה שם את הרוח ואת הקדושה ואת הערכים במרכז חייך, תקבל כוחות לעבור את הדרך הארוכה והקשה.

החיים שלנו הם מסע, כותב זק, כבר בכיתה ו'. האתגר האמיתי הוא לדעת להציב במרכז חיינו את ה"משכן", את העיקר, ולא להתבלבל, כדי לדעת לאן אנחנו נוסעים ומה המטרה.

קראתי את הדברים והתרגשתי. יש פה ילדים ומורים שכתבו ביחד במשך שנה שלמה רעיונות ברמה גבוהה, והוציאו אותם לאור. נראה לי שהם בהחלט יודעים לשים את ה"משכן" במרכז תשומת הלב, לקראת המשך המסע. בהצלחה, כיתה ו', בכל מסעות החיים.

סיפור קטן על הרב אורי זוהר זצ"ל

היום מלאה שנה לפטירת הרב אורי זוהר. יש לי כל כך הרבה סיפורים אישיים לספר, אבל לאחרונה שמעתי ממדריך נוער סיפור שנגע בי מאוד: אחד החניכים שלו עבר תקופה מבלבלת, לא פשוטה. מישהו אמר למדריך שכדאי לו לשלוח את הנער לראות את הרב אורי זוהר מתפלל מנחה. "תפילת מנחה רגילה, ביום חול רגיל?", שאל המדריך. כן, הייתה התשובה. לא תפילת נעילה של יום כיפור, לא מעמד מרגש של ברית מילה או חתונה, סתם לקפוץ אחרי הצהריים לבית הקטנטן ברחוב זיכרון יעקב בירושלים ולראות את הרב אורי יוצא לבית הכנסת הסמוך, לתפילת מנחה.

כך היה. הנער הציץ, וחזר נלהב ומתפעל. האירוע – בלי שום מפגש בינו לבין הרב אורי – השפיע עליו לטובה.

מה הסיפור כאן, בעצם? ובכן, תפילת מנחה רגילה ויומיומית של הרב אורי לא הייתה דבר רגיל. שום דבר אצלו לא היה רגיל, אפור ויומיומי. הכול היה נכון ומדויק, חשוב ויקר, קדוש ומרומם. לא רק תפילה, גם ריאיון לטלוויזיה. כל שנייה בראיונות הרבים שלו איתי הייתה מחושבת, עם משמעות. אני מקשיבה להקלטות של שיחות טלפון ממנו ומגלה איך הכול נעשה במלוא הנוכחות והכוונה, עם הזוהר המיוחד שלו.

אנחנו חיים בעולם של חוויות-קצה, של אירועי-שיא. מחפשים ריגושים, שיאים, לייקים, כבוד. מזפזפים. גוללים. מתעדכנים. חושבים שכדי לבלות צריך לצאת, ולא להתכנס. הרב אורי עבד על עצמו עשרות שנים כדי שהריגוש יישאר פנימי, כדי שההתחדשות תהיה בתוך החיים שלו, כדי שהעבודה הרוחנית שלו והעמל לתקן את עצמו יהיו מרכז חייו.

חוזרים בתשובה רבים מתלהבים רק בהתחלה. הוא התלהב בכל יום מחדש. והוא לא התחרה עם אף אחד, רק עם עצמו, כדי להיות היום גרסה טובה יותר של עצמו משל אתמול. רובנו לא נגיע לרמה כזו, אבל הרב אורי הוכיח שיש לאן לשאוף.

יומי!

איך להתכונן לחג השבועות, חג מתן תורה? לדעתי, במילה אחת: יומי! משהו יומי. לימוד יומי קבוע, קטן או גדול, לבד או בחברותא. לא משנה, העיקר ההתמדה.

לפני כמה שנים נכנס לביתנו הלימוד היומי של ידידיה. הוא לומד מדי בוקר את הדף היומי, דף אחד של גמרא בכל יום. הערב אראיין אותו על כך בזום לקראת חג השבועות, אבל אולי בכלל צריך לראיין אותי, על איך זה נראה מהצד, כי זה משנה הכול. באמת. חצי שעה של לימוד יומי – משפיעה על כל היום, של כל בני הבית.

אחריו, התחלתי אני בלימוד יומי ושמו חת"ת: חומש, תהלים, תניא. זה לוקח כמה דקות בכל בוקר, אבל גיליתי סוד: מתברר שאם לומדים בכל יום את הקטע היומי בפרשה – מסיימים את כל התורה פעם בשנה. ואם אומרים בכל יום כמה פרקי תהלים – מסיימים בכל חודש את כל ספר תהלים. ואם קוראים כל יום פסקה אחת בספר התניא – גומרים אותו פעם בשנה. לא חשבתי אי פעם שכל זה ישתלב באורח החיים ובלו"ז שלי. יש לכך רק הסבר אחד: יומי.

בחג השבועות מקבלים מחדש את התורה, ואומרים שצריך לקבל על עצמנו קבלה קטנה, החלטה מעשית טובה אחת. אז ההמלצה החד-משמעית שלי לחג מתן תורה היא: יומי. לא סתם גם לקטע הזה קוראים "החלק היומי". המחויבות היומיומית, זה הסיפור.

אז מה היומי שלכם?