"אני רוצה ללמוד כי אני רוצה, לא כי אני צריך"

"אין לי בעיה לשבת וללמוד, אבל כשאומרים לי להיכנס לבית המדרש כי ראש הישיבה שם, זה מוריד לי את כל החשק", אומר דוד. תמיד הוא היה כזה. רוצה לעשות מה שצריך, אבל בתנאי שהרצון יגיע מתוכו, לא מסיבה חיצונית. כילד, הוא רצה לנסות הכל בעצמו, להבין כל הוראה. ההורים שלו התרגלו לדבר איתו בשפה הזו, להסביר לו, לשכנע אותו, לגרום לו לרצות לעשות בעצמו. כשהוא לוקח על עצמו משימה, למשל לעזור בבית, הוא עושה אותה בצורה יפה. אבל כשמבקשים ממנו – זה לא. הוא לא מרדן, הוא אוהב את הכללים ומתחבר אליהם, אבל רק בתנאי ובאופן שבו שהוא מבין אותם. יש לו משיכה לדברים מיוחדים, למשל: ללמוד מסכת שונה ממה שלומדים בישיבה הרבה יותר מעניין אותו. בדברים שמעניינים אותו, הוא שם לב לפרטים ולדקויות, ובדברים "רגילים" הוא מחמיץ פרטים שאחרים היו שמים לב אליהם בקלות.

נראה שהפרעת הקשב (ADHD) שלו מתבטאת לא רק בחוסר קשב נקודתי, אלא בחוסר בהקשבה רחבה יותר למה שקורה סביבו. למשל, כילד הוא יכל להציק לאחיו ולפספס את הסימנים לכך שאחיו "מגיע לקצה". מצד שני, בזמנים אחרים הוא רגיש כל כך לזולת, ושם לב לכל סימן של שמחה או מצוקה. כשהוא מצליח לעמוד בכללי הישיבה, והוא מצליח לעשות זאת לתקופות ממושכות, הוא מתחיל לחוש עצב פנימי. בעבר הדבר היה גורם לו לפרוץ את הגבולות אחת לכמה חודשים. אמנם לא לפרוק עול, אבל להפסיק לתפקד בצורה מסודרת. כיום הוא יודע להחזיק את עצמו לתקופות ממושכות יותר, אבל הוא מנסה להבין מדוע הדבר גורם לו עצב.

התבוננות במתן תורה יכולה לסייע לנו לנסות להבין אותו. במתן תורה התקיימו שני יסודות, רצון והכרח: יסוד הרצון – הקב"ה הציע לישראל את התורה, ובצורה ספונטאנית הם השיבו "נעשה ונשמע". ספונטאני כל כך, עד כי לא ברור מה הם תכננו "לעשות" לפני ששמעו מה לעשות... ויסוד ההכרח – "כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית... אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם". רצון והכרח, דבר והיפוכו.

הרצון וההכרח הם שתי "פונקציות" שקיימות בנפש האדם. הרצון הוא משהו שנובע מהפנימיות, מבחירה אישית. ההכרח הוא היכולת (וגם הצורך) לעשות דברים כי כך צריך, כי אין ברירה אחרת. אם נחשוב על הביטוי "על כרחו", אפשר להבין ממנו שיש באדם איזה "רכיב פסיכולוגי" של כורח, ואותה פעולה נעשית על גבי אותו רכיב. האם התורה ניתנה על בסיס רכיב הרצון, או רכיב ההכרח? חז"ל אומרים שעם ישראל "הקדימו פיהם לאוזנם". תפקיד ה"פה" הוא להוציא מידע מבפנים לחוץ, תפקיד ה"אוזן" הוא להכניס מידע מבחוץ לפנים. עם ישראל נתנו עדיפות לכוח הפה – לרצון שדברים ינבעו מתוכם, על פני כוח האוזן – הצורך לקבל מידע והוראות מבחוץ. זהו כוח עוצמתי שניתן להשתמש בו לטוב או למוטב. אבל הקב"ה לא רצה להעמיק את קבלת התורה על רגל אחת בלבד, הוא הוסיף גם את רכיב ההכרח, הר כגיגית.

ישנם אנשים שמטבעם מעדיפים את הפה על האוזן, במובן זה שהם רוצים שהדברים יבואו מתוכם, מתוך הרצון החופשי שלהם, ולא מתוך שיקולי עלות-תועלת. הם רוצים לנסות בעצמם, ולהסתמך פחות על הניסיון של אחרים. הם נוטים להיות יותר משמיעים, ופחות שומעים. לנטייה זו יש מעלות וחסרונות: השלכות חיוביות אפשריות – אותנטיות, כנות, מסירות, יצירתיות, מקוריות, עצמאות. אך גם חסרונות – כמו הקשבה יותר לעולם הפנימי ופחות לעולם החיצוני - לסביבה ולהוראות - כשאין בהן עניין פנימי; צורך מוגבר בייחודיות שיכול להתבטא בפחות השתלבות בחברה וניסיון "להמציא את הגלגל"; חוסר יציבות ותחושה של ריקנות כאשר "מוותרים" לאורך זמן על כוח הפה של החירות והרצון ומסתמכים יותר על כוח האוזן של ההכרח. עלולה להיווצר תחושת ריקנות וחוסר כנות. אנשים אלה זקוקים ליותר "תבלין של פה". כאשר מודעים לנטייה זו ולא מנסים להתכחש לה, כשמבינים שמעלותיה וחסרונותיה הם שני צדדים של אותו מטבע – חותרים לבטא את הייחודיות בתוך מסגרת יציבה. למשל, מתייחסים להשתלבות במסגרת כאל בחירה אישית ולא רק כאל אילוץ חברתי, ומצד שני שומרים על זמנים / תכנים / דברים שמבטאים את רצונם החופשי.

חיים דיין הוא עו"ס קליני ודוקטורנט, יו"ר מכון הקשב.