התלמידים מתקשים להיפרד: "יממה לפני פטירתו מסר הרב אדלשטיין שיעור בצלילות גמורה"

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו: עם ישראל מתאבל ודומע על פטירתו של מרן ראש הישיבה, הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל, שהלך לעולמו אתמול (שלישי),כשהוא בשנת ה-100 לחייו.

כזכור, בליל חג השבועות אושפז מרן הרב אדלשטיין זצ"ל בבית החולים "מעייני הישועה", על פי הכרעתו האישית שקבעה כי הוא במצב פיקוח נפש. שעות ספורות לאחר הגעתו לבית החולים התייצב מצבו, ולקראת בוקר, אמר לנוכחים כי באפשרותו להתפלל שחרית במנין מתפללים. ואכן הגיעו מנין תלמידים והתפללו יחד עמו.

לאורך כל יום מתן תורה, וביום השבת שלאחר מכן, היו המדדים יציבים. מרן זצ"ל היה שרוי במנוחת הנפש, למד והתפלל בחדרו.

הרב יעקב כהן, שהשתתף בתפילה, תיאר כי ראש הישיבה התפלל כרגיל "כמונה מעות", מעביר את היד על הסידור כהרגלו שנים רבות ומתפלל מילה במילה. "בקריאת שמע מתפללי המניין כבר סיימו, אבל החזן חיכה עוד שמונה דקות עד שמרן ראש הישיבה יסיים להתפלל, וכך קרה בשמונה עשרה, וכך בקריאת תורה ובמוסף. ראש הישיבה ממרום גילו המופלג מאושפז במחלקת טיפול נמרץ ועדין לא מוותר על קוצו של יוד מדברים שהיה מקפיד עליהם שנים רבות", תיאר כהן.

המראות האלו, שאם לא הייתי רואה בעיני, היה לי קשה לי להאמין שקרו, גרמו לי דווקא בתוך מחלקת טיפול נמרץ ל"קבלת התורה מאהבה כנתינתם בסיני".

ביום ראשון בבוקר אמר הרב זצ"ל כי יש באפשרותו ובכוחו וכי הוא מעוניין למסור את השיעור היומי, וכך, תוך רגע שקע במעמקי הסוגיה הנלמדת בישיבה, ובאישור הרופאים התיישב להכין את השיעור במהלך שעות הבוקר, וכדרכו - העלה את הדברים על הכתב.

לקראת השעה 12.00 הגיעו לבית הרפואה המשיבים שבישיבת פוניבז', שהם אלו שהיו חוזרים על השיעור ששמעו מפיו תדיר, דבר יום ביומו, כדי שגם היום תהיה להם אפשרות להעביר הלאה את הדברים. היה זה מחזה מפליא לראות כיצד יותר משהתלמידים רוצים לינוק, מרן רוצה להניק ולהרוות את צמאונם של התלמידים ששופכים צקון לחש להחלמתו המהירה, וליצוק מדבשו וחלבו תחת לשונם.

וכך, במחלקת טיפול נמרץ הסטרילית וסגורה לנוכחותם של זרים עם צינור האינפוזיה הם נוכחו לראות כי למרות חולשתו, הרוח איתנה ונושבת ורק הנשמה מדברת, משל היו הגוף והנפש של שני אנשים נפרדים.

למחרת, בשיעור של יום שני, החל להכין את השיעור היומי. כשהוא מחובר למשקפי החמצן שנועדו להקל על קצב נשימותיו שכבדו עקב מצוקת הלב, אך ראשו וליבו של ראש הישיבה היו שקועים במסכת סנהדרין דף ו'.

תלמידיו של מרן, רבי ישעי' גינזבורג ורבי צבי הירש ליפקוביץ, צוטטו בעיתון "יתד נאמן" כשהם משחזרים בבכי: "השיעור נאמר באותה בהירות, צלילות ועומק העיון בו נאמרו השיעורים בשנים האחרונות. גם כששעון הגוף כבר תקתק בקצב שאין ממנו מנוס, הוא לא יכל למנוע את צלילות הראש לאורך הזמן האמיתי שבו אין לשום טרדה דריסת רגל. מרן שקע בעומק העיון, עם המפרשים, ראשונים ואחרונים, וכשהעקוב היה למישור, עלתה על פניו נהרה".

"השיעור נמשך כרבע שעה, בסנהדרין דף ו' א' בדין דיין שטעה, שלמרות ש"דינו דין" ו"מה שעשה עשוי", אבל צריך לשלם - כיצד מסבירים את הסתירה הזו? מרן זצוק"ל דיבר בלהט שכבה אך מעט בשל הקול החלוש, הביא ראיות מב"ק בדין הפקיר שורו, ועיין עם שומעי לקחו בדין של "המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו, מחול". עוד האריך בזה לחדד את הסתירה כתקווה שביום המחרת סימן השאלה יהפך לסימן קריאה והפשט לאמיתה של תורה ימתיק את קשיי השעה.

"ביום שני שוב נכנסנו בשעה 12.30", ממשיכים התלמידים, "מרן ישב על הכורסה הרפואית, לבוש בבגדיו, וענוב בעניבה – כדרכו, לכבוד התורה לכבוד הגמרא הקדושה. כיון שהוראת הרופאים היתה שאפשר לשאול שאלות, לכן לא פחדנו לשאול. תוך כדי הלימוד, לא היה נראה שקשה לו, למרות שהגוף כבר לא קיים והנפש והרוח בלבד הם המדברים. הגנרטור הגשמי כבוי לחלוטין ורק בטריית הרוח היא שהתניעה את השעה הגדולה. מרן היה נראה שרוי בתכלית האושר כשהוא שוחה במעמקי העיון, בצלילות הדעת, בהיקף כל הסוגיות.

"תוכן השיעור היה המשך. ומרן דן בעומק העיון האם הדיין שחייב, זה מצד מזיק או מהלכות דינא דגרמי, והביא את דברי התוספות בסנהדרין דף ל"ג והתוספות בבבא קמא דף ק' ועוד, והוכיח מדבריהם כי שיטת הרא"ש והתוספות, שניהם סבורים שהדיין חייב כמזיק גמור, ולעומת זאת, שיטת הרי"ף והרמב"ם שהוא חייב רק מצד דינא דגרמי, ואחרי שהרחיב אמר: 'עד כאן הכנתי', והשיעור הסתיים.

ביום ב' אחר הצהרים עוד הכניסו למרן שאלות דחופות, שהמתינו להכרעתו, מרן השיב והכריע. אחרי הצהרים למד מרן בחברותא עם הנכד רבי יחזקאל לוי, איתו הוא לומד בחברותא בקביעות במשך כמה שנים את  הדפים יום יום על סדר הש"ס, והם המשיכו שלושה דפים נוספים במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה. אחרי תפילת מעריב הוא שוחח בטלפון עם המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל.

ביום הפטירה, ביום שלישי, התפלל מרן מוקדם בבוקר כדי שיספיק להכין במתינות את השיעור. המצב החמיר, זה כבר היה באמצע מלחמתם של אראלים ומצוקים אבל ראש הישיבה לא ויתר. הוא חי למען התורה ובלי תורה, אין לו חיים. כמו במשך כל השנים משנת תש"ח מדי יום ביומו, הוא התכונן להגיד שיעור, ושיעור, מרן זצ"ל לא אמר בלי להכין.

עוד באותו בוקר, יום הפטירה, מרן שכב במיטת חוליו וכתב את המשך השיעור בראשי פרקים, בעודו שוכב על מיטתו, כשהוא מושך בקולמוסו עד טיפת הדיו האחרונה, ובפתע פתאום יצאה נשמתו בטהרה, והרופאים הוזעקו לביצוע 2 החייאות בתוך רבע שעה, אך אראלים ניצחו את המצוקים, והדף שעליו נכתבו ראשי הפרקים, נותר כספר תולדות אדם שעלה מישיבה של מטה להמשיך את תלמודו בישיבה של מעלה.