עצת הזהב של מרן הרב אדלשטיין זצ"ל: כיצד להצליח עם הילדים

שאלו את הרב אדלשטיין זצ"ל: ילדים שמאבדים את ממד הזמן, ישנים מאוחר, קמים מאוחר – עד כמה להקפיד איתם על זמן קריאת שמע ותפילה?

תשובת הרב היתה: בדרכי נועם, רק בדרכי נועם. לא בכפייה. לא לנדנד. הילד יודע מה שטוב, צריך לתת לו עידוד שייעשה, עידוד שיהיה לו חשק. בכפייה זה הפוך, זה לא משפיע בכלל. להכריח ילד, אסור!

הרב מלמד אותנו עיקרון פסיכולוגי-חינוכי חשוב מאוד, שהוא נכון לעוד התמודדויות עם ילדים, והוא קריטי עוד  יותר במקרה של ילדים עם הפרעת קשב (ADHD).

יש לאדם שני "מנועים" שגורמים לו לפעול ולעשות דברים: מנוע עגול ומנוע מרובע. הדלק של המנוע העגול הוא "אני רוצה" – עושה בגלל חשק ורצון פנימי, הדלק של המנוע המרובע "אני צריך" – עושה בגלל הכרה בהכרח שיש במציאות.

כאשר מאלצים את הילד יותר מידי, גורמים לו להשתמש יותר מידי במנוע המרובע שלו. שימוש יתר במנוע המרובע גורם לילד לפתח סלידה כלפי אותם דברים שניסו להכריח אותו לעשות, לפעמים הדבר גורם נזק רחב יותר והילד מפתח סלידה כלפי המנוע המרובע כולו, ולטווח ארוך הוא מפתח קושי לפעול מתוך מחויבות.

ברור אמנם שאי אפשר להסתמך רק על המנוע העגול, אי אפשר לחיות רק לפי חשק. הסוד הוא לגרום לעיגול של הילד לרצות את הריבוע!

אי אפשר להתחמק מאילוצים בחיים, אבל אפשר לשנות את הגישה כלפיהם: אפשר להיות במצב של בחירה בהם או של סלידה מהם. מה יכול לגרום לעיגול לבקש את הריבוע? הרי העיגול שואף לחופש והריבוע למחויבות? התחושה הפנימית ש"הריבוע-צריך" נעים לו, עוזר לו, מכוון אותו, מאפשר לו ולא "חונק" אותו.

כשנותנים לילד עידוד לפעול בצורה נכונה, ה"עיגול-רוצה" של הילד נדלק והוא זה שמזמין את הריבוע שעוזר לו לעשות את הדברים לפי הכללים שצריך. כך, העיגול והריבוע עוברים ממצב של פירוד למצב של חיבור. הילד מבין שהוא לא צריך לבחור בין מה שהוא רוצה למה שהוא צריך, אלא יש לו יכולת לחבר בניהם.

ישנם כמה דרכים שיכולות לסייע בכך:

1. הקשבה לילד, מה הוא באמת רוצה, למה הוא רוצה את אותו דבר, מה עובר בראש שלו. כדי ששיח כזה יתאפשר, יש לעשות מעבר מעמדה שיפוטית שמניחה שהילד רוצה רק הפקרות או נוחות להבנה שגם אם הוא טועה באופן שבו הוא מבטא את הרצון שלו, שורש הכוונה שלו הוא חיובי. כאשר רוב השיח בין ההורה והילד הוא מרובע ועוסק במה שצריך לעשות ובמה שהילד עשה או לא עשה, הילד לא מרגיש שיש מקום לרצון הפנימי שלו. יתירה מזו, הוא עלול לחשוב שהרצון שלו הוא בעצם "יצר הרע". לכן חשוב ליצור מרחב של שיח בו מדברים עם הילד גם על עניינים נוספים מעבר לדברים המעשיים/חינוכיים, מקשיבים לדעתו, ומכבדים את הרצון שלו – אפילו במקרים שמחליטים לא לתת לו את מבוקשו. במרחב שיח זה נשים לב ליותר הקשבה ופחות ביקורת. אפשר לשמוע אותו גם בדברים שאנחנו לא מסכימים איתם. לרוב הבעיה אינה בעצם הרצון, אלא בצורת המימוש שלו. הקשבה אין פירושה הסכמה. לא בכל שתיקה שלנו יש אישור למה שהילד אומר.

2. מתן כבוד לילד כאדם שלם העומד בפני עצמו. לפעמים אנחנו מסתכלים על הילד כאל "מבוגר פגום", מישהו שלא באמת יודע מה הוא רוצה, מישהו שלרצון שלו יש ערך רק אם הוא רוצה דברים טובים. ישנו סרטון בו רואים תינוק בן כמה חודשים שמובא לגרי"ש אלישיב זצ"ל. רואים איך הרב לוחץ לו את הילד כאילו הוא אדם גדול. דמיינו את הילד בעוד כמה שנים כאדם בוגר. הוא מרגיש עכשיו בדיוק כך. העיסוקים שלו חשובים בעיניו בדיוק כמו העיסוקים שלכם, וכשאתם מבקשים ממנו להתפנות מעיסוקיו לטובת מקלחת למשל (משימה שבעיניו יכולה להיתפס כדבר שולי לעומת חשיבות המשחק שלו),תנו ביטוי לכך שאתם מכבדים את עיסוקיו. הראו לו שאתם מבינים שהוא עסוק ולמרות זאת אתם מבקשים ממנו להתקלח. בנוסף, נוכל לבחור נקודות מסוימות שבהם ניתן לילד חופש בחירה, ואפילו נבטל דעתנו מפני דעתו, רק להעביר לו המסר שאנו מכירים בעצמאותו ובדעתו, גם אם אנחנו היינו חושבים/פועלים אחרת.

3. התייחסו לגבולות שאתם מציבים לילד כאל מתנה, ולא כאל הגבלה. העיגול צריך שיגבילו אותו, אחרת הוא הולך לאיבוד. שימו לב שאתם חשים שלמים עם עצמכם בעת הצבת גבולות, גם אם הילד אינו שמח בה. הזכירו לעצמכם שאתם דווקא מעניקים לילד מרחב כי ההגבלה משחררת ומאפשרת. כאשר מצבים גבול, שימו לב לנקודת המבט של הילד אודותיו. לפעמים הוא יכול לפרש את הצבת הגבול בצורה שלילית, למשל "מחפשים אותי", "רוצים לשלוט בי". הסבירו לו ככל האפשר את הנימוק להחלטה שלכם. שימו לב שמתן הסבר לא מחייב שהילד יסכים להסבר, אך הוא מאפשר לילד להבין שההורה פועל מתוך שיקול דעת ולא מתוך גחמנות.

חיים דיין הוא עו"ס קליני ודוקטורנט, יו"ר מכון הקשב.