"בגיל 50 התגלה לי סוד מטלטל על המשפחה שלי"

אילנה שודרון-מינקוב הייתה בת 50 כשהתגלה לה סוד מטלטל ביותר על משפחתה. היה זה כמה שנים אחרי שאביה נפטר, כשהיא הרגישה שברצונה לדעת על משפחתה המורחבת מעט יותר. כחלק מכך היא פנתה לאחיו של האב וביקשה שיספר לה קצת יותר על בני משפחתם.

בתחילה סיפר לה הדוד על הדברים שהיו ידועים לה – על כך ששני הוריה נולדו וגדלו בארה"ב ולאחר עלייתם לארץ הם התיישבו בתימורים, שם היה גרעין גדול של אנגלוסקסים דוברי אנגלית. אלא שלאחר מכן הוא עבר לנושא אחר, והתחיל לומר: "בתקופת השואה..." בשלב זה עצרה אותו אילנה כשהיא נדהמת. "חשבתי שהוא מבולבל", היא מספרת כיום, כמעט עשרים שנה אחרי. "לא הבנתי מה הקשר בין השואה להורים שלי, הרי הם בכלל לא התגוררו באירופה.  ואז הוא המשיך וסיפר את מה שאבא לא סיפר לנו מעולם: סבתא שלו וכן דודה ושני דודים שלו נשארו באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, הם התגוררו בעיירה מיקולינצה ונרצחו כולם עם כל משפחותיהם, איש מהם לא נשאר".

תגלית משפחתית

אילנה מציינת כי עבורה היה זה הלם מוחלט. "אבא שלי מעולם לא סיפר לנו על כך שיש לו בני משפחה קרובים שנרצחו בשואה, אפילו אמא לא ידעה על כך, וכששאלתי אותה פעם אם יש במשפחתנו הקרובה או הרחוקה כאלו שנספו בשואה, היא הגיבה: 'לא ידוע לי על כך'. עד עכשיו אני לא יודעת מה הסיבה המדויקת שבשלה אבא הסתיר זאת, אבל אני משערת שהוא לא רצה להכאיב לנו והעדיף שלא נעסוק בחיטוטים בעבר".

מרגע שאילנה התוודעה לקרובי משפחתה שלא זכתה להכיר,  היא לא הצליחה לשבת במנוחה. "הרגשתי שאני חייבת לדעת עליהם פרטים נוספים, והיה נשמע לי שלא ייתכן שתהיה משפחה שלמה שנכחדה מבלי שהאנשים הקרובים אליה ביותר יתעניינו בה. זה דחף אותי לשוטט באתרים שונים ברשת ולחפש מידע ואינפורמציה על השמות שהיו ברשותי. גם פניתי ל'יד ושם' ולבסוף יצרתי קשר עם דודה שלי מארה"ב, שדרכה הגיע המפתח לתעלומה".

אצל הדודה ציפה לאילנה מכתב ישן מאוד שנכתב באידיש, והדודה אף פעם לא ייחסה לו חשיבות. "היא העבירה לי אותו, ואני כמובן שלחתי אותו מיד לתרגום", מספרת אילנה, וכאן נשבר קולה. "כשקיבלתי את התרגום לידיי הזדעזעתי עד עמקי נשמתי וזה גרם לי לתחושת חנק ולעצבות גדולה מאוד, כי התברר שזהו מכתב שכתב בן דוד של סבא שלי ממחנה עקורים בו היה אחרי המלחמה, בו הוא דיווח לסבי על אובדן משפחתו. הוא סיפר לו על כך שאין לו אמא ושגם אחיו נרצח בשואה. שכנראה שבן הדוד פשוט לא ידע אז מה עלה בגורל בני המשפחה האחרים. כיום ידוע שכנראה רובם נשלחו למחנה השמדה בלז'ץ ונספו".

המכתב ששלח בן הדוד, ותורגם מיידיש

סקרנותה של אילנה גברה, והיא המשיכה לחפש אינפורמציה במקומות נוספים. "בחיפושי ברשת הגעתי עד לספרייה בניו יורק", היא מציינת, "ושם מצאתי ספר מתוך 'ספרי הקהילות' שהיו באירופה וקובצו בו שמותיהם של יהודים שחיו במיקולינצה. עברתי על השמות, ובין היתר גיליתי את השם 'זליג שפירר', בסמוך לכתובת 'רחוב הילדים קריית מוצקין'. הבנתי שהוא מתגורר בארץ וייתכן שיוכל לשפוך אור על מה שעלה בגורלם של בני משפחתי. ניסיתי ליצור איתו קשר, ולהפתעתי העצומה הוא בעצמו ענה לי לשיחת הטלפון, וסיפר לי שהכיר באופן אישי את אחיו של סבא שלי וכן את הבן שלו פנחס שכונה 'פניה', שכן היה בן כתתו.

"הדמויות שמעולם לא הכרתי הפכו פתאום להיות מוחשיות", היא מציינת, "כשנפגשתי עם שפירר הוא גם סיפר לי על הילד פניה ועל אחותו אתל –  דמויות שאפילו אחיו של אבי לא סיפר עליהן במכתבו. הראיתי לשפירר צילומים שהיו ברשותי, והוא הצביע עליהם וגם סיפר: 'זה פנחס, החבר שלי'.

"לאחר מכן נפגשתי עם אישה נוספת שהכירה גם כן את בני משפחתי, וסיפרה ש'כולם היו אנשים גבוהים ויפים', ובשלב מסוים היא אפילו הציעה לי לטוס איתה כדי לראות את המקום בו התגוררו. הצטרפתי אליה כשאני המומה ממה שמתרחש כאן, כי מעולם לא ידעתי שיש לי משפחה מאוקראינה ולא שיערתי שאטוס לחפש שם מישהו. בביקור שלנו במיקולינצה הגענו למקום שבו התגוררו קרובי משפחתי וגילינו שאמנם הבתים נהרסו, אך מעבר לכך כמעט שום דבר לא השתנה. חברתי הראתה לי איפה הם גדלו, היכן מכרו את הביצים ואיפה הייתה תחנת הרכבת. הרגשתי שאני דורכת בהיסטוריה של המשפחה שלי, ושהיא לא רחוקה אלא חלק ממני".

אסור לשכוח

באותם ימים שבהם חשפה אילנה את קרובי משפחתה היא התמחתה בציור, וכחלק משיעורי הבית התבקשה לצייר "דמויות עם משמעות". "ואז עלה במוחי הרעיון לצייר את קרובי משפחתי שנרצחו", היא מספרת. "התבססתי על תמונות שקיבלתי מדודה שלי מארה"ב, וכך יצרתי סדרה של ציורים בהם נראים קרובי משפחתי – ציירתי את אמא של סבא, אחותו והילד פנחס, פינייה, שנכנס ללבי במיוחד. תוך כדי שאני מציירת התחלתי להבין שלציור שלי יש משמעות הרבה יותר עמוקה משל סתם תרגול, ושאני בעצם מנציחה את קרובי משפחתי שאיש אינו יודע היכן הם קבורים ואיך בדיוק הושמדו. אחר כך ציירתי גם את בני המשפחה של בעלי שנספו בשואה בלטביה ובבלרוס".

את הציורים היא בחרה לצייר בצבעי פחם שחורים על גבי נייר לבן. "ציירתי ציור אחרי ציור", מתארת אילנה, "עד שלבסוף היו לי 13 עשר ציורים, מתוכם 11 דיוקנאות ועוד שני ציורים מרחוב בעיירה מיקולינצה. הצגתי עד עכשיו את סדרת הציורים הזו בכמה וכמה מקומות, ובימים אלו היא מוצגת ב'היכל שלמה' בירושלים, בין התאריכים 2.7.23 עד 27.8.23.

"אני מרגישה שליחות גדולה להמשיך להציג אותה גם הלאה", היא מדגישה, "כי אסור לנו לשכוח את קורבנות השואה, ובמיוחד בתקופה שבה יש ניסיונות ברחבי העולם להפוך את השואה למשהו יותר כוללני שפגע בכולם. אנחנו מוכרחים להזכיר בכל דרך שהשואה כוונה באופן חד משמעי להשמדת העם היהודי, וכמו אותם בני משפחה שלא זכיתי להכיר, היו עוד מיליוני יהודים, אנשים צדיקים, טובים, חכמים ומוכשרים, שפעלו בתחומים שונים, הקימו משפחות ובסך הכל ביקשו לחיות חיים מאושרים, עד שבאו הנאצים הארורים".