"בחורצ'יק, מה אתה חושב שאתה עושה כאן? תבוא מחר מוקדם יותר"

נער רגיש וביישן היה חיליק הקטן. מעולם לא העז לגשת להתפלל כשליח ציבור, ואף פעם לא היו לו שאיפות מסוג זה. אבל בהיותו כבן 14 מתה עליו אמו, ופתאום העלייה הפכה ל"חיוב".

בימי ה"שבעה" זה עוד היה בחסד. הוא התפלל עם בני משפחה וחברים קרובים שנכנסו איתו לחדר צדדי והרכיבו יחד מניין מצומצם. אך כשהסתיימו ימי השבעה, וחיליק חזר לישיבה. הציעו לו לגשת לפני העמוד לתפילת שחרית, והוא סירב בתוקף.

אחרי התפילה ניגש אליו המשגיח בישיבה ובדק בעדינות למה הוא לא רוצה למלא אחר החיוב המוטל עליו ולגשת לעמוד, וחיליק הסביר שהוא פשוט מתבייש, ולא מסוגל לעשות זאת, אף על פי שהוא רוצה בכך מאוד.

נפגשתי עם חיליק כדי לנסות לסייע לו. הסברתי לחיליק שאם לא יתגבר על פחד הקהל שלו כעת, בהיותו עדיין צעיר לימים - זה עלול ללוות אותו שנים רבות, וככל שיחלפו השנים – זה רק יהיה קשה יותר. הצעתי לחיליק שיתחיל מתפילת מנחה, וממחר ילך לבית כנסת קטן שנמצא בסמוך לישיבה, שם ייגש לעמוד בתפילת מנחה. מתפלל שם מניין מצומצם, אנשים מבוגרים שהוא לא מכיר, וכך גם אם יטעה – זה לא יהיה נורא כל כך, ולאט לאט יצבור בטחון עצמי, עד שירגיש בטוח מספיק להתפלל גם בישיבה.

חיליק סבר וקיבל. בשעה 16:00, השעה שבה נאמר לו שמתחילה תפילת מנחה, הוא ניגש לעמוד, ומתחיל לומר "קורבנות". אלא שאז מתברר שהשעה 16:00 באותו בית כנסת מתייחסת לזמן אמירת "אשרי", ואילו את הקרבנות נוהגים לומר קודם לכן.

אחד המתפללים, שוודאי החזיק מעצמו חכם מאוד, החל לתקוף את החזן הצעיר: "בחורצ'יק, מה אתה חושב שאתה עושה כאן? בשעה 16:00 מתחילים 'אשרי', לא קרבנות. אם אתה רוצה מאוד מאוד לומר קרבנות, תבוא מחר מוקדם יותר".

חיליק התבלבל, ולא ידע כיצד לנהוג. אותו "חכם" לא ויתר, הגיע עד אליו והחל לצעוק עליו בקול גדול שיתחיל מיד אשרי.

חיליק נכנע. התחיל "אשרי". הוא כבר היה לחוץ מאוד, וזה גרם לו לטעות מספר פעמים. הוא בלע מילים ואפילו דילג על קטע שלם עד שהקהל העיר לו בקולי קולות. לאחר התפילה הוא קיבל נזיפה נוספת מאותו אדם, על כך שהוא לא יודע להתפלל כמו שצריך.

זו היתה הפעם האחרונה שבה חיליק העז לגשת לעמוד, אף על פי שעברו מאז מספר שנים.

הערה חסרת התחשבות של אדם לא רגיש פגעה פגיעה קשה בנשמתו הרכה של חיליק, גרמה לו לסתום את פיו לנצח, מנעה ממנו את הזכות לגשת לעמוד. אותה הערה פגעה גם בנשמתה של אמא של חיליק, שלא זכתה שבנה ייגש לעמוד ויתפלל לעילוי נשמתה.

קצת התחשבות, קצת מחשבה, טיפ טיפה סבלנות, היו מונעות את הפגיעה הנוראה הזאת בשתי נשמות טהורות.

אם אותו מתפלל אטום היה פותח מעט את הלב וחושב לא רק על עצמו, אם היה מבליג על אותן שתי דקות, וניגש לבחור הצעיר אחרי התפילה כדי להחמיא לו על התפילה הנהדרת, בתוספת הערה קטנה שממחר יקפיד להתחיל את הקרבנות מעט קודם – הוא היה משיג אותה התוצאה מבלי לפגוע בו באופן קשה כל כך, ובלי להותיר אחריו לבבות שבורים ומדממים.

אכן, "החיים והמוות ביד הלשון".