"אני מתחרט על כתבה אחת": בנימין ליפקין מסכם שלושה עשורים בתקשורת החרדית

העיתונאי והפובליציסט בנימין ליפקין סגר הקיץ 30 שנה בעולם התקשורת. כעת, לאחר שיצא לדרך חדשה כיועץ אסטרטגי, הוא נפנה לשחזר, בראיון ראשון ל'הידברות', את הרגעים הגדולים להם היה עד בעשרות שנותיו בתקשורת, את התמורות שחלו עם הזמן בתקשורת החרדית ואת הסיפורים הגדולים שליווה כעיתונאי.

ליפקין, מהעיתונאים הבולטים ביותר שידע הציבור החרדי, התחיל דווקא בקטן – בעיתון 'כפר חב"ד'. אל כלי התקשורת המזוהה עם חסידות חב"ד, אליה משתייך ליפקין, הוא החל לשגר מכתבים אנונימיים בתקווה שיפורסמו בעיתון. "באותם ימים לא חשבתי עדיין להיכנס לתחום, ושליחת המאמרים הייתה תחביב בלבד מבחינתי", הוא אומר. אלא שבאחד מביקוריו בחצר הרבי מליובאוויטש בניו יורק, הפתיע אותו מי שהיה סגן עורך העיתון בניו יורק, ובהתאם אחראי על החלק הארי של המערכת, כשאמר לו בחיוך: "גילינו אותך". מאז, הפך לכתב מן המניין ב'כפר חב"ד', "וכל השאר היסטוריה", הוא אומר.

"ימי ההתחלה היו ימים של לימוד", נזכר ליפקין. "אחד מהם לא יימחה מזיכרוני. זה קרה כאשר התבקשתי להביא כתבה ראשונה לעיתון, והחלטתי לקיים ראיון עם הרב עדין שטיינזלץ, מחבר הפירוש לתלמוד. לרב שטיינזלץ היו מאות שעות במחיצת הרבי, וביקשתי לדעת עליהן כמה שיותר. ככתב צעיר הייתי פחות מיומן ממה שאני היום, ובמקום להוציא ממנו את המידע על שיחותיו עם הרבי, יצאתי עם כתבה שהתמקדה יותר בחוויותיו מסביב לשיחות הללו. לאחר ששלחתי את הכתבה לעיתון, העורך ציין אותה כפרק משנה תחת הכותרת 'הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ משתף באירועים שבשולי פגישותיו עם הרבי מליובאוויטש'. ההדגשה על כך שהדברים נוגעים רק לשולי הפגישות עם הרבי הייתה עבורי לימוד ומסר להתנהלות נכונה בעולם התקשורת".

כבר מההתחלה, ליפקין פרץ דרך לבאים אחריו, כאשר התחיל לכתוב תחת אותו שם עט עם ידידו יוסי אליטוב. "היינו מהראשונים שעשו זאת בתקשורת החרדית. הכתיבה המשותפת הגיעה לשיאה לאחר הסתלקותו של הרבי זי"ע, ביומן מיוחד של בחור הלומד בישיבת 'תומכי תמימים' בניו יורק ותוך כדי חווה את הבשורה הקשה על פטירת הרבי. תיארנו את חוויותיו ותחושותיו של אותו בחור, ויצא מהדברים מסמך תיעודי שהתפרסם מאוד".

את הקפיצה המשמעותית לעולם הכתיבה עשה ליפקין שנתיים לאחר מכן, בשנת תשנ"ה. "באותם ימים שאחרי רצח רבין, החלטתי לפרוץ החוצה ולגעת בתקשורת המיינסטרים שהייתה אז. שלחתי מכתב לאיש התקשורת המיתולוגי יצחק נחשוני, שערך את עיתון 'יום השישי'. פירטתי את ניסיוני בעולם הכתיבה, וצירפתי מספר דוגמאות של כתבות שערכתי. להפתעתי, הוא הגיב במהירות והזמין אותי לבוא ולהיפגש עמו".

'יום השישי' היה עיתון גדול, שהוביל ללא מעט פרסומים בולטים בתקשורת החרדית. "להשתלב בו הייתה עבורי קפיצת דרך משמעותית, למרות שגם 'כפר חב"ד' הוא עיתון חשוב אבל כזה שלא מגיע למרבית האוכלוסייה החרדית – בניגוד למה שהיה אז 'יום השישי'. ואכן, זמן קצר לאחר ששלחתי את המכתב, נפגשתי עם נחשוני במשרדו בבני ברק, ובתוך זמן קצר השתלבתי ככותב מן המניין בצוות העיתון".

הכתב הצעיר נקשר במהרה לנחשוני הוותיק: "מתכונת העבודה שלי הייתה כפולה. בתחילה כתבתי מדור שכונה 'נאמן למקור'. המדור היווה במה לארבע ידיעות נפרדות, בהן הופיעו ארבעה מרואיינים שהיו במוקד תשומת הלב של השבוע החולף. אנקדוטה שזכורה לי מאז הייתה צורת הפעילות של נחשוני, שהוסיף מתחת לסמל המדור 'נאמן למקור' תמונת מקור של דוכיפת, כחלק מהמקוריות שנהג להפגין בעבודתו".

נחשוני, שהלך בחודש שעבר לעולמו, היה אשף עיתונות, כפי שמעיד ליפקין: "היינו קובעים בטלפון עם מי נשוחח, ולאחר שקיבל את ההחלטה על מי נדבר – נחשוני היה שולף בו במקום את השאלות שצריך לשאול אותן. זה היה מדהים לראות עד כמה הוא מומחה".

עם הזמן, עבודתו של ליפקין בעיתון הפכה משמעותית יותר, וכללה ראיון עם גורם פוליטי על כפולת עמודים. במסגרת זאת הוא הרחיב את קשריו עם גורמים בולטים במערכת הפוליטית. "במדור שכתבתי הופיעו ראשי ממשלות, נשיאים ופוליטיקאים רבים", הוא נזכר.

אנקדוטה נוספת שזכורה לו מאותם ימים היא צורת הורדת העיתון לדפוס: "באותם ימים, העיתון היה יורד לדפוס ביום רביעי בלילה. זה לא היה כמו שנהוג היום – ששולחים את הכול בקובץ במייל – אלא באמצעות נהג מיוחד שהיה מגיע למשרדי המערכת ולוקח משם את החומר לבית הדפוס בחיפה. אנחנו, חברי המערכת, היינו עוזבים את העיתון בליל חמישי, כאשר נחשוני מפזר אותנו כל אחד בביתו, באנושיות ראויה לציון".

"הבטיחו לי עוף לשבת בתמורה לגניזת תחקיר"

בשלושים שנותיו בעולם התקשורת, ליפקין נתקל באירועים נדירים ונפגש עם אישי ציבור ידועים. את אחת מהשיחות שערך הוא זוכר במיוחד, לאו דווקא בגלל תוכן הראיון, אלא בגלל מה שנאמר בחלק שלא נכנס לכתבה. "זה קרה כשהגעתי לראיין את ראש הממשלה המנוח שמעון פרס, שבועיים לאחר לידת בני". פרס עמד אז שבוע בלבד לפני הבחירות, בהן התרחש 'המהפך' הידוע שבו ניצח בנימין נתניהו במפתיע. "פרס היה בטוח בניצחונו", משחזר ליפקין. "הוא התבסס על הערכות שהעניקו לו את הניצחון. להפתעתי, כאשר נכנסתי אל החדר ראש הממשלה קידם אותי בברכת מזל טוב לבבית. לאחר מכן התברר לי כי מי שדאג להדליף לו את המידע על הולדת בני היה יצחק נחשוני".

באותו זמן, במקביל לעבודה ב'יום השישי', ליפקין התחיל לשדר ברדיו קול חי. "ערכתי שם תוכנית תחקירים מדי חמישי בערב. זו הייתה תוכנית מאוד נועזת, במסגרתה עסקנו במגוון נושאים ובעזרת תחקירנים נמרצים הבאנו חשיפות. למשל, ערכנו תחקיר גדול על קבוצה מסוימת שגרמה עוול לקבוצה אחרת. למושאי התחקיר נודע עליו טרם פרסומו, והם לי דירה בת שישה חדרים (!) כדי שלא אפרסם אותו. סירבתי כמובן –  ופרסמתי.

"זה היה אירוע נדיר אומנם – אבל לא בודד. כך, לדוגמה, קיבלתי הצעה לפיה מדי חמישי בערב יניחו בפתח ביתי משלוח גדול של עופות ובשר, בתמורה לגניזת תחקיר שנועד לחשוף עוול כלשהו. בתגובה, הצעתי למי שהציע לי זאת שימהר לגנוז את הרעיון, מפני שאם לא – גם ההצעה 'הנדיבה' הזו תככב בתחקיר".

באותה תקופה, המטאור העיתונאי גם רואה הישגים, כאשר באמצעות התחקירים הוא מצליח לעצור עוולות שונות ולהוביל מהלכים לטובת הציבור. הישג כזה, שמשפיע עד היום על תושבי בני ברק, הינו המאבק שניהל והוביל לפתיחת החוף הנפרד בהרצליה.

ומה אתה עושה אז?

"בשלב זה הוצע לי לערוך את ירחון 'משפחה טובה'. זו הייתה חברת המגזינים הגדולה בישראל, והיא הוציאה כ-30 מגזינים שונים. ערכתי את הירחון עד שהוצע לי לערוך את השבועון 'בקהילה', שם המשכתי את המסורת של ראיונות עם גורמים בכירים.

"ב'בקהילה' הייתי 12 וחצי שנים – מתוכן מספר חודשים שבהם עברתי לכהן כעורך 'יום ליום', לאחר שהובטחו לי הרים וגבעות, ושבתי לאחר מכן ל'בקהילה'. המו"ל דאז, דודי זילברשלג, קיבל אותי בחזרה ואף היטיב את תנאיי. ניצחתי על פעילות ענפה לקידום העיתון, שכללה את הצעדתו מחינמון לעיתון נחשב שנמכר בתשלום.

"לאחר מכן עזבתי את השבועון והמשכתי לעיתון 'המבשר', שם החזקתי בתפקיד העורך של העיתון במשך עשר וחצי שנים. בכל השנים הללו פרסמתי בעיתון טור יומי בשלושה נושאים עם כותרות בעלות צליל זהה. הטור עסק בשלל הנושאים שעל הפרק, וזכה לפופולריות גדולה מאוד".

אלו אישים מפורסמים יצא לך לראיין?

"ראיינתי את כל ראשי ממשלות ישראל, החל מראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. כמו כן, ראיינתי את נשיא מצרים חוסני מובארק, את נשיא צרפת ז'אק שיראק, וגם את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין".

כיצד נראו הראיונות הללו?

"כאשר מראיינים ראשי ממשלה, הראיון שונה מזה של כל מרואיין אחר שאיננו בתפקיד כה בכיר. היו לי חוויות רבות בראיונות הללו. עם שמיר, לדוגמה, כשהגעתי לראיון גיליתי שהוא לא מוכן דיו, כנראה שמישהו לא הכין אותו כראוי. אבל לאחר שהצלחתי לגעת בנקודה הפנימית שלו – השיחה התנהלה בצורה נינוחה, כאשר ראש הממשלה מתרפק באוזניי על פגישותיו עם גדולי תורה, ועל הנאתו לראות טישים (עריכת השולחנות) אצל האדמו"רים.

"ראיון שערכתי עם אריאל שרון העניק לי את ההבנה מה בדיוק עמד מאחורי תוכנית ההתנתקות. ההוראה הייתה שלא ייכנסו אליו יותר משני אנשים יחד. גם הורו לנו לדבר עמו בקיצור, כדי שנספיק לסיים את הראיון לפני רדת החשכה. הם נימקו את הדברים בכך שלאחר מכן הוא דורש לטוס במסוק ראש הממשלה לחווה. 'הוא לא אוהב להיות בירושלים בשעות הלילה', הסבירו לנו. היינו צריכים לצעוק באוזניו את השאלות כדי שישמע אותנו. הוא מצדו בחלק מהזמן ענה לנו תשובות לשאלותינו, ובחלק אחר הקריא מדף שבו נכתבו באותיות ענק המסרים שביקש להעביר – כל זאת בלי קשר לשאלות שנשאלו. הוא לא היה במיטבו באותם ימים.

"הראיון שערכנו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה הארוך מכולם. שוחחנו במשך שש שעות כמעט רצופות, מלבד שיחת עדכון קצרה שערך באמצע עם ראש המוסד, כאשר לפני שיצא מהחדר הוא דאג לרשום את השאלות על הלוח כדי שיוכל לענות עליהן לאחר מכן.

"בהמשך יצא לי לראיין גם את אהוד אולמרט בתפקידו כראש העיר של ירושלים. אולמרט היה המרואיין הכי קשה שהיה לי, אף פעם לא הצלחתי לחדור את המעטה שבו עטף את עצמו. אני זוכר ששאלתי אותו האם מתפקיד ראש העיר הוא מעוניין להתמודד על ראשות הממשלה. הוא לא התבלבל וענה לי 'עתידה ירושלים שתתפשט על פני כל הארץ'".

יש כתבה שהתחרטת עליה?

"הייתה כתבה שערכתי עם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. לאחר הראיון, דורשי רעתי הפיצו כי כביכול הגעתי למקום כדי לשבח אותו, והציגו תמונת מונטז' שבה אנו נראים כביכול קרובים זה לזה. הטענות הללו קנו שביתה בקרב רבים וגרמו לי לעוגמת נפש רבה.

ומה היה בפועל?

"לראיון עם אבו מאזן הגעתי מוכן, במטרה לאתגר אותו בשאלות קשות, אולם כבר בשאלה השלישית הבנתי עד כמה ברשות לא מסוגלים לקבל ביקורת. שאלתי אותו: 'הרי ראש הממשלה נתניהו מקפיא את הבנייה ביו"ש, אז זה אומר שהוא רוצה שלום?!'. אבו מאזן התחיל לענות לי, ועוזריו, שהתרגזו על השאלה, פנו אליו ואמרו: 'חלאס, יא ראיס' והוציאו אותו החוצה באמצע הראיון. בפועל, מה שעשיתי היה בדיוק ההיפך ממה שדורשי רעתי טענו, כאשר המטרה שלי הייתה לגלות את פרצופו האמיתי של מי שמוצג בידי השמאל כפרטנר לשלום".

אלו פרויקטים מיוחדים ליווית?

"היו מוספים שהוצאתי במסגרת עבודתי ב'בקהילה', וכתבתי אותם מתחילה ועד סוף. לדוגמה, ראיינתי חמישה אנשים על תחנות חייהם. דאגתי תמיד שיהיו אנשים מרתקים, כמו הרב ראובן אלבז שליט"א, ולצדו יו"ר ש"ס אריה דרעי, מי שכיהן כיו"ר יהדות התורה חבר הכנסת לשעבר יעקב ליצמן, המנצח המוזיקלי מונה רוזנבלום ועוד. ואם כבר פרויקט מוזיקלי, אחד הראיונות המשמעותיים שהתקיימו עם יוסי גרין היה ראיון שערכתי עמו, כאשר תחת הכותרת 'שירת חייו' הוא שיתף על מאחורי הקלעים של כמה ממאות הלחנים המפורסמים שחיבר.

"מוסף זכור, שבניתי גם אותו מהמסד ועד הטפחות, פורסם תחת הכותרת 'יום בחייו'. ליוויתי בו במשך יום שלם שישה אנשים, ביניהם הדיין החיד"ו וייס בתקופה שבה המאבק על שחרור אסירי יפן היה במוקד תשומת הלב הציבורית. ראיון נוסף שנכלל במוסף זה היה עם מי שניהל באותה תקופה את המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב".

כאדם שהיה במקומות הבולטים ביותר בתקשורת החרדית, מה לדעתך ההבדל בין עורך כלי תקשורת חרדי לעורך כלי תקשורת הפונה למגזר הכללי?

"עורך חרדי, בניגוד לרעהו החילוני, יודע מתי זכות הציבור שלא לדעת. בתפקידו הוא נע על המנעד והגשר הצר הזה שבין חופש העיתונות לבין האחריות שמצופה ממנו מבחינה חינוכית. אני חושב שיש פער גדול בין השניים, ועם זאת החוכמה היא לדעת לשלב בין הצדדים ולא לאכזב את הקוראים אלא להפתיע אותם לטובה כל פעם מחדש".

התקשורת החרדית עצמה, האם היא השתנתה במהלך העשורים הללו?

"התקשורת החרדית התפתחה מאוד מאז הימים שבהם נכנסתי לעבוד בתחום. אני חושב שהיום העיתונאים בציבור החרדי יותר מקצועיים, ובניגוד לעבר, קשה למצוא כיום אייטמים שאינם בנויים לפי הכללים התקשורתיים המקובלים. אני חושב שהיהדות החרדית מתנהלת בעניין זה במקצועיות ובאחריות".