"כמה פעמים אמרנו לילד: צא כבר מהמסכים האלה, מה אתה תקוע שם?"

כשאנו נכנסים הביתה, ורואים את הילד שלנו יושב מול מסך המחשב או הטלפון הנייד, מה התחושה הראשונה שעולה אצלנו? סער חלק, סמנכ"ל עמותת "לוקחים אחריות", מכיר את התשובה לכך היטב: "כעס, תסכול, כאב", הוא אומר, "אלה התחושות איתן הולכים ההורים באופן קבוע. הם תוהים בקול או בשקט - למה הילד מבזבז שם את הזמן שלו? מתחשק להם לנער אותו, להגיד לו 'יאללה, צא כבר מהמסכים האלה, מה אתה תקוע שם? תתחיל לחיות את החיים שלך'". 

על התגובה האינסטינקטיבית הזו, יש לסער מה לומר. הוא לא מכשיר את המסכים ולא שולל אותם מכל וכל, רק בא להציע דרך נוספת, בה ניתן להביט על ההתמודדות היומיומית, שמטלטלת רבים כל כך מאיתנו. 

מהגרים דיגיטליים

את עמותת "לוקחים אחריות" הקימה חבורת צעירים כבר לפני 7 שנים, כשלא היו יכולים לשאת יותר את המצב. סער הצטרף אליהם בשלבים מוקדמים כמתנדב. "ראינו יותר מדי אנשים נפגעים משימוש לא נכון ברשת, ומן הצד השני הבנו שאי אפשר בלעדיה", הוא אומר. "התחלנו לעזור למתבגרים ומבוגרים כאחד, והבנו שצריך כאן לימוד והדרכה, כדי לדעת לעשות שימוש בריא, מאוזן ומצמיח בכלים האלה. עם הזמן התרחבה הפעילות שלנו לאפיקים נוספים, וכיום מציעה העמותה ליווי אישי להתמודדות עם אתגרי הרשת, סדנאות שונות בתחום, מציאת פתרונות טכנולוגים, קידום חקיקה בנושא, וכן הפעלת מאות מתנדבים שאחראים להפיץ את המידע הלאה ולסייע לאנשים נוספים".

(סער חלק (צילום: אבי פרידמן

אז איפה הבעיה עם הרצון של כולנו להעיף את הילדים מהמסך?

"עוד לפני שנדבר על הבעיה, נסביר את הרקע לכך. באופן כללי, הגישה שלנו ההורים כלפי עולם המסכים, היא שיפוטית וביקורתית. כואב לנו בבטן לראות את הילדים שלנו מול המסך. אנחנו באים מדור אחר - בילדות שלנו לא היו מסכים, לפחות לא ברמת הנגישות בה הם קיימים כיום. הפעולות הקשורות לילדות בראש שלנו הן אחרות לגמרי. מבחינתנו, ילדים אמורים לצאת למפגש עם חברים, לדבר איתם פנים אל פנים, לשחק איתם בחוץ. מסך נגלל עם האצבע הוא לא חלק מזה, וגם עבור מי שגדל עם טלוויזיה - סמארטפון הוא סיפור אחר לגמרי". הילדים שלנו, לעומת זאת, רואים את המסכים באור אחר לגמרי. "כיף ונעים להם מול המסך, והם לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם", ממשיך סער. "יתרה מזאת – לצד האתגרים והסכנות הילדים שלנו מקבלים גם רווח ממשי מהמסך. יש להם שם תעסוקה, חברה, עניין, לימוד חדש, ודרך להעסיק את עצמם בלי טיפת מאמץ". 

הפער הבין דורי הקיים בינינו לבין ילדינו, יוצר מחירים לא פשוטים. "אנחנו מצידנו מלאים תסכול, בגלל העובדה שאיננו מצליחים להגיע לכללים ברורים בבית סביב נושא המסכים, והילדים שלנו, מצידם, לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם. הם מרגישים שאנחנו כל הזמן נלחמים בהם, והמלחמה הזו אף פעם לא נגמרת בטוב. או שאנחנו מוותרים ומרגישים שנכשלנו בהורות, או שהם כועסים ומסתגרים בתוך עצמם. במשפחות בהן הגבולות סביב הנושא נוקשים יותר, ילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, קונים לעצמם מכשיר בכמה מאות שקלים, ועלולים להגיע איתו למקומות הנוראיים ביותר. הפער הזה בתפיסה בינינו לבין ילדינו - יוצר סוג של קרע".

את ההבדל בינינו לבין ילדינו מחדד סער אפילו יותר. "אנחנו קיבלנו את הסמארטפון הראשון שלנו בין גילאי סיום תיכון לגילאים בוגרים יותר. הזהות שלנו אז היתה כבר מגובשת והיו לנו כישורים חברתיים. בעולם המחקר אנחנו נקראים 'מהגרים דיגיטליים' - בגלל שלא נולדנו לתוך המציאות הדיגיטלית הזו, אלא היגרנו אליה. הילדים שלנו, לעומת זאת, נולדו לתוך עולם בו מסכים נמצאים בכל מקום, והשינוי הזה משפיע עליהם".

אחת ההשפעות על ילדינו, היא בדרך ליצירת קשר חברתי. "אנחנו לא מבינים איך קשר חברתי יכול להתפתח דרך מסכים, ואילו הילדים שלנו תופסים יצירת קשר כזו, דרך הודעות, שיחות וידאו, התכתבויות ועוד, כטבעית. זה נשמע לנו מוזר, אבל אם נלך בערך 60 שנה אחורה, לתקופה בה נכנס מכשיר הטלפון לבתים. אז הרבה הורים היו מתוסכלים כשהילדים שלהם שוחחו עם חברים דרך הטלפון במקום לפגוש אותם פנים אל פנים. זהו בדיוק גם פער הדורות שקיים עכשיו, וכיום - בדור המסכים, תקשורת דרך המסך הופכת ללגיטימית".

רווח וירטואלי

הבנה זו יכולה לשנות את כל היחס שלנו לילד ולמכשיר שבידיו. "אם מסתכלים על המסך מולו יושב הילד, וכל מה שאפשר לראות שם הוא רק רשע, טמטום ובזבוז זמן, אז כל הגישה שלנו כלפיו בתחום הזה תהיה שלילית", מסביר סער. "זאת בזמן שהחוויה של הילד שלנו היא, שהוא באמת מקבל שם ערך. משחק מחשב עבורו, הוא קצת כמו שהיה משחק בכדור עבורנו. לכן, כאשר אנחנו באים וחוסמים לו הכל ברגל גסה, זה מכניס אותו למגננה עצומה. יש במסך עבורו דברים שקשורים לזהות ולאישיות שלו, ועבורו המלחמה עליהם היא מלחמה על הבית, על מה שיקר וחשוב לו".

ערכים טובים לילדינו במסך? נשמע פתח לכיוון לא טוב

"יכול להיות שילד צורך אפילו תוכן לא טוב, אבל בתחושה הפנימית שלו הוא עדיין מקבל איזשהו רווח. לפעמים סיפוק של סקרנות, לפעמים תחושות מתח ואתגר - כמו במשחקי מחשב, לפעמים זו סתם היכולת להפיג שעות של שעמום, שהיא משמעותית מאוד עבורו".

פתרון הקונפליקט, תלוי בנו. "אנחנו חייבים להכיר בכך שיש למסכים ערך עבור הילדים שלנו, וללמוד מהו. ברור שיש דברים מזיקים מאוד בתוך המסך, אבל מה כן טוב לילדים שלנו שם? מה מועיל להם? אם נבוא, לא ממקום החלטי, קשה ומתנגד מכל וכל, אלא ממקום קשוב ומתבונן, נגלה שהרווח הזה אכן קיים, וזה מה שיוביל אותנו לפעולה נכונה". 

כנס חנוכה, 2022 (צילום: אבי פרידמן)

מה אנחנו יכולים לעשות עם זה?

"ברגע שנבין את הרווח, נוכל לתת לילדים שלנו אלטרנטיבה שתפיק את אותו רווח, רק בעולם האמיתי. כך למשל, אם ילד צופה בסרטים רבים, אפשר לקחת לו בכוחנות את המסך ולהשאיר אותו מתוסכל וכאוב, ואפשר לעומת זאת, לחשוב מה הוא מרוויח דרך הסרטים האלה. אולי יש לו קושי חברתי, והוא מעדיף לברוח לסרט מרתק במקום להתמודד מול חברים? אולי הוא סתם כך לבד בבית הרבה שעות ומחפש משהו שיפיג את השעמום? ברגע שנבין את שורש הבעיה - נוכל להגיע לפתרון. בדוגמא שלנו, נצטרך לייצר לו אלטרנטיבה חברתית שתענה על צרכיו. זה לא תמיד קל ומיידי, אבל זו הדרך האמיתית לעזור לו".

פתרון בעיות בעולם האמיתי, מהווה את הנקודה המשמעותית. "זה מה שימנע אותם מלברוח למסכים. בנוסף, כדי לתת לילדים שלנו בשעות הפנאי שלהם תוכן עם ערך אמיתי, צריך להביא אותו, ואם אם כבר יש לילדים שלנו זמן מסך, חשוב למלא אותו בתוכן חיובי. אפשר ללמוד קורס מסוים - באנגלית, נגרות, סריגה ומה לא, אפשר לצפות בתכנים נקיים עם מסר חיובי. גם כאשר ילד רוצה לשחק, למשל, חמש אבנים במחשב, נבחן אם לאפשר את זה, מתוך הבנה שזו לפעמים הדרך שלו להעסיק את עצמו. הבעיה היא בעיקר כאשר העיסוק במסך מגיע על חשבון דברים אחרים ועובר את סך הזמן הנכון, ואז הילד נמנע מלימוד, תקשורת ומאמץ, ומתחיל להתנוון. במצב כזה, שפוגע בתפקודים של הילד - נדרש שינוי. אבל אם הוא ילד בריא, שהמסך גם מהווה מקום משחק עבורו - כדאי לבחון עד כמה נכון לנו לאפשר את זה". 

יש כאן אמירה לא פשוטה, שבמקום מסוים מכשירה את המסכים

"נכון, צריך לזכור שאנחנו נאמנים לעולם התורה. אבל עם כל הכאב, השאלה היא - מהו מחיר המניעה הטוטאלית? בבתים בהם אין מסכים בכלל, הגבול הוא ברור, אבל לכמה מאיתנו כן יש? לצערנו, אחרי שכל המומחים אמרו את דברם, הציבור מצביע ברגליים. ואז השאלה היא - מה קורה כאשר אנחנו מנסים להרחיק את הילד שלנו באופן טוטאלי מהמסך? לא פעם, כאשר הורים רואים את הנושא רק באופן שלילי, הילדים שלהם פוגשים את המסכים במקומות בהם אין בקרה ושליטה, ואז המדרון הוא תלול בהרבה. יוצא לנו לעבוד עם נוער נושר דרך מחלקות הרווחה, והתופעה הרווחת היא, שדווקא אצל מי שהגיע מבית בו לא היה דיבור סביב הנושא, הנפילות הן גדולות בהרבה. הצעירים האלה יוצאים לעולם בלי לדעת איך להתמודד נכון עם אתגר המסכים, אין להם גבולות נכונים בתחום, ואין אפילו את מי לשאול, כי כל דיבור על כך הוא אסור". 

העובדה שאין את מי לשאול כואבת במיוחד. "ילד עושה סימולציה בראש, מה יקרה אחרי שהוא ישאל שאלה מסוימת. הוא חושב לעצמו - 'אם אספר להורים שלי שחבר הראה לי סרטון מסוים, מה הם יגידו?' כאשר ההורים שלו מתנהגים בנוקשות מול המסכים, הוא יודע שהתשובה שלהם תהיה בהתאם - 'למה אתה שם? אמרנו לך לא לצפות בזה!' ילד כזה מבין מראש שלא כדאי לו לשאול או לשתף במה שראה. לעומת זאת, ילד שמרגיש אהוב, ויודע שהוא יכול לדבר עם ההורים שלו על כל נושא שבעולם, יספר על כך ויהיה יכול לקבל הדרכה נכונה של הוריו".

טיפ קטן להורים, אותו מציע סער, הוא כלל שלוש האצבעות. "הכלל הוא שכאשר ילד מצביע עם שלוש אצבעות, הוא בעצם אומר - 'אני מבקש לומר או לשאול עכשיו משהו, בלי שיעבירו עליו ביקורת'. זה נותן לו מקום בטוח לפתוח את מה שיש לו לומר, ומאפשר להורים להיות בעמדת הקשבה אמיתית, לענות ממקום מושכל ולא מתוך הפחדים שלהם. בדרך הזו אפשר להתחיל ליצור שיח מאפשר יותר בבית".

הסברה, הסברה, הסברה

כל המצב הזה, לדבריו של סער, דורש שינוי מבט. "הגיע הזמן לדבר עם הילדים שלנו על מה שקורה, להוות כתובת לשאלות עבורם. לא מספיק לשים גבולות, כי מסכים נמצאים בכל מקום, והתכנים שעולים בהם נגללים במהירות שיא. אנחנו לא באים לעודד שימוש במסכים, וודאי שלא, אבל כן - לצד הגבולות - להסביר. להסביר אפילו את הדברים הפשוטים, כמו למה יש לנו סינון ברשת. רק כך הכללים יהיו מעורים בנפשם של הילדים, והם יצליחו לשמור עליהם. במקום הזה אנחנו גם מעדיפים פי אלף להתפשר על גבול, כך שהילד יסכים עליו איתנו, מאשר לקבוע קו נוקשה מדי, ולאבד אותו".

(צילום: shutterstock)

מחקר מעניין שנעשה בתחום, ממחיש את העניין. "הפסיכולוג ד"ר ירון סלע בחן את היכולת להוריד שעות עיסוק במסכים בקרב ילדים", מתאר סער. "הוא בחן שתי קבוצות של משפחות, אצל הראשונה הגביל את זמן הצפיה של הילדים על ידי תוכנה מיוחדת, ואילו אצל השניה שם את אותן מגבלות זמן, אבל דיבר איתם על כך. הוא הסביר לילדי אותן משפחות עד כמה חשוב להגביל זמן מסך, ישב לחשוב איתם מה אפשר לעשות בזמן הפנוי שנוצר, ונתן מעטפת לקשיים שעלו סביב הנושא. 4 שבועות אחר כך, הוסרו מגבלות הצפייה. אצל הקבוצה הראשונה - חזרו הילדים לאותן שעות צפיה ארוכות כבעבר, ואילו בקבוצה השניה נותרו שעות המסך נמוכות. מחקר זה הראה עד כמה שיח בריא מטמיע את הכללים בנפשם של הילדים, ואיך בזכותו הם מצליחים לשים גבולות בריאים לעצמם".

גם ברמה האישית, רואה סער חשיבות ביישום הדברים. "לפעמים הילדים שואלים - למה יש לנו בבית סינון והגנה? ואנחנו מדברים על כך שלא כל תוכן יכול להיכנס לבית שלנו. הבן שלי בא מעצמו ושואל אם אני יכול לבדוק לו סרטון מסוים לצפיה. אגב, במסגרת העמותה, יצא לנו להיחשף לסיפור של שתי בנות תורניות וטובות, שהידרדרו מהדרך בצורה קשה מאוד. מסתבר שלמרות שכל המכשירים בבית היו מסוננים, לאמא של אחת מהן לא היה סינון במכשיר הנייד. הבנות צפו דרכו בתכנים לא ראויים, ומשם החל להידרדר מצבן. הדוגמא הזו המחישה לי עד כמה חשוב לדבר עם הילדים, גם כאשר הכל מסביב נראה טוב. איננו יודעים מה הם יפגשו בהמשך, וחשוב לבנות אצלם את יכולת ההתמודדות עם הנושא".

לסיום נוגע סער בנקודה נוספת, והיא ההתמכרות האישית שלנו למסכים. "גם שם חשוב לי לומר שהגיע הזמן להוריד שיפוטיות וביקורת", הוא מדגיש. "אי אפשר להיות קשים עם עצמנו בכל פעם שאנחנו מכלים במכשיר הנייד את זמננו. אם על כל דקה שנבזבז באינטרנט נבטיח לעצמנו גיהנם, לא נצליח להתקדם. בהתמודדות מול התלות במסך חייבת להיות חמלה, וחשוב שנהיה בשיח על הנושא גם עם עצמנו. כל זאת מתוך אמון בטוב שבתוכנו, כי רק כך נוכל לצמוח מתוך זה בהצלחה".