גלויה מקטמנדו
"הרגשתי שאני חיה חיים שלא שייכים אלי" – הביקור של מיסיס שולמן בקטמנדו
לא חלמתי שמיסיס שולמן, שמגיעה אלינו מניו יורק, תיראה ככה. בעיני רוחי דמיינתי לי אישה מבוגרת בגיל העמידה, אורתודוקסית מוקפדת. מה רבה היתה הפתעתי כשהיא נכנסה אל החצר של בית חב"ד
- חני ליפשיץ
- פורסם י"ז סיון התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock
לא חלמתי שמיסיס שולמן, שמגיעה אלינו מניו יורק, תיראה ככה.
היא כתבה לנו כמה אימיילים עוד קודם שהגיעה. רצתה לוודא שיש תפילות בבית חב"ד, קידוש וסעודות שבת.
אחר כך היא כתבה שוב. רצתה לבדוק שיהיו נרות שבת, או אם היא צריכה להביא מאמריקה, ושאלה אם יש מספיק אנשים למניין.
הרגענו אותה שיש בבית חב"ד הרבה מאוד אנשים ואת כל שירותי הדת, כך שאין לה בכלל מה לדאוג. אנחנו רק מחכים לה שתגיע.
בעיני רוחי דמיינתי לי אישה מבוגרת בגיל העמידה, אורתודוקסית מוקפדת.
מה רבה היתה הפתעתי כשהיא נכנסה אל החצר של בית חב"ד. נפאלית גבעולית ודקת גזרה. שמלה נקייה אך פשוטה לגופה. "אני עליה שולמן", היא חיבקה אותי, ונכנסה לי לתוך הלב.
לפני 15 שנים עוד קראו לה ביהנדרא בסנט.
היא התגוררה בקטמנדו יחד עם אבא ואמא, אח ואחות. המשפחה של עליה היא בודהיסטית, ומשתייכת לקסטה הגבוהה בנפאל: ברהמין. התפקיד של הברהמינים הוא לשמר את כתבי הדת ולבצע טקסים. על פי האמונה יש לחלוק להם כבוד ולתמוך בהם באמצעות מתנות ומענקים. הברהמינים מוגבלים באזורים בהם מותר להם להתגורר, בסוג הפרנסה המותרת להם וכן באופי הליכתם וישיבתם.
הדת היתה מרכיב חשוב בחיים של משפחת בסנט, אבל משהו בתוך הלב של ביהנדרא לא היה שקט. היא מספרת לי שכבר כשהייתה קטנה הנשמה שלה הרגישה שחסר לה משהו. כאילו היא מתגעגעת למשהו שהיא לא מכירה.
כשהגיעה זמנה להינשא, הציעו לה נכבדים מבני הקסטה שלה (לבני הקסטה הגבוהה אסור להתערבב עם אלה הנמוכים מהם). אל הבית יצאו ונכנסו גברים למטרת שידוך, אבל ביהנדרא לא העיפה בהם מבט.
"הרגשתי ששום דבר מכל זה – הוא לא שלי", היא אמרה לי, "שאני חיה חיים שלא שייכים אלי...".
שנה חלפה, ועוד כמה שנים, והיא לא נישאה.
נפרדה מהמשפחה שלה ונסעה לניו יורק, ללמוד כלכלה בקולג'.
בניו יורק היא הכירה את העם היהודי. היתה מתבוננת במשפחות אורתודוקסיות, והלב שלה יצא אליהם.
היא לא הבינה למה.
היתה מוצאת את עצמה הולכת אחריהם ברחוב, מייחלת לחיות את החיים שלהם.
ואז הגיע ראובן.
גרוש עם ארבעה ילדים. גדול ממנה בחמש עשרה שנה.
ביהנדרא עבדה אז כדיילת אוויר בחברת תעופה אמריקאית, וראובן גר בקרבת מקום למגוריה.
ראובן לא היה אז אדם דתי, אבל הדבר הראשון שהוא אמר לה היה שהוא לעולם לא יתחתן עם אישה לא יהודייה.
ביהנדרא ענתה לו שבלי כל קשר אליו – היא הופכת להיות יהודיה.
פתאום היא הבינה שזה מה שחיפשה כל החיים שלה: את היהדות. רק שהיא לא ידעה לקרוא לזה בשם.
ראובן, מבלי לדעת אפילו, הצליח לשים את האצבע על הרצון הזה שלה.
הם נפרדו, והיא יצאה למסע ארוך-ארוך של לימוד.
המשפחה הנפאלית שלה לא הבינה, מה היה חסר לה בבית?! משפחה מהמעמד הגבוה יחסית, שנתנה לה אוכל וכסף ללימודים... מה יש לה לחפש אצל היהודים?! אבל היא היתה נחושה. התחברה עם ראשי קהילות ועם בתי חב"ד בכל האזור. היתה מתארחת אצלם בשבתות ובחגים ולא מחסירה אף תפילה.
כעבור שנה הגיע טקס הגיור. השם היהודי שהיא בחרה לעצמה היה "עליה" – "כי בכל פעם שהייתי בעליה לתורה בבית הכנסת – לא יכולתי להפסיק לבכות", היא אומרת לי, "לכן השם שלי".
כשהיא חזרה לראובן היא כבר היתה חלק מהעם שלו. אחרי גיור כהלכה.
הם נישאו, והיא אימצה את ילדיו כאילו היו ילדיה שלה. ילדים משלה אין לה.
ראובן התקרב אל הדת בעקבותיה. היא הסבירה לו שאי אפשר אחרת. זה אורח החיים שהיא רוצה, שיהיה להם הכי נכון.
כיום הוא חובש כיפה גדולה לראשו, והיא הולכת לצידו עם שמלות ארוכות.
"עשר שנים לא הייתי בנפאל", היא מספרת לי, "אבל אמא שלי חולה מאוד. למעשה, היא גוססת". היא באה להיפרד מאמא. העיניים שלה מתמלאות בדמעות כשהיא מדברת עליה. היא לא יודעת כמה זמן עוד תהיה איתנו. הכל תלוי במצב של האם.
את מרבית היום היא מבלה איתנו. אוכלת במסעדה הכשרה, משתתפת בשיעורים, לא מחסירה אף תפילה בבית הכנסת ולקראת הערב היא יוצאת אל אמא בבית הנפאלי הקטן בפאתי קטמנדו.
כשאני מלווה אותה אל האוטובוס המקומי אני רואה אישה נפאלית דקיקה ושחומת עור, עם העיניים הכי יוקדות שראיתי אי פעם.
מיסיס שולמן. המלכה של העולם מבחינתי.