"הבת שלי ניתקה קשר, ומאז הרגשתי כאילו קטעו לי איבר"

כבר 19 שנה שנעמי סובול עוסקת בניהול מכללת אימג' להכשרות מקצועיות לנשים. במשך השנים היא פרסמה לא מעט מאמרים מקצועיים שהפכו לבעלי תהודה רבה ברשימות התפוצה שלה. אך דבר לא הכין אותה לכך שיבוא יום בו רשימות התפוצה יקבלו קטעים מתוך יומן אישי שהיא תכתוב על חוויה מאתגרת ובלתי פשוטה שהיא עוברת עם בתה.

"מדובר בחנה, בתנו השנייה מבין שבעה ילדים", מספרת נעמי, "חנה הייתה תמיד בחורה מאוד מוכשרת ומוצלחת. באסיפות הורים רווינו דליים של נחת, תמיד סיפרו לנו איך שהיא אהובה, מוכשרת, פעילה חברתית ובעלת ציונים מעולים. היא גם התקבלה לסמינר מצוין, אלא שכגודל הציפיות כך היה גודל השבר לאחר מכן, מה שהוכיח לנו שזה יכול לקרות באמת לכל אחד ובכל משפחה".

נעמי וחנה, בחתונת הבן הבכור

מן הבית אל הרחוב

כשנעמי מנסה להניח את האצבע על הרגע שבו החלו להיראות חריקות ראשונות, היא מציינת שכהורים הם התחילו לחוש בכך כשחנה הייתה בת שש עשרה. "אבל שנים לאחר מכן אמרה לי חנה: 'אולי את לא יודעת אמא, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתמודדת', ומסתבר שהיא ממש לא היחידה. כי הרבה לפני שהדברים האלו פורצים החוצה הם כבר קיימים, רק שבדרך כלל נסתרים מהעין של ההורים ושל הסביבה.

"כשחנה הייתה בכיתה י"א התחילו הדברים לצאת משליטה, וזה הוביל לכך שחנה, שהייתה אחד המסמרים הבולטים ביותר בכיתה, מצאה את עצמה מחוץ לסמינר. זה היה עבור כולנו הלם כבד. ניסינו למצוא לה מסגרת חילופית, אך היא עברה בין מסגרת אחת לשנייה ולא מצאה את עצמה. זה כבר היה שלב בו התחלנו להרגיש שאנחנו מאבדים איתה קשר. כל המערכת סביבה הסתבכה, הבית כולו נכנס למצב מצוקה והרגשנו שתחושת הסחרור היא של כולנו.

"מהיכרות שיש לי כיום עם הורים במצבים דומים אני יכולה לומר שזה אחד המאפיינים הבולטים ביותר בכזה מצב, כי אמנם מדובר בילד אחד, אך הוא משפיע על כל הדינאמיקה המשפחתית, וכמו במשחק הכיסאות, כשכיסא אחד זז כל המערכת משתנה, מה שיוצר חוסר אונים גדול מאוד".

חנה עברה ללמוד בפנימייה, לאחר מכן בתיכון לנערות במצבה, ולאחר סיום כיתה י"ב היא הודיעה שברצונה להתגייס. "ניסיתי לשכנע אותה לרדת מהרעיון ולהסביר לה שגיוס לצבא יחייב אותה במשך כל השנתיים ושמונה חודשים הקרובות ולא תהיה לנו שום דרך לעזור לה, אבל היא לא האזינה", נזכרת נעמי. "באחד הימים כשחזרתי הביתה מצאתי מכתב שנשלח אליה, ממנו הבנתי שהיא התגייסה לקרבי, ושזה סגור. מאז שחנה התגייסה נותק בינינו הקשר לגמרי. לקח זמן עד שהבנתי שזה לא סתם שהבת שלי בחרה להתגייס כחייל בודד, אלא יש לה בכך החלטה ואמירה של 'אני לא רוצה אתכם בחיים שלי'.

"אין דבר שלהורה קשה לספוג יותר מאמירה כזו", מוסיפה נעמי בכנות, "הרגשתי כמו אדם שהולך ברחוב בזמן שכרתו לו את היד, כשהוא מדמם וחסר לו איבר, כל דבר שראיתי רק הזכיר לי את הבת שלי, וזה הכאיב בצורה שלא ניתנת לתיאור. לא הייתי מסוגלת להכין ארוחת צהריים שהיא אוהבת, כי חשבתי עליה; לא יכולתי לראות את החברות שלה, כי זה היה כמו חץ ללב; כשישבנו בשבתות סביב השולחן והמקום שלה נותר ריק, התחלתי מיד לבכות. הדבר המעניין הוא שלאחר שחנה חזרה הביתה וסיפרתי לה על תחושותיי באותם ימים, היא אמרה לי: 'אמא, ככה בדיוק גם אני הרגשתי'".

אם ככה נערים ונערות במצבה מרגישים, איך זה שהם לא חוזרים הביתה? 

"בזמנו לא ידעתי את התשובה לכך. אבל תאמיני לי שאם הילדים האלו מוכנים לחוות כאב בלתי נסבל של נתק מהבית, ששום ילד לא ירצה את הזה באופן טבעי, כנראה שבאמת קשה להם לשאת את החיבור והקשר אתנו מאיזושהי מצוקה בה הם נתונים, שאנו כהורים מפספסים ולכן הם לא חוזרים. אני מאמינה שברגע שכולנו נבין שהכאב הוא הדדי, יהיו לנו סיכויים גדולים יותר כדי לשוב ולהתחבר מתוך מקום של הבנה".

מתנה של הכנעה

הכאב הגדול הוא זה שדחף את נעמי לתוך התהליך, כי הוא גרם לה להבין שהיא חייבת לחולל שינוי עמוק. "נוהגים לומר ש'צריך שניים לטנגו', ומכיוון שחנה לא הגיבה לי ולא שיתפה פעולה מהצד שלה, מצאתי את עצמי עם המחשבות שלי בלבד, ואז גם התוודעתי לטעות הגדולה שרבים מההורים עושים במערכות היחסים עם הילדים. כי ברגע שאנחנו רואים שהם מתחילים לאבד יציבות בכל המוכר והידוע, אז אנחנו מיד בונים עבורם 'בית חולים מתחת לגשר', כלומר – מנסים לטפל בנער או בנערה, מעבירים אותם למסגרת אחרת, מביאים להם חונך, מנסים לתת ריטלין או לשלוח לפנימייה, אפילו מטיסים לחו"ל. אנחנו גם מנסים להפעיל עליהם גבולות וסמכות, לוקחים להם את האייפון, מאיימים, מייצרים כל מיני פתרונות מתוך חשיבה מוטעית שזה מה שיפתור את הבעיה.

"גם אם נתבונן סביבנו נראה שכל הפתרונות שיוצרו עבור נוער מתמודד מתמקדים בטיפול בנער עצמו, וזה באמת מאוד חשוב. אבל לפעמים חסרה ההבנה שחלק מאד גדול מהקושי והבעיה הוא במרחק ובמאבק שנוצר בין ההורה למתמודד, ואם מפספסים את הטיפול בחוליה ההורית והמשפחתית, הילד עלול להתהלך כל החיים בתחושה שהוא לא רצוי ואין לו בשביל מה לחזור הביתה, כי אין לו אבא ואמא שרוצים אותו ומאמינים בו כמו שהוא, וזה חלק משמעותי וקריטי. זהו הדבר הראשון שצריכים לעשות כדי לעזור לו - צריכים להחזיר לו את האמון בעצמו ואת הקשר הבריא והמקבל של ההורים, ולא להתמקד רק בחזרה לדת".

אבל רגע, מה עם הדאגה לשלומו הרוחני?

"ישנו פסוק ידוע: 'לעולם יהיה אדם ירא שמיים', וכבר פירש על כך אחד הרבנים שקודם כל הוא יהיה 'אדם' ורק אחר כך ירא שמיים. אז נכון שלנער או לנערה שלנו יש קושי מול הקב"ה, אבל עוד לפני כן יש לו קושי מול עצמו, מול הסביבה שלו ומול ההורים. הדת היא לא בהכרח הבעיה, אלא התוצאה.
"הנתק, הכעסים והמאבקים בתוך המשפחות שאנו רואים בשטח, מתחילים מכך שהחיבור בין הילד להורים מגיע למבוי סתום ומתסכל, ואם רק נצליח להשיב את הקשר ואת החיבור שאבד, הילדים בוודאי ימצאו את הדרך שלהם כדי לחדש את הקשר עם בורא עולם. אולי זו תהיה דרך שונה משלנו ואולי בצבע אחר, אבל תהיה להם יכולת להכיל את האמונה. חשוב גם להבין שכשהילד כועס על ההורים אז הוא כועס על כל מה שהם מייצגים, ומכאן מגיעה המחשבה הבלתי נסבלת: 'אם ההורים שלי לא מקבלים אותי כשאני מבולבל, חוטא ושבור, אז למה שהקב"ה יכיל אותי?'"

נעמי חוזרת אל סיפורה האישי: "מכיוון שחנה בעצם עזבה את המגרש, היא השאירה אותנו במצב בו לא היה לנו על מי לכעוס או את מי להאשים, גם לא למי להתחנן או לבקש. נאלצנו להתמודד עם וואקום עצום של כל הרגשות שהדחקנו עד אז: כעס, אשמה, בושה, חוסר אונים, שבירת הציפיות והדמיונות שלנו לגבי איך שהילדים שלנו אמורים להיראות, הייתה גם פגיעה גדולה בדימוי העצמי שלנו, כביכול 'איזה הורים אנחנו שלא מצליחים בחינוך הילדים?' הכל צף ועלה על השולחן וזה היה מאוד מטלטל. חיפשתי משהו שיעזור לי להבין איך אני אמורה לנהוג, והעיקר, ניסיתי לקלוט מה הקב"ה רוצה ממני בכל הסיפור הזה.

"זה היה בתקופת הימים הנוראים, וכשהגעתי לבית הכנסת בראש השנה חוויתי רגע מכונן במיוחד. אחרי שנים שבהן ביקשתי מהקב"ה יום-יום שיחזיר את הבת שלי בתשובה, כפי שרוב ההורים במצבי מבקשים, פתאום הייתי במצב אחר. ראיתי את עצמי יושבת במקום שלי לבד, כשברור לי שהבת שלי נמצאת רחוק מאוד, בוודאי בפעילות צבאית. אני רואה את כל השכנות יושבות בבית הכנסת עם בנותיהן, והלב שלי יוצא מרוב געגוע וצער. לא הצלחתי להתפלל, פשוט עמדתי שם ושתקתי, ואז התחלתי את הדיאלוג הראשון, הכנה והחשוף עם בורא עולם: 'אבא שבשמיים, אני כל כך רוצה להמליך אותך, כל כל ראש השנה אני עומדת כאן ומבקשת ממך את הטוב ביותר עבור הילדים שלי כמו שאני רואה אותו. אבל אולי התפילה שלי כאמא, לא הייתה מדויקת, ואני צריכה לשנות אותה?' זו הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי הכנעה וביקשתי מהקב"ה דבר אחד בלבד: 'למד אותי מה אתה רוצה ממני כאמא ולא מה אני רוצה ממך'".

כשנעמי מדברת על כך ניכר שהיא נרגשת, והיא מדגישה: "אני מרגישה שבזמנים שבהם נלמדים שיעורים כל כך עוצמתיים, זו מתנה הכי גדולה שיכולה להיות. כיום ברור לי שכל מה שקרה בזכות חנה לי ולמשפחה שלי, וגם לאלפי הורים אחרים שאני מלווה כיום, לא היה מגיע לעולם בדרך אחרת. כל זה קרה כי הסכמנו לצאת למסע ולא התכחשנו; זה קרה כי הבנו שהקב"ה לא סתם שולח לנו ייסורים וכאב כה נורא, אלא כי הוא רוצה להעביר לנו באמצעותו מסר, וללמד אותנו משהו".

מסע אל תוך עצמי

נעמי מציינת כי באותם ימים התחילה שנת השמיטה, והמחשבה על שמיטת האדמות העניקה לה סוג של השראה. "החלטתי שאני לוקחת עצמי גם סוג של שמיטה, בה אני יוצאת למסע בעקבות התובנות שלי מראש השנה. בשלב הראשון עשיתי לעצמי 'קביעות' בכל מוצאי שבת, כאשר הקדשתי זמן לכתיבה, מתוך הרגשה שאם לא אוציא החוצה את מה שעובר עליי אני אקרוס. הייתי כותבת לפעמים במשך ארבע או חמש שעות, כשאני מבטאת על הדף את כל הרגשות שמלווים אותי – בושה, פחד, חרדה וגם חוסר אונים.

"במקביל הרגשתי שאני חייבת מודל שאוכל לחקות אותו ולהבין איך כהורה אני אמורה לנהוג. נעזרתי לשם כך ברב דן טיומקין, וגם התייעצתי עם יועצים ורבנים נוספים. לפני כל שיחת טלפון כזו הרגשתי מבוכה גדולה, היה לי קשה מאוד לאזור אומץ ולבקש עזרה, והכי פחדתי שהיועץ ישפוט אותי ויוסיף על הכאב שלי, כי לזאת לא הייתי מסוגלת. זו גם הסיבה שכשאני משוחחת כיום עם הורים, אני מרגישה ממש חרדת קודש, ומתייחסת בכל כך הרבה כבוד לכאב של מה שהם חווים.

"עברתי גם תהליך עם עצמי כשנרשמתי לקורס טלפוני שמלמד את הספר 'תומר דבורה' -מידות הרחמים של בורא עולם, והרגשתי שזה עוזר לי גם לקבל תובנות לגבי התפקיד שלי במערכת היחסים שלי עם חנה. זה עזר לי לחוש יותר את מנהיגות הקב"ה בעולם, והתחלתי להרגיש שאני רוצה שחנה תחזור אליי לא כדי להרגיע את הכאב של עצמי ולדווח לסביבה שהכל שב על תיקונו, אלא כי אני באמת רוצה לעזור לה ולהביא טוב לעולם. ככל שהיו לי יותר תובנות כך ראיתי שדברים מתחילים להשתנות, כבר לא חששתי מהתגובות של הסביבה והתחלתי להפיץ את הטורים ברשימות התפוצה שלי, ולשתף הורים נוספים במה שאני עוברת. התחלתי לראות שאני לא לבד, וקיבלתי הרבה תובנות ורעיונות לחשיבה מחודשת גם מאחרים.

"במקביל, עברה גם חנה תהליך מול עצמה, כשהקב"ה שלח לה מפקדים וחברים שדיברו איתה והגיעו לתובנות דומות, מה שכנראה הרגיע אותה קצת. כמה חודשים לאחר מכן חגגנו בת מצווה לאחותה הקטנה וכמובן שנשאלה השאלה: 'האם חנה תגיע?' החלטתי שעוד לפני שאני מזמינה אותה, אני עושה בירור עם עצמי, וככל שחשבתי על כך יותר הגעתי למסקנה שאם חנה לא תבוא השמחה שלי לא תהיה שלמה. גם ידעתי שבכלל לא משנה לי איך תיראה כשתבוא, העיקר שניפגש ושהיא תהיה שותפה לשמחה. בעקבות כך מצאתי את עצמי מתפללת מעומק הלב שהרצון שלי יגיע ללב שלה ושהיא תרגיש מוזמנת ורצויה. ידעתי שאין לי שום כעס כלפיה והלב נקי, ואני מאמינה שחנה הרגישה את זה.

"שלחתי לה את ההזמנה, ואז, אחרי כמה חודשים בהם לא שמענו את קולה, היא הגיבה לי בשתי מילים: 'אני בודקת'. כבר אז הבנתי שמשהו בתדר שלנו מתחיל להשתחרר, אבל עד לרגע האחרון לא ידענו אם היא תגיע או לא. ביום הבת מצווה, בשעה ארבע בצהריים, נשמעו דפיקות על הדלת, ובפתח עמדה לוחמת מג"ב עם נשק ותיק. היה הלם כל כך גדול, אבל האמת היא שאני לא הופתעתי בכלל. חיבקתי אותה והתרגשתי נורא. אבל חנה רק ביקשה ממני: 'אמא, בלי דרמות'.

"היא נכנסה לאולם וישבה יחד עם המשפחה ועם כל האורחים שהגיעו, היה מדהים לראות איך שכולם קיבלו אותה כל כך בטבעיות והיא ממש חזרה למקום שבו היא הייתה לפני שעזבה. נכון שהתפאורה הייתה שונה והלבוש היה אחר, אבל היה חיבור כל כך טהור בין אמא לבת, כשהיינו יחד, והייתה השמחה הגדולה של אחותה. חברה טובה שהשתתפה באירוע סיפרה לי לאחר מכן שמיד לאחר הבת מצווה היא כל כך התרגשה שהיא נסעה ישירות לכותל, מתוך תחושה שכך ייראו ימות משיח, כשהורים יפגשו שוב את ילדיהם".

לחדש את הקשר

נעמי מדגישה שזה לא שבאותו רגע שבו כל החיים למסלול המדויק שבו הם היו לפני שהכל התרחש. "אבל זו בהחלט הייתה יריית פתיחה למשהו חדש", היא מבהירה, "הגיעו אחר כך לא מעט עליות וירידות, היה מדובר בתהליך, אבל היה כבר קשר חדש ועדין שנוצר מתוך מקום נקי ורצון משותף לתחזק אותו.  מאז נכנסנו לתקופה ארוכה של תהליך ושל עבודה ביחד ולחוד כדי לשקם ולבנות קשר חדש שמבוסס על אמון והדדיות, ללא שיפוט. זה דרש מכולנו לבוא אחד לקראת השני ולגשר על פערים מתוך כבוד הדדי ואהבה".

נעמי מספרת שחנה סיימה את השירות הצבאי שלה, וכיום, כחצי שנה אחרי השחרור, היא לומדת פסיכולוגיה וטיפול בשיטת NLP מתוך רצון גדול לעזור לאנשים ובעיקר לבני נוער שעוברים התמודדויות מורכבות.

"חנה נהנית מהלימודים ופשוט פורחת, וגם אנחנו שמחים לראות אותה ככה. בתחושה האישית שלי גם אנחנו הרווחנו מכל מה שעבר עלינו, וגם המתבגרים שלנו בבית הרוויחו. בזכות חנה למדנו הרבה יותר על שיח כנה ובריא עם הילדים, ועד כמה יש מקום לנהל שיח פתוח עם הקהילה, השכנים והסביבה".

בשנה האחרונה יצא לאור ספרה של נעמי 'סדקים של זהב', המורכב מהטורים שהיא פרסמה, ובהם היא מגוללת את המסע שעברה. לפני צאתו של הספר לאור היא ביקשה מבתה שתקרא אותו ראשונה.

"חנה קראה", מספרת נעמי, "וכשהיא החזירה לי את הספר היא אמרה לי: 'לא רק שהספר צריך לצאת, הוא חייב לצאת', והיא אפילו צירפה פרק סיום מפרי עטה. חנה גם אמרה לי בכמה הזדמנויות: 'את לא יודעת אמא כמה בחורים ובחורות יש ברחוב, כמה לבבות שבורים נמצאים שם, וכמה צריכים אבא ואמא שיהיו שם בשבילם ויאמינו בהם'. זו גם הסיבה שהיא הסכימה לוותר על הפרטיות שלה ולחשוף את הסיפור המשפחתי שלנו, וזה גם מה שהוביל להקמת ארגון 'אהבת עולם' יחד עם הרב דן טיומקין ואנשי מקצוע מובילים נוספים, שבו אנו מלווים אלפי הורים מתמודדים ונותנים להם כלים מקצועיים, ייעוץ והכוונה כדי שיקבלו את התוכן המעשי והמדויק ביותר שיסייע להם לרפא את עצמם ואת מערכת היחסים עם הנוער שלהם".

נעמי מדגישה שלא מדובר ביוזמה עסקית אלא בהתנדבות שנעשית באמצעות קבוצות תמיכה ומידע בקבוצות ווטסאפ ומייל להורים המתמודדים. "בנוסף, אנו מפנים בעת הצורך לאנשי מקצוע וליועצים שמתגייסים ככל יכולתם כדי לייעץ, לתמוך ולחזק. אנחנו גם מארגנים כנסים עבור ההורים ופועלים בכל דרך שהיא כי ברור לנו שבכל מצב יש סיכוי לחדש את הקשר".