מי הנרקיסיסט כאן, אני או הוא? על גזלייטינג והדרך שבה הוא פועל

את ציפי, שם בדוי, פגשתי בקליניקה.

כשהיא תיאמה איתי את הפגישה, היא הזדהתה בשם אחר כשהיא מציינת שזה לא שמה האמיתי. "כשאגיע, תביני למה", היא אמרה. היא גם לא פירטה את הנושא לשמו היא באה. "אני יודעת שאת הכתובת בשבילי. אני עוקבת אחרי התכנים שלך שנים. את תביני אותי".

הייתי סקרנית.

בשעה שסיכמנו היא נכנסה. אישה נמרצת, מלאת נוכחות. לא זיהיתי. לא שזה כזה מפתיע. אני לא אדם שמכיר אנשים יותר מידי.

"אני מבינה שאת לא מזהה", היא אמרה ונחתה על הכסא שמולי.

"אני מבינה שהייתי צריכה לזהות", עניתי אני.

"טוב, נו. קוראים לי ציפי איקס", היא אמרה בלקוניות. נראה כאילו מעייף אותה כבר להגיד את שמה.

את השם שלה שמעתי, כמו כולם, מפה לאוזן. היא אשת מקצוע מוערכת בעולם הטיפול, ושמה הולך לפניה. כאשת מקצוע בעצמי, הערכתי את הניסיון העשיר שלה ואת היכולת שלה לטפל בנושאים רגישים בהם היא התמחתה.

לא הכרתי אותה באמת, אבל הערכתי את פועלה.

היא ראתה שאני לא מתרשמת יותר מדי, והמשיכה:

"בדיוק בגלל זה באתי אליך".

"בגלל מה?", שאלתי.

"בגלל שלא הרמת גבות, לא התלהבת, לא עשית איזה פרצוף כאילו אני אישה שיש לה פריבילגיות מיוחדות".

"הייתי צריכה?", אמרתי ושתינו פרצנו בצחוק.

המתח נשבר.

ואז היא סיפרה במשפטים קצרים, יבשים, סיפור חיים צבעוני ומופרע. מידי פעם היא לגמה מכוס המים שהייתה על השולחן, בשבילה.

"והנה, אני פה. אשת הטיפול המהוללת, שחודשים מחכים לה בתור", היא אמרה בציניות.

שתקתי והמשכתי להסתכל עליה. סיפור החיים שלה נראה כמו נלקח מספר בדיוני.

"אני מצטערת שאת עוברת דברים קשים כל כך", אמרתי לה אחרי שניות ארוכות של שקט. "אף אחד לא מבטיח לנו, נשות המקצוע, שנצליח למנוע בחיים שלנו את מה שאנחנו פוגשות בקליניקה".

היא הנהנה בעייפות. כן, עייפות זו התחושה הכי חזקה שהייתה בחדר. עייפות גדולה, עייפות נפשית.

"איך אני יכולה לעזור?", שאלתי, תוהה אם יש בכלל איך לעזור לה בתוך מציאות החיים שלה.

"תעזרי לי להפסיק את ההתעללות הזו. תעזרי לי לצאת מהזוגיות ההרסנית הזו. אני מפחדת עלי, על הילדים, על השם שבניתי, על הקליניקה. אני בעיקר מפחדת להמשיך ככה", היא אמרה.

וככה יצאנו לדרך.

אני מביאה, לבקשתה, חלקים מסיפורה כפי שהם, בשינויים הכרחיים.

בחרתי לכתוב את הפוסט הזה דווקא היום, כיוון שבעיתון "בתוך המשפחה" של השבת האחרונה כתבה תמר עבודי, הכתבת המצוינת שתמיד מביאה נושאים מורכבים בעדינות, ברגישות ובמקצועיות, על גזלייטינג.

גזלייטינג (Gaslight) הוא מושג שהפך למקצועי, בעקבות מחזה בשם "אורות הגז" שהועלה לראשונה בשנת 1938. המחזה, שהפך לסרט, מספר את סיפורה של אישה בשם פאולה שהייתה עדה לרצח דודתה אצלה גדלה.

היא מתחתנת וחוזרת לזירת הרצח מבלי לדעת שהיא מפריעה לרוצח למצוא את התכשיטים של הדודה אותם הוא מחפש כבר שנים.

בעלה, שבהמשך הסרט מתגלה כרוצח הדודה, מהתל באשתו וגורם לה לאט לאט ובעקביות לחשוב שהיא משוגעת כדי שיוכל לחפש את התכשיטים מבלי שתגלה זאת, כך שרעשי החיפוש שלו בבית יתפרשו על ידי אשתו כחלק מהדמיון החולני שלה.

למשל, הם היו יושבים במרפסת כשאורות הגז דולקים, והוא מהתל בה על ידי כך שהוא מכבה ומדליק אותם שוב ושוב מבלי שהיא תדע שזה הוא. היא טענה שמשהו באורות לא תקין והוא אמר לה שהיא מדמיינת.

בהמשך הוא יצר כל מיני קולות ורעשים שלכאורה, רק היא שמעה, ובכך המשיך לשכנע אותה שהיא הוזה.

הוא סיפר לה גם שאמה הייתה חולת נפש וזה די ברור שהיא גם חולה.

רק בזכות בלש המשטרה שהבחין שמשהו לא כשורה היא מגלה את האמת.

בעקבות המחזה נתבע המונח גזלייטינג.

בעברית: גזלות הדעת - מניפולציה שנועדה לגרום לאדם לפקפק בתפיסת המציאות שלו.

מכאן, סיפורה של ציפי, כפי שהיא ביקשה ואישרה: לאורך השנים היו הרבה דברים שלא אהבתי בהתנהלות של בעלי, אבל את יודעת, נישואים זה לא פיקניק, וצריך לעבוד בהם, ואני כבר הייתי בחורה מבוגרת, כמו שאומרים, והוא היה בן למשפחה לא משהו, וכך ה' רצה משמים, זה לפחות מה שאמרתי לעצמי.

היו דברים שהיו לי מוזרים. לא ידעתי לשים עליהם את האצבע, אבל האינטואיציה אמרה לי שהם לא תקינים.

כיוון שבעלי לא חכם גדול, היו לו פליטות פה שגרמו לי להבין שיש לו היסטוריה בעייתית כילד וכבחור, דברים שהוסתרו ממני בשידוכים.

בינתיים נולדו הילדים, בזה אחר זה.

בשנים האלו אני סיימתי את התואר הראשון בפסיכולוגיה וגם עבדתי כשכירה במקביל, והוא היה לוקח את הילדים למוסדות החינוך בבוקר ומחזיר בצהריים, ואחר כך שוהה איתם בבית, כולל מקלחות, ארוחת ערב והשכבה.

חוץ מזה, הוא עבד בלהיות הרכלן של המשפחה ושל החסידות, מעביר נייעס מאחד לשני. איפה שהוא היה – התקבצו סביבו אנשים כדי לשמוע את החדשות המעודכנות ביותר וגם את הפרשנות שלו עליהם.

התביישתי בו מאד, אבל מעולם לא אמרתי לו את זה.

עבדתי קשה מאד במקביל ללימודים, כולל בערבים, והוא סרב לצאת לעבוד, גם כשהיינו זוג צעיר וגם כשהילדים היו במסגרות החינוך וכל הבקרים היו פנויים.

בבקרים הוא היה משוטט ברחובות מרכזיים וקונה דברים שלא היו נדרשים כלל, אבל לדעתו הם היו חשובים, כמו פליימוביל ענק – כשהגדולה שלנו עוד לא הייתה בת 3, וכשבחשבון הבנק מינוס של מאה אלף ₪.

דרשתי ממנו להפסיק לבזבז. אם הוא לא מועיל כלכלית, לפחות שלא יזיק, והוא תמיד הבטיח שיום אחד הוא יהיה גביר גדול, ויהיה לו נהג פרטי ודירה רחבה בירושלים, ואין מה לדאוג, "את תיראי שיהיה בסדר", הוא אמר, ואני ידעתי שהוא פנטזן גדול וששום דבר לא יהיה בסדר.

הלכתי לטיפול. ביקשתי להבין אם אני לא רואה נכון או שמא באמת יש כאן בעיה, ובעיקר, ביקשתי פתרונות.

חוץ מלקבל קצת כוח, לא באמת קיבלתי תשובות או פתרונות. נראה היה שנפלתי על בעל עצלן, טיפש ועם הארץ.

עם השנים הלכתי וגדלתי מבחינה מקצועית. עזבתי את העבודה שלי ופתחתי קליניקה.

הייתה לי סייעתא דשמיא לא רגילה בקליניקה, ושמי החל לעבור מפה לאוזן. זה היה מרגש, והרגשתי שהקב"ה מחבק אותי מלמעלה וממתיק לי את חיי המאכזבים בעבודה מרתקת ומשמעותית.

בבית רוב הזמן שתקתי. הבנתי שאין טעם לדבר, ושבעלי בטוח שהוא האדם הכי חכם והכי מוכשר עלי אדמות, ואין לו צל של ספק שאני סתם דואגת, שהרי יום אחד ממילא הוא יהיה גביר.

איך? אלוקים יודע.

בזמן הזה עבדתי קשה מאד כדי לכסות חובות של מאות אלפים שהוא יצר.

חסכתי מעצמי והלכתי עם אותם הבגדים במשך שנים, שהיו בהם ניסים של ממש, והם גדלו איתי וקטנו איתי בהתאם למידות הגוף שהשתנו עם ההריונות והלידות.

היו תקופות ארוכות של דכאונות, בהם המשכתי לתפקד כרגיל, אך בפנים בכיתי את חיי. הוא לא היה אבא נורמלי, שלא לדבר על בעל נורמלי.

הוא היה בעיקר עסוק בעצמו ובצרכיו.

כשהייתי מתלוננת שאני כורעת תחת העומס של העבודה והבית, הוא אמר "אני לא ביקשתי ממך לעבוד", אבל בכל שני וחמישי היו לו עוד רעיונות איך לייצר עוד כסף, כשהוא מציע שאני אעשה את מה שהוא אומר, והוא? הוא ימשיך להביא רעיונות. הרי בשביל זה לא צריך להפסיק לישון, או לרכל, או להתאמץ.

כשהייתי צריכה לנסוע לעוד הרצאה שהוזמנתי אליה מחוץ לעיר, הוא היה מתנהג כג'נטלמן של ממש ומציע שאקח מונית הלוך ושוב. ולגבי הכסף? "ה' ישלח", הוא היה אומר, ואני עברתי מאוטובוס לאוטובוס כדי לחסוך את הכסף הזה, שלא היה לנו ממילא.

בכל פעם שהוא מיצה את ההלוואות של הבנק – הוא פתח חשבון בבנק נוסף, ובתוך שנים מספר היו לנו כמה וכמה חשבונות בנק, וכולם במינוס.

ביקשתי לנהל את הכספים בעצמי, אך הוא סרב. הוא יודע הכי טוב.

גם בענייני חינוך ילדים היו לנו אינסוף מריבות. הוא טען שאסור להציב גבולות, ואני טענתי שגבולות הם הכרח לבריאות הנפשית. הבעיה הייתה שהוא היה עם הילדים בבית, בזמן שאני עבדתי כדי לפרנס את כולנו.

עירבתי עסקנים מהקהילה כדי שידברו על לבו, אך הם לא הצליחו לשכנעו לצאת לעבוד, ואני נשארתי עם החובות, בלי דירה, עם עבודה ללא מנוחה ועם אחריות מלאה על המשפחה.

והוא המשיך להתנהג כמו ילד שהפסיק לגדול.

למרות זאת השתדלתי, אלוקים עדי. הבנתי שהוא בא מרקע מורכב וקשה ושהוא גדל ללא אהבה. הייתי בטוחה שאצליח לתת לו ביטחון וכוח להיות אדם חיובי, שרואה אפשרויות, שמאמין בו.

עודדתי אותו ללא הפסקה. כל דבר קטן שהוא עשה – הגדלתי והעצמתי. כשהיו לו רעיונות לא ממש מקובלים, שידעתי שאם הוא יבצע אותם יש סיכוי שאולי הוא כן יעשה עם עצמו משהו, דחפתי אותו. בסוף, כמו שדי היה צפוי, הוא החיל בהתלהבות ומהר מאד שקע אל תוך העצלות שלו.

ביקשתי לפנות לטיפול זוגי, אבל הוא סרב. הוא הרי יודע הכל.

ביקשתי לפנות לעזרת ארגונים שמסייעים בליווי כלכלי למשפחות שהסתבכו כלכלית, כמונו, אבל הוא סרב. "מה הם יודעים?", הוא היה אומר. "הם רק יגידו לנו לא לקנות כלום וזהו". ומי בכלל יכול להגיד לו משהו? הוא הרי יודע טוב מכולם.

במקביל לכל זה, במהלך השנים הרגשתי שיש לאחד הבנים שלנו בעיות התנהגות קשות. רצתי ממטפל אחד לשני, מאבחון אחד לאבחון אחר, וארכו כמה שנים עד שקיבלתי את האבחנה, שלא הפתיעה אותי, רק נתנה שם למה שראיתי בעיניים, שאותו אני מכירה מקרוב, והבנתי שאם בעלי היה מאובחן, הוא היה מקבל את אותה אבחנה בדיוק.

החלטתי להילחם על חיי הילד שלנו, כדי שלא יהיה כמו אבא שלו.

בעלי סירב לשתף פעולה, ואני זו שהלכה עם הילד לטיפולים מסוגים שונים, העיקר שהוא יגדל לאדם בוגר ונורמלי.

בשלב מסוים גם בעלי לא הצליח להכיל את ההתנהגות המורכבת של הבן, והסכים להצטרף להנחיית ההורים אליה הלכתי.

כשהוא הגיע בפעם הראשונה, הייתי בהלם. פתאום שמעתי אותו אומר עלי דברים שלא ידעתי שהוא חושב עלי. הוא סיפר כמה אני קשה עם הילד ואיתו, ואיך זה שאני אשת מקצוע מוערכת, אבל בבית מתנהגת אחרת. ואיך הוא שומע אותי מדברת עם לקוחות, מקשיבה, מעודדת ודוחפת קדימה, ורק אותו אני לא דוחפת, ורק מבקרת, ולא אומרת שום מילה טובה.

לא האמנתי למשמע אוזני.

אבל זה עוד לא היה השיא.

סיכמנו אצל המנחה כמה וכמה דברים. הגענו הביתה והגיע זמן הביצוע, אבל אז הוא טען שאני לא הבנתי מה המנחה אמרה. היא בכלל לא אמרה איקס, היא דווקא אמרה זד.

אבל אני זכרתי היטב מה היא אמרה!

"שכחת שאין לך זיכרון טוב?", הוא היה עונה. וזה, אגב, משפט שהוא היה אומר שוב ושוב לכל אורך הנישואים, בו בזמן שהלקוחות שלי המומים שאני זוכרת ציטוטים שלהם ממפגשים שהיו לפני יותר משנה! אז איך זה שיש לי בעיה בזיכרון בבית, וזיכרון פנומנלי בעבודה?

פגישה לאחר מכן החלטתי להקליט, כדי להיות בטוחה שאני שומעת נכון, אף על פי שהיה לי ברור שאני שומעת נכון.

גם אחרי הפגישה הזו הוא טען שלא הבנתי, שלא סיכמנו, שלא זה מה שהמנחה אמרה, שאני לא זוכרת, שבכלל לא דיברנו על זה...

שם התחילה לנבוט ההבנה שאולי הוא לא אובחן כראוי, שהבעיה שלו הרבה הרבה יותר גדולה ממה שיש לו במוצהר, ושיש סיכוי גבוה שאני חיה עם נרקיסיסט.

ההבנה הזו גרמה לי לבהלה גדולה ולפחד עצום. פתאום הבנתי שיכול להיות שלא אצליח לשקם את הנישואים שלנו, ושכל מה שאני מרגישה כבר שנים רבות, הוא אמיתי.

כבר לא ידעתי מה גרוע יותר, לגלות שאני צודקת או לגלות שאני טועה. שניהם היו גרועים.

ממפגש למפגש עם המנחה הבנתי שהוא מעוות את הדברים באופן מכוון ומשקר בלי למצמץ, ושהמפגשים הפכו להיות הזדמנות בשבילו לפגוע בי ולעוות את כל הטוב שאני מביאה לו, לילדים, לעולם.

הודעתי שאני לא מוכנה להמשיך את התהליך ביחד אלא רק בנפרד, והוא שמח מאד והפסיק להגיע.

התהליך הפך ללא יעיל, כשאני מנסה לקדם את הילד והוא מונע את השינויים הנדרשים בבית.

ההסלמה הפכה להיות מסמויה לגלויה.

בעבודה פרחתי. בבית קמלתי.

בעלי היה מדבר בשולחן שבת בעד משהו, ובשבת לאחר מכן היה נגד אותו משהו בדיוק. כשהייתי תוהה על כך הוא הסביר שאני פשוט לא הבנתי אותו, ובדיוק כשהייתי במטבח והדחתי את הכלים של המנה הקודמת הוא הסביר בדיוק את מה שהוא מתכוון אליו.

לאורך השנים היו תקופות ארוכות בהן חשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי, וכבר לא יודעת מי המשוגע בבית ומי הנורמלי. באותן תקופות הייתי מתקשרת לחברתי הטובה, שגם היא אשת מקצוע מעולה, ושואלת אם אני נורמלית, ומבקשת שתגיד לי את האמת. אם לא היא, כנראה שהיום הייתי מאושפזת באיזה מוסד פסיכיאטרי.

הילדים גדלו בצל ויכוחים סמויים וגלויים ואי הסכמה בין ההורים.

הילד המורכב הפך למורכב יותר ויותר.

אלף פעמים החלטתי שאני מתגרשת, ואלף ואחד פעמים קיבלתי רגליים קרות, ונשארתי.

המשכתי לטפל בעצמי, אך מאום לא עזר.

מהישיבה של הבן המורכב קיבלנו התרעה אחרונה לפני שמעיפים אותו לצמיתות, וסוף סוף בעלי הסכים לשלוח אותו לטיפול רגשי, אליו הוא התנגד כל כך.

במסגרת הטיפול, בגלל מורכבות העניין, נדרשנו להגיע גם להדרכת הורים. הגענו שנינו והסיפור חזר על עצמו: בעלי ניצל את הבמה להשתלח בי ולהוכיח איך כל מה שעשיתי לטובת המשפחה הוא הרע שברע, וכן עיוות את דברי המטפל וטען שאני זו שלא זוכרת.

שוב פיצלתי את המפגשים להדרכות נפרדות.

במפגשים שלי עם המטפל סיפרתי שאני עוברת התעללות נפשית ממש, וניסיתי להבין מה קורה, כשכל השיחות איתו מוקלטות על ידי. החלטתי שאני לא סומכת יותר על אף אחד, ומקליטה כדי לוודא שאני לא מדמיינת.

המצב בבית החמיר. הפסקתי לדבר עם בעלי מטוב ועד רע.

באחד הימים ראיתי שהחליפה שלו מלוכלכת מאד, והחלטתי לכבס אותה. כמו תמיד, רוקנתי את הכיסים והכנסתי למכונה. דף אחד משך את תשומת לבי. אף על פי שעד לאותו היום כיבדתי את פרטיותו של בעלי, הפעם לא עמדתי בפיתוי ופתחתי את הדף. לתדהמתי היו שם מספרי טלפון של אנשי מקצוע ומעליהם כותרת: "מומחים לנרקסיסטיות". אחד השמות הייתה קולגה שלי, שאכן מתמחה בטיפול באנשים שנמצאים במערכת יחסים רעילה.

המומה ומזועזעת התהלכתי בבית כארי בסוגר וניסיתי להבין מה קורה.

החלטתי לחפש במגירות של בעלי כל מידע שיעזור לי. פתחתי את המגירות שעד אז לא העזתי לגעת בהן ועברתי דף-דף, אבל שום דבר לא היה חריג.

בלילה, כשהוא נרדם, פתחתי את התיק שלו והבנתי שבמשך זמן רב מאד בעלי חושב שאני... נרקיסיסטית! היו שם המון מאמרים שעסקו בנושא עם הערות בכתב ידו, וכן מחברת מלאה בתוכן שהוא כתב. התחלתי לקרוא ולא הצלחתי לנשום!

אני? נרקיסיסטית?

למחרת קבעתי פגישה דחופה עם אותה קולגה שלי, שבעלי כתב את שמה. אמרתי לה שיש לי עניין דחוף ושאני מבקשת שתקדיש לי זמן, בתשלום. באותה שיחה גוללתי קצת את קורותי, והיא אמרה שכנראה הוא משליך את הבעיות שלו עלי, ואם הוא ייצור קשר, היא תודיע לי.

כמה ימים לאחר מכן הבנק התקשר אלי ואמר שהוא מתחיל להחזיר שקים ואת האשראי אם לא נסגור את החוב מידית, היום!

התקשרתי לבעלי בהיסטריה והוא אמר שאכן, יש איזה קושי כרגע, אבל הוא מטפל בזה.

נכנסתי לחשבון של אותו בנק והייתי בהלם! תוך 3 חודשים נוצר חוב של עוד 90 אלף שקל! ובזמן הזה הגיעו בדואר אינספור משחקים ושטויות מעלי אקספרס וכל מיני חבילות של שטויות שהוא קנה ברשת.

איך הוא מעז?!

יותר לא הסכמתי לשתוק, וכשבעלי חזר הביתה דרשתי תשובות. משלא היו לו כאלה, הודעתי שהקו האדום נחצה.

יצאתי מהבית והתקשרתי נסערת לאבא שלו, שידע על הבעיות של הבן שלו אך לא עשה דבר. יותר מזה, מערכת היחסים שלהם מורכבת מאד, והם שונאים זה את זה בהדדיות של ממש. ידעתי שאבא שלו לא ירצה אותו בחזרה. הודעתי שאני לא ממשיכה כך, ושיראה איך הוא יכול לגייס את עסקני הקהילה, כי אחרת, הוא מקבל את הבן שלו בחזרה, כגרוש.

הייתה לנו שיחה ארוכה, במהלכה הוא פלט שהמטפל אליו אנחנו הולכים אמר עלי שאני נרקיסיסטית, ובכל זאת הבן שלו מוכן לחיות איתי, אז כדאי שאירגע.

סגרתי את השיחה ומצמצתי ארוכות בעיניים, מנסה למקד את הראיה שהיטשטשה.

אני אשת מקצוע. אני יודעת מה זו נרקיסיסטיות. ואני לא נרקיסיסטית.

התקשרתי לחברה שלי וביקשתי שתגיד לי את האמת. והיא אמרה חד משמעית שאין סיכוי שאני כזו.

החלטתי לעכל את הדברים ובינתיים לא לעשות צעדים פזיזים.

בפגישה השבועית עם המטפל, שבהכשרתו הוא פסיכולוג קליני, כזה שמותר לו לאבחן, תהיתי איך זה שהוא איבחן אותי כנרקיסיסטית.

ראיתי את ההלם שלו והבנתי שאני לא מבינה.

"אני המום. מעולם לא אמרתי שאת נרקיסיסטית. אם כבר, אמרתי עליו שהוא נרקיסיסט".

אלו היו דבריו. ואז הוא הוסיף: "עכשיו אני מבין. הוא עושה לך גם גזלייטינג".

"כל זה היה אתמול" אמרה ציפי, לקחה את כוס המים וגילתה שהיא ריקה. קירבתי אליה את שלי. היא לקחה אותה במבט של תודה ולגמה אותה בבת אחת.

רק אז שמתי לב שבכל השיחה הזו אני יושבת עם גב זקוף, דרוכה.

נשענתי לאחור והרפיתי את שרירי הכתפיים, הצוואר והגב. לקחתי אוויר.

"אני רוצה להתגרש, ומתה מפחד להתגרש. בשביל זה אני פה", היא אמרה ביובש.

מאז, כמעט שנה אנחנו ביחד. אני נותנת לה יד ברכבת ההרים המטורפת שהיא יושבת בה מבלי רצונה.

בעלה הצליח לגרום לעסקני הקהילה להאמין שהיא אישה רעה, נרקיסיסטית, שרוצה ברעתו, בזמן שהדברים אינם כאלו.

היא נאבקת בבית הדין על הזכות לקבל גט. הוא מסרב לכך.

היא עוברת ימים של כאב וצער שאין לתאר, ואני מרגישה אותה בכל נימי לבי ונפשי.

* * *

גזלייטינג גורם לאדם הכי חזק להרגיש שהוא לא שפוי.

גזלייטינג מתורגם מאנגלית, אבל באופן מפתיע יש בו המילה "גזל", כי זו גזלת דעת לכל דבר ועניין.

אנשים שעוברים גזלייטינג נמצאים בסיכון גבוה לפתח מחלות פיזיות ונפשיות.

גזלייטינג זו התעללות נפשית מלכתחילה!

קשה מאד לתת סימנים ברורים מתי מדובר בגזלייטינג, אבל יש דברים שחוזרים על עצמם:

• הם לא לוקחים אחריות ומפילים את האשמה על אי הצלחותיהם ועל טעויותיהם על הקורבן, משום שאינם יכולים לראות את עצמם כאחראים למעשה הרע.
• משנים את דעתם באותו נושא וטוענים שהצד השני פשוט לא הבין / לא זוכר / לא שמע טוב וכו'.
• הכחשה – הם לעולם יכחישו באופן משכנע כל דבר רע שמיוחס אליהם, עד שהקורבן יחשוב שאולי הוא באמת טועה.
• הם משקרים בקלות, ובדברים שקשה מאד לשקר בהם. הם יענו בלי בושה וישכנעו את הקורבן שאין בכלל בעיה, ואם יש כזו – זה בגללו.
• מידי פעם הם ממש נחמדים, מחמיאים, נותנים תחושה טובה, כדי להרדים את הקורבן, ויום למחרת ייפגעו בו מילולית או בדרך אחרת, והקורבן לא מצליח להבין אם הוא רע או טוב. זו עוד מניפולציה כדי לערער את הקורבן ואת המציאות שלו.
• הם גורמים לקורבן להיות חשדן באנשים הקרובים אליו כיוון שהם משתמשים באנשים אחרים נגדו, מרעילים את הקורבן נגד קרוביו, וכך מבודדים אותו.

זהו נושא ענק ולא פשוט בכלל.

היום זו טעימה ראשונה. וזו רק ההתחלה.

איתך, במציאות שפויה ובריאה.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.