שחר סמיט: "ברחתי לבסיס הצבאי הכי רחוק מהבית, ודווקא שם זה תפס אותי"

כשרואים היום את שחר סמיט, אמא לשבעה, מנחה לתזונה והרזיה בריאה, קשה להאמין שמאחורי הבחירה שלה במקצוע הזה, קיים סיפור מטלטל במיוחד. מנות האוכל היפות והבריאות אותן היא מלמדת להכין, ועשרות הנשים שהצליחו לעבור בזכותה לאורח חיים בריא ולרדת במשקל, עומדים בסתירה מוחלטת לאותה מציאות מהעבר. 18 שנים ארוכות התמודדה שחר עם הפרעת אכילה, בלי שאף אחד יידע. "רק בהריון השלישי הבנתי שעליי לצאת מזה, כדי שתהיה לילדים שלי אמא", היא אומרת. אבל עוד לפני התהליך המבריא שעברה מול האוכל, היה שם תהליך נוסף - של היכרות עם הקב"ה, בדרך מפתיעה במיוחד.

עובדת על כולם

"נולדתי בקיבוץ יחיעם שבגליל, קיבוץ של 'השומר הצעיר', מקום חילוני למהדרין", פותחת שחר. "הקשר היחיד שהיה לנו ליהדות, היה דרך משפחת אימי, שחזרו כולם בתשובה. היינו מבקרים אותם מידי פעם, ודרכם קיבלנו מושג קלוש ביהדות. מצד שני, החינוך הקיבוצי, המשותף, היה חילוני ביותר, באופן מודע ומכוון".

בהיותה בת 13, לקראת סוף כיתה ח', התרחש השינוי המשמעותי בחייה. "נעשיתי מודעת למראה שלי, התחלתי להשוות את עצמי לבנות אחרות, ומראה הדוגמניות במגזינים לנוער תרם לאווירה. זמן מה עבר, ואני החלטתי שעליי לרדת קצת במשקל. קראתי במגזין הנוער אליו הייתי מנויה בדיוק מה עושים - מורידים לחם ומוסיפים סלט, וכך פצחתי בדיאטה קטנה".

אלא שאותה דיאטה הובילה מהר מאוד למדרון הרסני. "תוך שבועיים בלבד הגעתי למצב של צום ממושך, הייתי צמה יומיים-שלושה, ואז נתקפת בבולמוס אכילה בלתי נשלט", מתארת שחר את המציאות הבלתי נתפסת. "אחרי שהמצב חזר על עצמו כמה פעמים, פניתי שוב לאורים והתומים שלי - מגזין הנוער, כדי לדעת איך להמשיך הלאה. מצאתי כמה כתבות על בנות שסבלו מהפרעות אכילה, ובמקום ללמוד מהן איך לצאת מהמצב, חיפשתי איך לטבוע עמוק יותר בתוכו. ממש אספתי לי, דרך מה שהן סיפרו, שיטות הרסניות להרזיה, כמו הקאות, שימוש במשלשלים ופעילות גופנית רבה. בתוכי, הרגשתי שיש לי שליטה מלאה במצב, ואמרתי לעצמי שאפסיק עם זה מתי שרק ארצה. לא הבנתי אז שאני נתפסת לדפוסי אכילה רעים מאוד, שקשה להחלים מהם, וכבר עוברת לשלב הלא בחירי של ההתמכרות, בלי שאצליח לצאת ממנו".

היה איזה רקע נפשי נוסף שהוביל לשם?

"אף פעם לא מצאתי סיבה משמעותית למה שקרה. כנראה יש משהו במבנה האישיות שלי, שנוטה ללכת למקומות קיצון. היו לי גם קשיים טבעיים, כפי שיש לכל נערה בגיל ההתבגרות, אבל היום - ממבט בוגר ואמוני, אני בעיקר יודעת לומר שזו הדרך שהקב"ה החליט שאני אעבור".

מהר מאוד גילו הוריה של שחר את מצב. "אמא שלי, בדאגה רבה, ניסתה להניא אותי מזה. היא לקחה אותי לרופא, דיאטנית, פסיכולוג, מי לא? אבל אני הייתי עסוקה בהסתרה מאסיבית, והצלחתי לשקר ולערבב את כולם. אמרתי להם שהפסקתי עם זה, ולא היתה להם דרך לדעת. כלפי חוץ לא ראו עליי דבר, לא רזון מוגזם ואפילו לא נשירת שיער. זאת כנראה בגלל בולמוסי האכילה, שהחזיקו אותי איכשהו. בנוסף, הייתי תלמידה מצטיינת, נערה חברותית ופעילה, ללא תסמיני דיכאון ובלי שום בעיה נוספת. הכל נראה כל כך טוב מבחוץ, ורק ביני לבין עצמי ידעתי מה אני עושה".

על מנגנוני ההסתרה שלה, עבדה שחר בדבקות. "מידי פעם אמא שלי היתה עולה עליי, ואני הייתי משכנעת אותה שזו מעידה חד פעמית. תפעלתי מערך שלם של שקרים והסתרות כדי להחזיק את זה. אפילו כאשר הגעתי להתנדבות במהלך שנת שירות וגרתי בדירה עם חברות, הן לא גילו. שנה אחר כך, התגייסתי למסלול קצונה בצבא. עברתי שלל מבדקים, ושוב - לא ראו דבר. בתקופת הצבא החברות כן עלו עליי, ודיווחו למפקדת, ששלחה אותי ליחידה מיוחדת להפרעות אכילה. נכנסתי שם לקבוצת תמיכה לבנות, כולן במצב נפשי קשה, והמפגש איתן רק הראה לי עד כמה אני מסתדרת טוב עם ההפרעה. כמסקנה מכך, העמקתי עוד יותר את השקר וההסתרה, כדי שלא יעלו עליי שוב. זו הפכה להיות שגרת החיים שלי, כבר לא הכרתי משהו אחר".

דתיים מכל עבר

במקביל להתמודדות עם האכילה, החל תהליך נוסף בחייה של שחר. "בהיותי בת 16, עברו הוריי לקיבוץ אחר. החילוניות בקיבוץ הזה היתה פחות קיצונית, ושם החלה אמא שלי בצעדי התשובה הראשונים שלה" היא מתארת. "זה כנראה ישב אצלה עוד שנים קודם, עם החזרה בתשובה של משפחתה. אני זוכרת איך היא צמה בפעם הראשונה ביום כיפור, דבר שעד אותו זמן לא ידעתי שקיים. שנתיים אחר כך, עברו הוריי גם מהקיבוץ הזה לישוב אחר, ואז צברה החזרה בתשובה שלה תנופה נוספת. בשנת השירות שלי, גיליתי שבכל פעם בה אני מגיעה הביתה, משהו חדש קורה. פעם היתה זו הטלוויזיה שזזה לחדר צדדי, ופעם היו אלה ספרי קודש שצצו בסלון. בהמשך הוכשר המטבח, והוריי הסבירו לי איך לא לערבב בין חלבי לבשרי, דבר שלא שמעתי עליו מעולם קודם".

חזרתה בתשובה של האם נגעה בכל אחד מבני הבית באופן שונה. "אבא שלי כיבד אותה מאוד, ועם הזמן, הוא ואחיי הצעירים יותר הצטרפו למהלך. לעומת זאת, סבא וסבתא שלי, שהם ממקימי קיבוץ יחיעם, לא ראו את העניין בעין יפה. הפריעו להם שלל המגבלות, כמו הצורך באוכל כשר והעובדה שהוריי הפסיקו להגיע לביקורים בשבתות. אני מצידי, התבוננתי מהצד, והיה ברור לי שזה לא קשור אליי. הרגעתי את סבי וסבתי בכך שאין סיכוי שאני מצטרפת לזה, והמשכתי בשגרת חיי. בהקשר זה חשוב לי לציין, שגם לאחר שכל משפחתי ואני חזרנו בתשובה, נשמר הקשר החם והאוהב עם משפחת אבי. החזרה בתשובה לא יצרה נתק בינינו, אלא חיברה אף יותר".

עם זאת, השינויים לא תמיד היו פשוטים לשחר. "עם כל האהבה להוריי והכבוד ההדדי ששכן דרך קבע בבית שלנו, היה לי קשה לחזור לבית שמתחיל להתחרד", היא מתארת. "לכן עם גיוסי לצבא, ביקשתי שישבצו אותי בבסיס סגור ומרוחק, כדי שאגיע הביתה כמה שפחות. אלא שאז עלתה בעיה חדשה - בסיסים סגורים כעין אלה, היו או ברצועת עזה או ביהודה ושומרון, וכחלק מהיותי בת קיבוץ, הייתי - כמובן - גם שמאלנית, ברמת 'מרץ' וצפונה. הזדעזעתי מהמחשבה שאפגוש במהלך השירות שלי מתנחלים, את אלה ש'רצחו את רבין'. אבל בבחירה בין שירות צבאי בהתנחלות לבין מקום קרוב לבית, העדפתי בלית ברירה את השיבוץ הרחוק. כך הגעתי, לראשונה בחיי, לאזור גוש עציון".

הפעם הראשונה בה דרכה כף רגלה באזור, עברה בהלם מוחלט. "תמיד חשבתי שמדובר על כמה אוהלים מטים לנפול, כפי שראיתי עד אז בחדשות, ולפתע גיליתי למול עיניי יישובים פורחים, מלאי צמחים ובתי קרקע מטופחים. ההלם השני הגיע כאשר זמן מה אחר כך החלה האינתיפאדה השניה. לראשונה בחיי הייתי קרובה למקומות בהם התבצע ירי בכבישים, וחיילים שפגשתי נהרגו. אחרי שגדלתי על רעיון השלום עם הערבים, היתה זו סטירת לחי עבורי. נתנו להם אוטונומיה, משטרה וכלי נשק מתוך אמון מוחלט, והם השתמשו בכל אלה נגדנו. העניין הוא, שזה כבר לא היה רק בחדשות, הרגשתי את הדברים בשטח. מהר מאוד הבנתי שגדלתי על תפיסת עולם לא אמיתית מספיק".

בנוסף לכל אלה, גילתה שחר דבר נוסף. "תפקידי בצבא היה להיות קצינת קישור, שאחראית על גיוס אנשי מילואים, כולם תושבי האזור. כך פגשתי פעם אחר פעם את תושבי הגוש, אותם 'מתנחלים', וגיליתי שהם לא אלימים ולא קיצוניים כמו שסיפרו לי, אלא ההפך הגמור - ערכיים ואכפתיים בצורה בלתי רגילה. היה אכפת להם ממני, למרות דעותיי השונות, וראיתי איך לא מעט מהם ממשיכים להתנדב לשירות מילואים, אפילו כשהם יכולים לקבל פטור. לא פעם הגעתי אני אליהם לבתים, וראיתי מול עיניי משפחות ברוכות ילדים, שהשמחה והטוב קרנו מהם. שוב התערערו כל התפיסות שלי, והפעם על ציבור שלם שלימדו אותי לשנוא".

שמאלנית שומרת שבת

בשלב זה עוצרת שחר כדי להדגיש נקודה חשובה. "צריך לזכור עד כמה ההתנהגות שלנו - באוטובוס, ברחוב, בכל מקום, היא משמעותית ויכולה להשפיע על אנשים אחרים. מאור פנים, דרך ארץ, כל הדברים הקטנים שהם דרך חיים עבורנו - מקדשים שם שמיים ממש. קשה לראות את זה בשגרת היומיום, עם עוד תפילה ועוד שבת, אבל עבור מי שלא מכיר את העולם היהודי, זה מקרין אור עצום, והוא באמת יכול לקרב מישהו אחר. אני לא חזרתי בתשובה מתוך מצוקה, אלא מתוך הטוב שראיתי סביבי. ראיתי אדם אחד ועוד אחד, וכל אחד מהם  הדגיש עוד איזה ערך, האיר לי נקודה קטנה אחרת".

ובכל זאת, מה הוביל אותך לקיום מצוות, הרי היית יכולה להסתפק בחיים ערכיים?!

"ערכים לא חסרו לי, גדלתי במקום בו חינכו אותנו לתרום ולהיות בחזית בכל התחומים. גם ברמה האישית, הוריי הם אנשים טובים מאוד. אבל הבנתי שהערכים של מי שפגשתי בגוש עציון, מגיעים ממקום אחר, שלא אמרו לי עליו את האמת. משחר ילדותי שמעתי רק דברים רעים על חרדים ומתנחלים, ופתאום גיליתי שההפך הגמור הוא הנכון. שם הבנתי שמאחורי הערכיות הזו יש משהו ששווה לי לבדוק".

"עם התקדמות התהליך", ממשיכה שחר, "הרגשתי שנופלים לי עשרות אסימונים. אני זוכרת, איך התלהבתי, למשל, כשגיליתי שחז"ל דיברו על סנפיר וקשקשת. זה היה 'וואו' גדול עבורי, לראות איך רק מי שקיבל תורה מבורא עולם, יכול לדעת דברים כאלה. מדובר בדברים שכל ילד שומר מצוות יודע, ואני לא ידעתי, וזו חכמה אדירה שקיימת רק בתורה".  

השינוי המעשי בחייה של שחר, החל בבסיס הצבאי, לקראת שבת רגילה למדיי. "דיברתי אז עם אמא שלי בטלפון, והיא אמרה לי - 'אולי תדליקי נרות שבת?' מן הסתם היא אמרה את זה כל שבוע, אבל באותו שבוע זה פגש אותי בפנים", נזכרת שחר. "החלטתי להדליק, ומשם המשכתי לבית הכנסת. לא ידעתי מהי תפילה, קראתי מה שקראתי, אבל האור שהיה שם נגע בי עמוק. יש משהו במקום הזה, שמאיר את הנשמה. כך התחלתי ללכת באופן קבוע לתפילת ליל שבת, ועם הזמן למדתי מה בדיוק אומרים ועושים. השינוי הבא היה בערב שבת אחד, כשאמא שלי ביקשה ממני לא לצאת עם חברים למסיבה. הסכמתי, ואפילו שזו היתה רק נקודה אחת קטנה, בתוכי הרגשתי שאני עוברת שלב".

באותו זמן הרגישה שחר שהיא כבר 'דוסית על'. "שוב הגעתי לבית הכנסת בבסיס, ואחרי התפילה חיכיתי יחד עם הקצינים לסעודת שבת. קצין אחד שראה אותי שם, הביע את הפתעתו. הוא ידע שאני קיבוצניקית, זכר את הויכוחים הפוליטיים בהם הייתי שותפה, ולא הבין מה הקשר שלי לכל זה. כאשר סיפרתי לו שאני שומרת שבת, הוא היה אפילו יותר בהלם. העניין הוא, שמאוחר יותר הוא ראה אותי משחקת עם הווליום של מערכת הסטריאו במגורי הקצינים, והבין שאני לא כל כך יודעת מהי שמירת שבת אמיתית. כמה ימים אחר כך, הוא הסביר לי בעדינות שאסור לשחק בחשמל, והביא איתו עוד כמה ספרי אמונה והלכות, שהתאימו לרמה של ילדים. הספרים האלה היו הרבה מאוד עבורי, כי לא ידעתי כלום. כך התקדם תהליך ההתחזקות שלי, ובסיומו של השירות הצבאי שלי, אותו קצין ואני התחתנו".

חוויית אכילה מהפכנית

ובחזרה להפרעת האכילה: "לאורך שנים הדחקתי את ההפרעה. עם החזרה בתשובה זה כמובן עלה בתוכי והרגשתי שאני עושה את הפך רצון ה', אבל ההרגל ההרסני היה חזק ממני. הקושי לעבור שינוי היה עצום, כי כבר לא ידעתי איך לחיות אחרת", אומרת שחר. "רק כאשר התחילו ההריונות, הבנתי שאי אפשר יותר. אני זוכרת את עצמי, אמא לשלושה קטנטנים, מתחילה לפחד שמא הם יישארו יום אחד יתומים. או אז חדרה לתוכי ההכרה הברורה שאני לא נשארת יותר במצב הזה. פניתי לייעוץ באופן אנונימי דרך האינטרנט, ומישהי שעוסקת בתחום הפנתה אותי לנטורופתית ולטיפול רגשי". 

בעלך ידע מהעניין?

"לא דיברנו על זה. בשנות הנישואין הראשונות שלנו הוא היה קצין בצבא, וחזר הביתה מעט מאוד. אני מצידי הרגשתי שזה משהו שהוא מאוד פרטי שלי, ולא מזיק לאף אחד. לכן לא ראיתי עניין לספר לו. יכול להיות גם שהוא הרגיש שמשהו לא בסדר, אך לא הבין לעומק במה מדובר. בכל אופן, כאשר החלטתי לטפל בהפרעה שיתפתי אותו, והוא מאוד תמך ועזר".

המפגש עם הנטורופתית יצר מהפך של ממש. "היא נתנה לי תפריט פשוט ונקי, והיתה זו הפעם הראשונה בה התחלתי לאכול באופן נורמלי, בלי שהאוכל יכביד עליי ובלי להקיא. זו היתה חוויה מהפכנית מבחינתי, שהובילה לשינוי גדול עוד יותר. החלטתי שאני רוצה ללמוד את הנושא, להכיר מחדש את הגוף שלי, ולהחזיר לעצמי את השליטה באכילה. רציתי לאכול במידה ולהרגיש שבעה, אחרי שנים של רעב מצד אחד ועודף אכילה מצד שני. לכן הלכתי ללמוד נטורופתיה בעצמי".

מה נתן לך את הכוח לעבור שינוי כזה?

"באותה תקופה הייתי מאוד נחושה ומאוד מחוברת לה'. לא היו אז סמארטפונים שיסיחו את הדעת, ובמשך ימים ושעות התפללתי על כך וביקשתי מה'. הבנתי שיש כאן ניסיון שהוא רק שלי - לעבוד על איזון תאוות האכילה ולהחזיר לעצמי את הטוב במקום הזה. גם לימודי הנטורופתיה סייעו בכך מאוד, הם נתנו לי ידע רב, שהיווה כוח ממשי. היו לי, כמובן, גם נפילות כואבות, ושם עזר הליווי הרגשי, וכמובן - היה הליווי התמידי של ריבונו של עולם".

"אף פעם לא אוכל לומר שזה לחלוטין מאחורי", מסכמת שחר, "הסיכון להישאב לשם תמיד קיים. אבל היום אני עם כלים חזקים שעוזרים לי, ונמצאת עם יד על הדופק, כדי לשמור על עצמי בטוב. עם הזמן, החלטתי שזו השליחות שלי - לסייע לנשים לשמור על איזון מול הגוף שלהן. אמנם לא הייתי מעולם עם עודף משקל, אבל אני מכירה בהחלט את ההרגשה הלא נוחה מול הגוף ואת הרגלי האכילה השגויים. הנתינה במקום הזה, נותנת לי כוח לשמור גם על עצמי, ומהווה עבורי צמיחה אדירה מתוך השבר".

איפה נמצא, לדעתך, היחס לגוף כיום?

"אני מרגישה העולם השתנה סביב דימוי הגוף, בחלק מהדברים לחיוב ובחלק לשלילה. הצד הטוב הוא בכך שכבר לא מדברים היום על דיאטות, אלא על אורח חיים בריא. לא מדגישים רק משקל ורזון, אלא שמירה על הגוף כולו. מצד שני - אידיאל הרזון עדיין עוטף אותנו, ומחלחל אצל כולן. לכן חשוב להיות עם יד על הדופק סביב הבנות שלנו, לא באופן לוחץ, אבל לשים לב אילו מסרים הן מקבלות סביב הנושא של נראות חיצונית ומה הן עושות עם זה. בנוסף, חשוב להראות דוגמא אישית - דרך שמירה על משקל תקין בצורה בריאה, ודרך אהבה לגוף שלנו. אם אנחנו מאמינות שהגוף שלנו הוא טוב, יפה וראוי ליחס הולם, זה המסר שנעביר. זכינו בדור שלנו לכך שאפשר לרדת במשקל, בדרך שמכבדת את המתנה היקרה שקיבלנו מריבונו של עולם".