דרך חור הגרוש: הקב"ה תלה בשבילי עשרות צעיפים צהובים

אנחנו נכנסים לרכב ונוסעים לכיוון האולם בו מתקיימים האירוסין. אני צובטת את עצמי כדי לוודא שזוהי מציאות חלומית, ולא חלום שאינו מציאותי. אני לא חולמת... הבן שלי הבכור, היקר, החכם, הנדיר.... מתארס!

בניגוד לכל התחזיות וכנגד כל החישובים וההסתברויות, מצא בני יקירי את בחירת לבו במהירות, בקלות ובסיעתא דשמיא מופלאה, שאין כמותה. אני מגלגלת במוחי את השתלשלות העניינים ומבינה שזכינו לניסים גלויים, מעל לדרך הטבע, ישירות מבורא עולם.

תוך כדי נסיעה למקום האירוע, אני נזכרת בסיפור ששמעתי לפני שנים רבות ונחרת בזיכרוני: בכפר קטן ודל התגוררו שתי משפחות בשכנות מופלאה. שתי המשפחות היו קשורות זו בזו בעבותות אהבה וידידות. הן חלקו יחדיו שמחות וקשיים וחיו בחברות ובאחדות נדירה. יום אחד נכנס ג'ון, בן המשפחה האחת, לבקר בבית המשפחה האחרת. הוא עבר מחדר לחדרף ומצא שהבית ריק מיושביו. בטרם ישים פעמיו לכיוון דלת היציאה, החליט ללגום כוס מים במטבח, כדי להרוות את צימאונו. הוא נכנס למטבח ולפתע הבחין בקופסא סגורה המונחת על השולחן. סקרנותו גברה עליו, הוא פתח את הקופסא וגילה שהיא גדושה במטבעות זהב ונחושת. ג'ון היה בן למשפחה ענייה מאד, ומעולם לא ראה אוצר שכזה לנגד עיניו. באותם ימים היה ג'ון טרוד מאד בסוגיה, מאין ישיג כסף כדי לרכוש לאמו מתנה קטנה ליום הולדתה הממשמש ובא. ג'ון אהב מאד את אמו ורצה לשמחה, אבל הפרוטה לא נמצאה בכיסו. כעת, משראה את הממון המונח לפניו, לא הצליח להתגבר על יצרו, נטל בחופזה שלוש מטבעות נחושת, סגר את הקופסא והבטיח לעצמו שיעבוד קשה ויחזיר אותן לבעליהן במהרה.

לפתע שמע ג'ון אוושה. הוא הרים את עיניו וראה את בעלת הבית עומדת בפתח המטבח ומתבוננת בו בעיניים מזרות אימה. בקול שקט ומקפיא ציותה עליו להשיב את גניבתו, וגזרה שלעולם לא תרשה יותר לאף אחד מבני המשפחה לדרוך יותר בביתה! לא עזרו תחנוניו של ג'ון ובכיו המר, הוא נזרק מהבית, שלא על מנת לשוב לשם, לעולם! ג'ון חזר לביתו אבל וחפוי ראש, ארז את חפציו הדלים ושם פעמיו לעבר תחנת הרכבת. הוא לא היה מסוגל לשאת את החרפה שהמיט על עצמו ועל משפחתו.

ג'ון נדד בניכר, עבד בעבודות מזדמנות, אבל הגעגוע לאמו ולביתו כילה את נפשו. לאחר כמה חודשים אזר אומץ וניסח מכתב: "אמי היקרה, האם תסכימי לסלוח על שעוללתי לך? התואילי לקבלני חזרה? אם התשובה היא חיובית, סמני לי זאת בבקשה באמצעות צעיף צהוב, אותו תקשרי לצמרת העץ, שניצב סמוך לתחנת הרכבת. אז אדע כי מחלת לי, ארד בתחנה ואשוב הביתה. אבל אם אראה שהעץ ערום וצעיף צהוב אינו תלוי עליו, אדע כי כועסת את עלי, ואינך חפצה בי יותר. משכך, אמשיך בנסיעה ולא אביט עוד לאחור". ג'ון שיגר את המכתב, המתין ימים מספר ועלה על הרכבת המובילה לכפרו. במשך כל הנסיעה היה ג'ון נתון במתח ובדריכות. האם יקשט צעיף צהוב את העץ? האם נסלח לו?

משהגיע ליעד, לא האמין למראה עיניו... במקום צעיף אחד, השתלשלו מהעץ עשרות צעיפים צהובים ובוהקים, עד שנדמה היה העץ כאבוקה אחת גדולה, מלאת אור ואהבה.

אני נוסעת ורואה בעיני רוחי צעיפים צהובים על צמרות העצים... כל כך הרבה ניסים אירעו לנו לאחרונה... אותות מוארים, המסמנים אהבה וקרבה. אני משחזרת לעצמי את האירועים המופלאים ומרגישה מחובקת, מעורסלת בחיק ה'. חשה כמי ששבה מגלות ארוכה וחשוכה (מבלי הבן מקורה וסיבתה),וכעת כוכבים מאירים את דרכה.

ובעת החופה, עת יכסה בני היקר את פני כלתו בצעיף לבן, בהינומה, אתפלל ליוצר השמחה, למחליף הזמנים, לגולל האור מפני החשכה – שיתלה על עץ חיינו עוד ועוד צעיפים של אהבה. אבקש ליווי צמוד, בהיר ומואר – שינחם, ירפד וישמח אותנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה.