חנה כהן אלורו: "הרבנית קוק אמרה לי: 'את חייבת להופיע'"

כתושבת שוקדה, מושב הממוקם בעוטף עזה, בכל פעם שיש טילים בדרום, חנה כהן אלורו נכנסת לקונפליקט: האם הפעם לקום ולעזוב עד יעבור זעם, או להישאר ולהיות לעזר למי שעלול להצטרך אותם? כמובן, בכל פעם כזו עולה גם שאלת הבטיחות של ששת הילדים שלה, אבל דומה שהפעם, ביירוטים שהיו ממש לאחרונה, ההחלטה של חנה ושל בעלה הייתה נחושה מתמיד: להישאר עם חיילי צה"ל ועם התושבים, ולהגיש סיוע לכל מי שיידרש לכך.

"האמת שלא בדיוק ידענו למה אנחנו נכנסים כשעברנו לגור כאן", היא נזכרת, "אבל עם הזמן זה ממש הפך לחלק מהחיים ומהתודעה שלנו, כך שבניגוד לעבר, הפעם היה לנו חשוב להישאר למרות המצב. הרגשתי שהגוף אומר לי 'תישארי בבית, הבית צריך אותך', ובמבחן המציאות באמת הרגשתי איך זה עשה לי טוב. להתפלל על תושבי שדרות שכל כך הרגשנו את הקושי שלהם, דווקא מתוך היירוטים, וגם לבשל לחיילים. היה בהחלטה הזו איזה מין חיבור לקושי של עם ישראל. יש מי שצריך להתנתק ולהתרחק, אבל לנו זה גרם יותר נזק מתועלת בפעמים הקודמות שבחרנו בכך, והפעם זה היטיב איתנו דווקא לבחור להישאר, לדעת שזה המקום שלנו, אנחנו פה, ונמשיך לחיות פה, לבנות פה ולצמוח פה".

חנה בחרה לקחת חלק בקמפיין גיוס המונים לטובת הקמת מקווה ממוגן בשוקדה, שיוכל לסייע לנשים תושבות האזור במצוות הטבילה, הנחשבת לאחת המצוות החשובות ביותר ביהדות, בתקופות ביטחוניות מתוחות. "באחד מסבבי הלחימה טבלתי תחת אש וזה היה פחד פחדים", היא מסבירה. "הבנתי שזה לא שאני לא אטבול. ומצד שני, ידעתי גם שאני לא יכולה להסתכן, אני לא רוצה למות. צריך להבין שבמציאות הנוכחית אפילו ממ"ד אין בתוך המקווה אצלנו, אבל אנחנו יודעים שטהרת הבית ומצוות טבילה זה קודש קודשים של עם ישראל, ולכן זה ככה יקר בעיניי והיה לי חשוב.

"אישה שצריכה ללכת למקווה צריכה להתארגן לפני זה, וכשאת בסבב לחימה, את לא מתקלחת כמו שצריך, הכל צריך להיות בשניות, אבל מקווה ממוגן מאפשר להתארגן, יש לטובלת יותר תחושה של ביטחון. אז למרות שאני לא בנאדם שמתבטא בנושאים האלה כל כך הרבה, הייתי מוכנה לשים את הפנים שלי ולהתגייס, ואני גם חושבת שזה מאוד בא לעורר את עם ישראל ולחזק. בסוף, הייתה היענות מדהימה וגייסנו מעל 200 אלף שקל. זו קהילה קטנה והיה מדהים ומרגש שגייסנו את הסכום הזה, ממש זכות".

"עד שלא התחלתי להופיע, הרגשתי בתוכי ריקבון"

למעשה, זאת לא הפעם הראשונה שבה היא חיה במציאות הדואלית שבין המעברים: בין הכאב לשמחה, בין היירוטים לשגרה, במופעים שלה – בהם היא מנסה לחבר בין קודש לחול, וגם בין הרגעים של ההתמודדות האישית לשליחות שלה לצאת ולשמח נשים אחרות למרות הכל. בקורונה, למשל, חנה כמעט איבדה את בנה, אמציה, שחלה בפוסט-קורונה: "אני חושבת שחלק מהזכות הזאת שאני משמחת נשים עמדה לבן שלי לרפואתו, ולמדתי דרך ההתמודדות הזו מאוד על המקום הזה של לבקש רפואה מתוך שמחה".

במקביל, היא התמודדה גם עם אובדן הפרנסה, שנכפה עליה בסגרים הממושכים כשלא יכלה להופיע, ופגע קשות גם בעוד הרבה אמנים עצמאיים. "בסוף פשוט התחלתי להופיע בזום", היא מתארת. "בכלל, אני הרבה פעמים מדברת על זה שלהיות עצמאית זה קצת כמו להיות חקלאי. מאוד מפחיד. זה סוג של התאבדות. אתה הולך, פותח קופות, מפיקה וכל מה שמסביב, ומקווה שתצליח.

"ברגעים כאלה אני כל הזמן חוזרת לנקודה של יוסף הצדיק, שהסיבה שהוא זכה לתואר 'צדיק יסוד עולם' הייתה מפני שהיה מחובר ליסוד. גם מתוך הרגעים הכי קשים שלו, כמו במפגש עם האחים שלו, שנים אחרי שמכרו אותו, הוא אומר להם: אל תחששו כי השם שלחני. כלומר, הייתה לו יכולת מופלאה לחבר את השם לכל דבר. אז גם אני אומרת: אם הייתי אמורה להיות מזכירה או מורה, זה מה שהיה קורה, ואם התגלגלתי להיות עצמאית – מסתבר שכך תגיע הפרנסה שלי. אני משתדלת בהמון ענווה להיות כלי, לפני שאני עולה לבמה אני אומרת 'השם שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך'. ואם לא מתקשרים להזמין הופעות, אני אומרת שגם זה מהשם ומדברת איתו".

סיפור ההצלחה של חנה הוא סיפור רצוף השראה. היא נישאה בגיל צעיר, ומהר מאוד הפכה אמא לחמישה קטנטנים, כשבמקביל עבדה אינטנסיבית כבמאית הצגות תיאטרון, סדנאות ועוד. שנים חיפשה את מקומה: התחילה ללמוד ועזבה, ובגיל 30 חלה נקודת מפנה מיוחדת. "גרנו אז במושב בגליל, והרבנית קוק הייתה מגיעה למסור שם שיעורי חיזוק. החברות שלי היו לוחצות עליי לבוא", היא מתארת, "הייתי בחודש תשיעי, ואיך שנכנסתי הרבנית חיבקה אותי, הרימה אותי באוויר, ונתנה לי חיבוק שבחיים לא קיבלתי. התחלתי לבכות בכי של הנשמה... ומאז, התחלתי לבוא ולא לפספס.

"יום אחד היא החזיקה מיקרופון, נפנפה בו מול כולם ושאלה מי רוצה לספר לנו נס. בשבילי זה היה: 'מי רוצה במה?', דבר שהייתי מאוד מחוברת אליו. קפצתי על ההזדמנות, ועליתי לספר על איזה שידוך שהייתי מעורבת בו והצליח בצורה פלאית. זו הייתה הפעם הראשונה שעליתי והצגתי חומר שלי, ונשים לא נשמו מרוב צחוק, וגם הרבנית בעצמה, ואז היא ביקשה שאכין לכל שיעור נס. מאז, כל שיעור מחדש הייתה לי פינה קבועה בשיעור שלה.

"במשך הזמן, הרבנית אמרה לי כל הזמן כמה אני מחזקת ומשמחת, ושאני חייבת להופיע מול נשים. אחרי תקופה, גם העוזרת שלה אמרה לי: 'תראי, כבר הצטבר חומר מכל מה שמסרת כאן, למה שלא תנסי להופיע איתו?' ומשם הכל היסטוריה: הלכתי לאימון אישי וכלכלי, למדתי איך פותחים עסק, ובניתי מופע עם אחותי, ואחר כך התחלתי גם להופיע לבד. עד שלא התחלתי להופיע, הרגשתי בתוכי ריקבון. אמנם זו בחירה אמיצה, אבל אם לא הייתי יוצאת להופיע – הייתי משתגעת. בחסידות אומרים שכל אחד הוא צינור, וצריך לבנות אותו לשפע אלוקי, ואם אתה לא בונה אותו להיות נקי וחלול ולהיות בענווה – זה לא יעבוד. כל אחד צריך למצוא את השליחות שלו".

את מנסה להביא תורה בדרך של הומור, סטנדאפ ותיאטרון. זה לא מאתגר?

"אני לא מנסה, זו פשוט אני. אני בנאדם שיש לו הומור. זה לא אומר שבתוך הסיטואציה אני תמיד צוחקת, אבל משתדלת לפחות לצחוק עליה אחר כך. יש לי למשל מערכון במופע על מה קורה אצל הרבה מאיתנו בשולחן שבת עם הילדים, וכולן תמיד נקרעות ממנו. אבל זה לא שבשולחן שבת שלי כשזה קורה אני ככה צוחקת, ההפך, אני בוכה. הרבה פעמים הפער בין מה שאנחנו רוצות למציאות הוא מכאיב, אבל אני לוקחת את זה ויודעת להיבנות מזה. כמו שאנשים רואים אותי ומבקשים שאני אצחיק אותם, זה לא עובד ככה.

"אגב, אני לא מגדירה את עצמי כסטנדאפיסטית, אלא כשחקנית קומיקאית. סטנדאפיסט זה בנאדם שיודע להצחיק, אבל לפעמים הוא גם משפיל ומבזה. שחקן קומיקאי זה משהו עם יותר עומק. המטרה שלי היא יותר מלהצחיק, אני מרצה לחסידות מעל 8 שנים, כל המופעים שלי מבוססים על מדרשים ואגדות חז"ל, ככה גם התחלתי ליצור: הייתי לומדת חסידות ואז חולמת איך אני מציגה את זה במופע. הרגשתי ניתוק מאוד גדול המון שנים בין עולם הקודש והחול, שאני לא מצליחה להנכיח את הקב"ה כל הזמן בחיים שלי, וזה לא הסתדר לי, ומתוך זה התחלתי ליצור. בהופעות שלי אני מדברת על הכל: על ניקוי רעלים, על זוגיות, על גידול ילדים. נשים מאוד מזדהות, ומרגישות כאילו שהייתי אצלן בבית לפני זה. יש לי קהילה גדולה של מאות נשים שלומדות איתי שיעור שבועי, ויש שם הומור אבל גם תורה עמוקה ומרגשת, ותורה שמחפשים לחבר לחיים אם זה אינטרנט, ריב זוגי וכל דבר. מנסים לחבר את הקב"ה לחיים".

יש לך סיפורים מיוחדים מהופעות?

"אני תמיד מדברת על זה שנורא קל להיבלע ביומיום ולשכוח את נקודת הנצח, ויש לי מערכון מצחיק בהקשר הזה על ילודה. פעם קיבלתי הודעה ממישהי, שכתבה כמה שזה הביא לה ריפוי וגרם לה להרגיש שליחות. עשרה חודשים אחר כך היא שלחה לי תמונה של תינוק, והתברר שהיא החליטה ללדת שוב אחרי הרבה שנים, ואחרי שהחליטה שכבר לא תביא יותר ילדים. היא כתבה לי שיש לי שליש גן עדן על זה, והתינוק הזה ממש הביא להם רוך ואור לבית. זה מאוד ריגש אותי.

חוץ מזה, הרבה נשים הולכות עם הטקסטים שאני מביאה ודרכם בוחרות לעשות שינויים: לשנות מקצוע, ליצור, להתגבר על הפחד לצאת לעצמאות. בלימוד תורה איתי אני מקבלת תגובות מטורפות מנשים שחזרו להתפלל, מישהי אמרה לי שמאז השיעורים היא בנאדם טוב יותר כי הקב"ה נוכח יותר בחיים שלה.

"אם הייתי יכולה לתת לעצמי סלוגן זה 'חנה כהן אלורו, מחברת את הקב"ה לחיים', זו השליחות שלי. חנה זה חן השם, להראות כמה חן יש להשם וכמה זה יכול להביא מנגינה אחרת לחיים שלי, ולא שהכל טוב: גם אני עצבנית, גם אני אוהבת פחמימות ריקות, גם לי יש בטן גדולה ואני תמיד נראית הריונית. קשה לי לשמוע אנשים שהכל טוב אצלם, כי זו לא האמת, ואני מאוד מחפשת אמת".

חנה כהן אלורו התראיינה לתוכנית "לא מובן מאליו" בהנחיית מורן קורס. הפרק המלא ישודר בקרוב