כתבות מגזין
"האוטובוס התרסק, מצאנו את עצמנו פצועים באמצע הכביש בתאילנד"
כשמשה עטיה נפצע בתאונת אוטובוס בטיול בתאילנד הוא התעורר לשוב לארץ ולהתקרב ליהדות. שנים לאחר מכן הוא הקים עמותה הפועלת בקריית שמונה, וכיום רואה לעצמו זכות לקרב בני נוער. "גם אני הייתי במצב שלהם", הוא מסביר
- מיכל אריאלי
- פורסם כ"ו סיון התשפ"ג |עודכן
משה עטיה
כשבני נוער המתגוררים בקרית שמונה, יושבים חסרי מעש בשעות המאוחרות של הלילה באחד מהפארקים שברחבי העיר, קצת מפטפטים, הרבה מתבטלים, וחווים את אחת התקופות המבלבלות והמאתגרות בחייהם, יש מי שחושב עליהם, ומתייצב לצידם בדיוק בכאלו זמנים.
זה קורה בלי שום התרעה, כשלפתע, משום מקום, מופיע באותם פארקים הרב משה עטיה, מהפעילים הגדולים ביותר בעיר. הוא מנחית שולחן גדול עם פיצות, פופקורן ופינוקים, ויחד עם הנערים מצליח לנהל דיונים ערניים, להתעניין בשלומם ולהיות שותף לסודות הכמוסים ביותר שלהם. לעובדה ששעת חצות כבר עברה הוא לא ממש מתייחס. הנערים חשובים לו יותר משעות השינה שלו.
כבר עשר שנים שהוא עוסק בתחום, וישנם נערים רבים שמעידים מקרוב שהם חבים לו את חייהם, ואת עלייתם על דרך המלך. מה שלא כולם יודעים זה שהבסיס לפעילות שלו החל להירקם עוד הרבה קודם לכן, בשנים שבהן הוא עצמו היה נער צעיר, בדיוק באותו מצב.
איתותים בתאילנד
"נולדתי וגדלתי באזור הקריות", מספר עטיה, "עד גיל 17 לא הייתי דתי, אפילו לא התעניינתי בדת, אלא שאז, כשהייתי בדיוק בגיל של בני הנוער שאני פוגש כיום, הציע לי חבר להצטרף אליו לשיעור תורה. זה לא שהתורה משכה אותנו, אבל שמענו שמחלקים שם פיצות ושיש משחקי סנוקר. לא היה לנו משהו טוב יותר לעשות, אז הלכנו".
כך נראה הקשר הראשון שלו עם היהדות ועם שיעורי התורה. "הגעתי לשיעורים בהתמדה, וגם הייתי מאוד פעיל בהם", הוא מספר, "עד שהתגייסתי לצבא וכבר לא יכולתי להמשיך לבוא".
מסלול החיים שלו מאותו רגע היה כמו של בני נוער ישראלים נוספים, ובסיום השירות הצבאי הוא החליט לארגן לעצמו טיול לחו"ל, מתוך רצון לראות עולם. "באותה תקופה היה לי קשר עם אחד הרבנים שהמליץ לי בחום להצטרף לשיעורים וללמוד קצת בישיבה, אבל זה לא קרץ לי. חיפשתי אקשן, וכך טסתי לתאילנד יחד עם מי שלימים הפכה לאשתי", הוא מספר.
שום דבר לא הכין אותו להרפתקאות שעומדות לעבור עליהם בטיול. "כבר בתחילתו של הטיול, באחת הנסיעות שלנו באוטובוס, אירעה תאונת דרכים קשה והאוטובוס בו נסענו התהפך. אשתי ואני נפצענו ונזקקנו לטיפול, והיו ישראלים נוספים שנפגעו גם כן".
כשאתה נמצא בתאילנד, באזור של מדינת עולם שלישי ובמרחבים אינסופיים, פינוי לבית חולים זה דבר שכלל לא מובן מאליו. "נאלצנו לצלוע במשך כברת דרך ארוכה מאוד", מתאר עטיה, "עד שהגענו למקום שאליו הגיעו כוחות הצלה ולקחו אותנו לבית חולים מזוהם, מלא בלטאות ובקורי עכביש, שאף רופא בו לא שלט באנגלית. ניסינו בתנועות ידיים ובתחנונים לברר אם קיים בית חולים אחר שאפשר לקבל בו טיפול, ואז העבירו אותנו לבית חולים מעט מתקדם יותר, אך עדיין מיושן מאוד שהייתה סכנה אמיתית להידבקות בזיהומים מעצם השהות בו".
(צילום: shutterstock)
בשלב מסוים הבינו בני הזוג שלא יקבלו טיפול נאות כל עוד לא יערבו את השגריר הישראלי, והם החליטו לעשות זאת. "כשפנינו לשגריר התברר שהוא כבר מודע לתאונה, שכן הוא טיפל בישראלים נוספים שחלקם הוטסו לארץ, כי נפגעו יותר קשה מאתנו. אותנו הוא שלח לבית חולים בבנגקוק, וכשהגענו אליו נתקפנו בהלם אמיתי, שכן הוא היה ההיפך המוחלט של בתי החולים שראינו קודם לכן. מהר מאוד התוודענו לכך שהוא נחשב לאחד מעשרת בתי החולים המובילים ביותר בעולם".
יחד עם זאת, גילו עטיה ואשתו שהמקום מלא במוסלמים שהגיעו מאיראן כדי לקבל טיפולים בבית החולים המתקדם הזה. "היינו שם במשך כמה ימים, כשאנו נמנעים מלדבר בעברית ומסתירים את כל הסממנים שמצביעים על היותנו יהודים ישראליים. אשתי עברה ניתוח קטן ברגל, וגם אני טופלתי. בהרגשה שלי ידעתי שזה הזמן לסיים את הטיול, הרגשתי שבורא עולם רומז לי שהמקום שלי אינו בתאילנד, ובכל זאת היה לי קשה לעזוב".
הם החליטו לטייל עוד קצת, עלו על מטוס לדרום תאילנד, ושם חוו שוב טראומה מטלטלת, כאשר הטייס נחת באופן בלתי מקצועי, ורק בנס התייצב המטוס ברגע האחרון ולא התרסק. "עברו עלינו כמה רגעים בהם היינו בטוחים שאנחנו לא יוצאים מזה בחיים", מתאר עטיה, "וכאילו כדי להוסיף על הטראומות, שכרנו בשדה התעופה רכב ואחרי חמש דקות התנגש בנו רכב אחר, פגע קשות ברכב, ונעלם.
"הרגשתי שאני כבר לא זקוק לסימנים נוספים, והודעתי לאשתי שאנחנו חוזרים לארץ. היא הסכימה איתי לגמרי, וכשהגענו לארץ התייצבתי ראשית כל בישיבה שהייתה קרובה לביתי וביקשתי להצטרף לחלק מהשיעורים. זה לא שהתחלתי ללמוד בקביעות, אבל הרגשתי שאני חייב לתת משהו לנשמה שלי".
למען הנערים
מאותם רגעים הרגיש עטיה שמשהו בחיים שלו השתנה. "עד אז הגדרתי את עצמי כמסורתי", הוא מסביר, "הייתי יושב עם משפחתי סביב שולחן שבת ושומע קידוש, אבל ברקע היינו צופים בערוצי חדשות, ולאחר שהסתיימה הסעודה יצאנו בדרך כלל לבלות. כשניסיתי לחשוב מה בורא עולם רוצה ממני ולמה הוא הציל אותי ושמר עליי, ידעתי שאני רוצה לחיות את החיים שלי אחרת, ובאמת זמן קצר אחרי שהתחתנתי עם אשתי חזרנו שנינו בתשובה".
בתקופה שלאחר מכן הוא החל לעבוד בשירות בתי הסוהר, ובשעות הצהריים מסר מידי פעם שיעורי תורה בסמוך לביתו. "העבודה בשב"ס הייתה מאוד מתגמלת, אבל היא אתגרה אותי מבחינה הלכתית, בעיקר במשמרות שנדרשתי לעשות בשבתות. באחד הימים פנה אליי מישהו שניהל עמותה בקריית שמונה שעסקה בקירוב. הוא הציע לי להצטרף אליו, אבל חששתי, כי הייתי צריך להביא פרנסה ולא רק להתנדב.
"אבל באחד הערבים הקשים ביותר בעבודה בשב"ס, הרגשתי שאני כבר לא יכול עוד והחלטתי להתייעץ עם רבי דוד אבוחצירה. רבי דוד ברך אותי ועודד לעזוב ולהצטרף לעמותה. כך עשיתי, מתוך אמונה שלמה שאם כך מורה לי הצדיק, אז רע לא יצא מזה".
מאותו רגע הפעילות של עטיה אינה פוסקת, ובמשך הזמן הוא ייסד עמותה משל עצמו שהקימה בעיר בית ספר בית יעקב ותלמוד תורה, גמ"ח ליולדות, גמ"ח סלי מזון ועזרה לנזקקים, וכמובן שמעל הכל היא עוסקת בלי הפסקה בקירוב של בני נוער, מכל המצבים ומכל המגזרים.
מה הסוד שלך? איך אתה מצליח במקום שבו אחרים נוחלים לעתים קרובות אכזבות?
"קודם כל אני לא תמיד מצליח, לא פעם אני נתקל באגוזים קשים לפיצוח ובבני נוער שקשה מאוד לחדור לליבם, אבל אני מאמין שדווקא בגלל שאנו מתעסקים עם נערים שחלקם הגיעו באמת לקצה וכבר אין להם מה להפסיד, אז הם פותחים את הלב ומקשיבים לנו. חלקם כאלו שאני מכיר דרך שירותי המשטרה, ויש פעמים שמעדכנים אותי מהמשטרה המחוזית במצבם של הנערים, הם מתייעצים איתי וגם נותנים בי אמון שאני אומר להם שאני לוקח עליהם אחריות.
"עם הזמן נחשפתי לכך שלעתים קרובות נערים מגיעים לכאלו מצבים כי חסרים להם יחס, אהבה ולעתים חום משפחתי. ברגע שאתה נותן להם את הדברים הללו, מחבק אותם ומייעץ להם, אפילו מלווה כסף אם הם זקוקים לכך, אז הם פשוט נפתחים.
"כך היה עם אחד הנערים שליוויתי ושמתי לב שהוא מגיע לשיעורים שלנו במשך חודש שלם עם אותה חולצה, גם הנעליים שלו היו קרועות. שאלתי אותו בעדינות למה הוא נראה ככה, והוא השיב לי שהוריו מתמודדים עם קשיים כלכליים. עוד באותו יום עשיתי ביקור בית, ישבתי עם ההורים, שוחחתי איתם וראיתי את המצב מקרוב. לקחתי את הטיפול במשפחה הזו כפרויקט אישי, הצלחתי בסייעתא דשמיא לסדר לאבא עבודה, פניתי לבעלי עסקים וביקשתי מהם לתרום אוכל ונעליים, קבעתי לנער תור אצל הספר, ועזרתי בכל מה שיכולתי. הילד הזה גדל, וכיום הוא ממשיך להגיע לשיעורים, אבל נראה לגבי אחרת.
"אגב, לא כל המקרים שאני מטפל בהם קשורים לבעיות כלכליות. יש גם נערים שבאים מבתים אמידים, אך יש להם בעיות אחרות, והם זקוקים לתמיכה בנושאים אחרים. בשלב הראשון אני מנסה תמיד להבין מה מושך את הנער ולמה הוא זקוק, לעתים קרובות אני גם מצרף אליי חלק מהנערים כשאני הולך לרבי דוד, מבקש ממנו שיברך אותם והם שואלים ומתייעצים איתו".
עטיה גם מטפל באופן מיוחד בקבוצת בני שבט המנשה שגרה בעיר, ולפעמים חשה מעט מנודה. "לקחתי אותם תחת חסותי, ואני דואג להם בכל מה שאפשר", הוא מסביר.
ואיך אתה מאתר את כל הנערים האלו?
"יש כאלו שפונים אליי ויש כאלו שאני פונה אליהם. מכיוון שאני דמות מוכרת בקריית שמונה ומכיר את כל מנהלי בתי הספר, הם גם מאפשרים לי לעבור בין הכיתות ומידי פעם אני מקיים 'יום חשיפה' בו אני מגיע למוסדות, מספר לתלמידים על הפעילות שלנו, ומזמין אותם להצטרף ולקחת חלק".
אפשר לשאול מה אתה מתכנן לקראת הקיץ הקרוב?
"החופש הגדול הוא זמן שמצד אחד מאיים עלינו מאוד, כי הוא גורם להמון בטלה של בני הנוער, אך מן הצד האחר הוא נותן לנו הזדמנויות לפגוש אותם גם בזמנים פחות קונבנציונאליים, לשבת איתם, לפנק אותם קצת ולקיים שיעורי תורה. יש לנו תוכניות רבות, ואני מקווה שנצליח בסייעתא דשמיא לבצע את כולן".