אפרת ברזל: הילדים שלנו יודעים עלינו הכל. בדוק

הילדים שלנו יודעים עלינו הכל.

גם אם הם לא אומרים. ילדים הם עם רגיש עם סנסורים טריים, לא משנה בני כמה הם.

מערכת הזיהוי שלהם רכה משלנו, סקרנית משלנו ובעלת יכולת למידה מהירה משלנו.

זה אמור להיות שאנחנו מסבירים להם את העולם, רק כי היינו כאן קודם. אנחנו גם מתיימרים להיות ממחלקת המבינים הגדולים. אבל, כשהם קולטים דרכנו את ההסברים הם הופכים, בתוספת עצמם, להיות רפלקטור משובח של החזרת ידע נצרך, הפעם מהם אלינו.

איך זה עובד?

נולדה לך, בשעה טובה, תינוקת. איזו מתוקה. הכל ורוד. המוצץ, הסיכות, הגרביים הסרוגים עם הפונפונים.

החיים מתחילים, והיא מתחילה להרגיש בפעם הראשונה את חוסרי העולם שלא ידעה עליהם קודם.

היא בוכה, ומודיעה על קושי, ואת מיד מפרשת לה את מצבה המבכי:

 "מה, מה מתוקה שלי, את בוכה כי את רעבה?".

"מה, מה חמוד שלי, אתה בוכה כי אתה צריך החלפה של חיתול?".

"מה, מה קטנה שלי, את סתם רוצה על הידיים כי את זקוקה לתחושה של אהבה ומפחדת מבדידות?".

זה אחד השלבים הראשונים בתהליך הקשר ביננו.

השלב שמגיע שניות אחריו, הוא שלב סיפוק החוסר ונתינת המענה.

אנחנו לא רק עוזרים להם להבין מה הם מרגישים, ומפרשים להם במילים איך קוראים לזה, רעב, געגוע, כאב, אלא אנחנו מיד, וזאת בהנחה שאנחנו הורים קשובים, אנחנו מספקים להם מיד את הצורך.

"את רעבה, מתוקה שלי", מיד מנערת מטרנה או מתכוננת באופן טבעי יותר לתת לה את הארוחה הבאה.

"יש משהו בחיתול?", מיד שולחת יד אל ערימת המגבונים.

וכך שנים קדימה, עד דף הקשר מהגן.

"אני רואה שאת אמא של שבת בשבוע הבא? אני רואה שאת צריכה שלושים וחמישה תן צ'אפים?".

הולכת למכולת של יוסף וקונה שלושים וחמישה מחוררי שיניים ומגבירי סכרת. מזהה, מספקת. מזהה מספקת. גלגל.

אני מזכירה לכולנו שמעגל הקשר לא נפסק גם כשהן גדלות לנו בין האצבעות.

פחות באוכל, יותר באוכל נפש. "אוי, ממי שלי, את מרגישה לא מספיק שווה מול כל הכיתה, החברה הכי טובה שלך קיבלה תשעים ושש ואת תשעים וארבע?".

אל תמהרו להסביר לה ששתי נקודות זה כלום, מה.

שתי נקודות לנערה זה הרבה.

אלה לא שתי נקודות. זה עלבון, זו תחרות, זה מיקום חברתי, זה התאמצתי, זו מחשבה על היררכיה בקבוצה.

היו איתם בזיהוי הכאב,

אל תמהרו הפעם לסלק מהם את הקושי. הם לא רוצים פתרונות. כדי לגדול נכון, עם ביטחון, הם צריכים לייצר פתרון רגשי משלהם, תוך כדי הידיעה הברורה שאתם שם, מנערי המטרנה ומחליפי החיתול, רואים אותם, רואים את הקושי. אתם יכולים לספר להם על התן צ'אפ שלכם, שאולי היום אתם מצטערים עליו, או שהייתם קונים אחר. החיתול של המתבגר הוא חוויה משותפת.

עד כאן ההקדמה.

פרק ב', הילדים שלנו יודעים עלינו הכל.

בואו נתקדם מכאן.

גם אם התהליך הקודם יעבור בשלום, וגם אם לא. גם אם הילדים שלנו ירגישו שאנחנו איתם לגמרי, וגם אם יהיו להם תלונות, בתוך הסוודר הרגשי הזה, הם לא יישארו דוממים בעולמם הפנימי.

הם רואים הכל. הפעם, מהצד שלהם אלינו.

הם יודעים בדיוק איפה אנחנו חלשים, יודעים בדיוק איפה אנחנו חזקים. חלק אומרים לנו בקול רם את מסקנותיהם, וחלק שותקים אותן, במיוחד אלה שניסו פעם וחצי להגיד, וראו שעדיף לשתוק.

הילדים שלנו יודעים עלינו הכל.

בוקר שבת, והקטנה שלי מתפללת בסלון. אני מפריעה לה בהתלהבות, ומצביעה על יונה ויון שבונים קן על העץ שניבט אלינו מהחלון.

בני ברק היא מקום נפלא לשיעורי טבע. יש לנו בשכונה כל מה שצריך. תנים, עכברושים, עכבישים, נמלים, לטאות במדרכה המובילה לדלת הבית, חתולים, עורבים, מניה הודית, דררות, ציפורי דרור, ואפילו דוכיפת.

"תראי, תראי", אני מתרגשת, "היון מביא כל שניה זרד, מעביר ליונה, והיא את הקן מסדרת".

"בדיוק כמו את ואבא", היא מתרגשת איתי, ואומרת, כשהיא מסיימת להתפלל: "אבא עושה קניות".

"גם אני לפעמים עושה קניות", אני מחזירה לה.

"בחיים לא, אמא, את בחיים לא עושה קניות".

"אוקי, אז אבא עושה קניות ואני מסדרת את המצרכים במזווה".

"אני מסדרת במזווה".

"אוקי, אז אבא עושה קניות, ומה אני?".

"את מבשלת מהקניות שאבא מביא". בלעתי. היא צודקת.

הילדים שלנו יודעים עלינו הכל. בקניינים של מזונות, אבל יותר מכל בקניינים של רגשות וקיום מצוות.