במצבים מאתגרים, מה עדיף להיות: אופטימי או פסימי?

תקשיבו לסיפור אמיתי. ג'יימס סטוקדייל היה אדמירל בצבא ארה"ב בזמן מלחמת וייטנאם. הוא היה הקצין הבכיר יותר בצבא ארצות הברית שנפל בשבי, נלקח לכלא "הילטון האנוי" הידוע לשמצה, ובמשך שבע שנים סבל עינויים קשים עד ששוחרר. כשהוא נשאל על תקופת השבי, ועל מי מחבריו שרד את העינויים הקשוחים ומי לא, למרבה הפלא הוא טען שדווקא האופטימיים לא שרדו. מי שציפה כל הזמן כבר להשתחרר, והיה בטוח שבחג הקרוב כבר יהיה בבית עם בני משפחתו, שוב ושוב התאכזב, נשבר, ובסוף לא שרד. האם זה אומר שלא כדאי להיות אופטימי? סטוקדייל טען שגם הפסימיים לא שרדו. הם היו חסרי תקווה, וזה גרם להם להישבר. היחידים שהצליחו לשרוד את השבי היו אלו שעשו חלוקה בין טווח קרוב לטווח רחוק. בטווח הרחוק הם החזיקו בתקווה שבסוף יהיה טוב, אבל בטווח הקרוב הם הכינו את עצמם לקשיים ולמסע הארוך והכואב שעוד לפניהם.

אני חושב שזה לקח חשוב מאוד ונצרך מאוד, לא רק להכנה לשבי. גם בסוגיית החינוך בדור המבולבל שלנו, יש מה ללמוד מהסיפור הזה. לא תמיד יש לנו שליטה על חייהם של המתבגרים שלנו. אבל הגישה שלנו יכולה להיות מרכיב חשוב וחיוני בחינוך ילדינו. אם ניפול לתהומות הייאוש והתסכול, זה יקרין גם עליהם, ועלול לדרדר את המצב. מצד שני, אם נהיה מדומיינים ונשלה את עצמנו שהכל בסדר, או אוטוטו יהיה בסדר, גם זה לא בדיוק יועיל להם, בטח שלא בטווח הארוך. נדרשת כאן התייחסות מורכבת. להתייחס אל התקווה בעדשה מולטיפוקלית, דרך עדשה כפולה.

תקווה היא דבר מהותי מאוד אצל בני אדם, ובמיוחד אצלנו, אנחנו עם שממאן להיכנע למציאות ומצפה תמיד לישועה. באמת אחת השאלות שנשאלים בשמים היא: "ציפית לישועה?" (שבת דף ל"א),והרבה פסוקים מלמדים עד כמה צריך שלא לאבד את התקווה (לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'),כי השם מאיר ומושיע לנו. אבל לפעמים כדי להעריך את האור, צריך להכיר גם את החושך, כמו שכתוב בפסוק (מיכה ז' ח'): "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ – ה' אוֹר לִי", כלומר, הנפילה היא לא סיבה לייאוש, אלא להיפך, היא זאת שמאפשרת את הקימה, וגם החושך אינו סיבה לייאוש או לצער, אלא להיפך, רק בזכותו אפשר להעריך את האור וליהנות ממנו. לרמח"ל יש דרוש שלם בעניין הקיווי, וגם מהצד השני, רבי נחמן הכריז מלחמה על הייאוש, שהוא יצר רע לכל דבר, שמתבטא בניתוק ציני מסוכן, עם השלכות מסוכנות עוד יותר לילדים.

אבל כדי להצליח לא לאבד תקווה, צריך גם להיות מציאותיים. צריך להכיר בקשיים, ולחשוב על השתדלות ראויה במסלול שיביא בסופו של דבר למענים ולפתרונות, לניסים ולישועות. זה נכון במיוחד בענייני חינוך מתבגרים. לפעמים ההשתדלות היא מכיוון אחד – והישועה מגיעה מכיוון אחר, וכבר אמר מי שאמר שפסימיות היא מותרות שיהודי אינו יכול להרשות לעצמו. לכן צריך תמיד להתחזק ולקוות לטוב שעוד יגיע, ובעזרת ה' עוד נזכה להרבה נחת!