כף לאכילה, כף לנעליים, כף של זכות: איך דנים לכף זכות?

ומה עושים כשהרגל אינה נכנסת בקלות לתוך הנעל? גם אז משתמשים בכף! והפעם בכף של נעל שתפקידה לדחוק מעט את שולי המנעל כדי שהרגל תכנס.

גם בכף של זכות אנחנו משתמשים כאשר הטוב והחיובי הוא נסתר, ואנחנו רוצים לגלות את הטוב, או כאשר הזכות על הזולת לא נכנסת בקלות לתוך הדעת, אבל עם "כף של זכות" אנחנו דוחקים בה שתיכנס, אלא שצריך לרצות באמת להשתמש בכף זו.

מעשה באשה שאיבדה טבעת יהלום יקרה, ימים אחדים היא חיפשה אחריה בכל מקום אפשרי, טאטאתה את הבית בכל פינותיו, חיפשה מתחת למיטות והארונות, ניערה את המצעים, בדקה בסל הכביסה, אבל הטבעת איננה. יוסי בנה הבחין באימו איך היא שבה ומחפשת במקומות שכבר בדקה, ואפילו במקומות בלתי הגיוניים. הוא שאל אותה על כך, ואמא השיבה: כשרוצים באמת למצוא, מחפשים שוב ושוב גם במקום לא הגיוני, העיקר למצוא!!! הטבעת הזו יקרה מאוד ואני חייבת למצוא אותה"...

כך הדבר גם לגבי מציאת זכות על הזולת, אמנם נכון שלא תמיד קל לנו למצוא, כי קשה ל'הבין' איך בן אדם שבעבר עזרתי לו במסירות רבה, וכעת כשאני צריך ממנו משהו קטן, הוא מסרב באלגנטיות... או ידידים שכיבדנו אותם והשתתפנו תמיד בשמחתם, וכעת זו שמחה שניה שלנו, והם לא נראים בשטח... אבל זה בדיוק העניין של "כף-זכות", לחשוב גם בדרכים לא רגילות. מי שמחפש גם סיבות לא הכי הגיוניות, מראה כמה חשוב לו למצוא.

ותתפלאו לגלות, שבהרבה מקרים דוקא זה היה נכון. וכבר אמר בעל ה'חפץ חיים' שאולי כל מה שברא השם יתברך את השכל העקום בעולמו, הוא כדי לאפשר לנו לעקם את החשיבה למצוא זכות על הזולת. וככל שקשה יותר לדון לזכות, אזי גם השכר גדול יותר.

ונתבונן יחד, הרי כאשר הכל מתנהל כשורה, מחמיאים לי, אני מקבל מתנות, והעולם מחייך אלי – זו לא חכמה לחייך לכולם.אבל דוקא כש"טבעת הזכויות" נעלמת מעיני, ההתנהגות של הסובבים מקוממת אותי, זהו המבחן שלי כעת לחפש אחריה. בדור המודרני שלנו אוכלים בסכינים ומזלגות, כמעט לא משתמשים ב"כפות"... לצערנו, יותר ויותר אנשים מפתחים שנינות שלילית לחלוטין, לא אחת אתה שומע אדם שטוען בהתנשאות: "תראה, אני לא תמים, אני יודע בדיוק למה גיסי מתכוון"... ולחילופין אפשר לשמוע אישה שטוענת בהתנשאות: "תראי, אני לא תמימה, אני יודעת בדיוק למה חמותי מתכוונת"... בו בזמן שבאמת לא היתה שום כוונה רעה. כמה חבל על התמימות הטהורה שהתנדפה לה, כמה אהבה ושלום היא היתה מביאה בינינו.

עלינו לדעת שתמים זה לא טיפש, תמים הוא דבר שלם בלי מום, שיכול להביא הרבה שלום! ובכלל הבה ננסה להיזכר, האם לא קרה לנו פעם שאמרנו משהו בלי כוונה, ואחר כך נשכנו את השפתיים וקיווינו בכל ליבנו שרק יבינו אותנו ולא יחשבו עלינו רעה?! מן הסתם שכן. אז כמו שזה קרה לנו, יתכן שזה קורה גם למישהו אחר או למישהי אחרת. ועל דברים תמוהים שכאלו בא הציווי הנפלא של התורה "בצדק תשפוט עמיתך" – המלמד אותנו לדון לכף זכות את זולתנו. הבה נחזור קצת להיות "תמימים", נחשוב תמים וחיובי על החברים ועל המשפחה בלי כל מיני פרשנויות, נחביא את ה"סכינים", נשתמש יותר ב"כפות" ונהיה הרבה יותר מאושרים.

"והוי דן את כל האדם לכף זכות"

מעשה שהיה אצל הגאון רבי צבי הירש הורביץ (לפני כ-250 שנה). היה לו משרת בשם רבי מאיר אנשיל רוטשילד (ראש משפחת רוטשילד). לרב היתה בת רווקה, והיה חוסך מפיו, כדי שתהיה לו נדוניה לצורך נישואי בתו, עד שאסף כ-500 דינרי זהב, ונתנם בכיס אחד בתוך תיבת הסטנדר שלומד עליה.

והנה בליל ארבעה עשר בניסן, כשבא לבדוק את החמץ, פתח את התיבה, והנה הכיס עם המעות איננו. באותו פרק זמן, ר' מאיר אנשיל עזב את בית הרב, בעבור שנשא לו אישה, ופתח חנות מכולת לפרנסתו, והצליח קצת, וכשראו בני ביתו של הרב שהכיס איננו, החליטו בהשערתם שהשמש ר' מאיר אנשיל גנב את המעות, והראיה שפתח לו חנות וכו'. הרב גער בהם והשתיק אותם, באומרו שאסור לחשוד בכשרים, בפרט שכל ימי שהותו בבית הרב, היה ישר דרך וירא שמים, ובכל ביתו נאמן הוא. אבל בני הבית לא נתנו לו מרגוע, וטענו שרק הוא גנב את הכיס עם המעות, ואילצוהו ללכת אליו, לחקור ולדרוש אותו.

בלית ברירה הלך הרב לחנותו של ר' מאר אנשיל, כשראה ר' מאיר אנשיל את רבו הקדוש, שמח מאוד לקראתו, בחושבו שבא לברכו ברכת הצלחה לפרנסת ביתו. לאחר שהרב נח בחנותו מעט, סיפר לו את אשר קרהו, שנגנב כסף הנדוניה, וכמו שרומז לו שאולי הוא נחשד על כך בפני בני הבית. כשהבין ר' מאיר אנשיל את העניין, ריחם על הרב, ואמר לו, דע לך כבוד הרב, כנים הם הדברים, אני לקחתי את הכסף לצורך פתיחת החנות, ועתה אני אשיב לכבודו 200 זהובים על החשבון, והשאר אשיב לו בתשלומים במשך תקופה של ששה חדשים. לאחר שנתן לרב את הסך הנ"ל, חזר הרב לביתו בשמחה ובטוב לבב.

אולם לא זו היתה האמת, כי משרתת גויה היתה עובדת בביתו של הרב, והיא שגנבה את הכסף, והלכה ומסרה את כל כל הכסף לבעלה. ולאחר זמן, שראה שאין כל רעש מענין הגניבה, הלך עם חבריו לבית מרזח, ושתו משקאות חריפים, ולבסוף ניגש למוזג בעל המשקאות ושילם לו דינר זהב אחד, באומרו שמצא את הדינר בדרך, וקיבל עודף. לאחר שבוע שוב בא לבית המרזח עם רעיו, וישתו וישכרו עמו, ושוב שילם למוכר דינר זהב, ואמר שגם דינר זה מצא אותו בדרך. כשראה כן המוזג, נפל חשד בליבו, היאך איש זה מוצא דנרי זהב פעם אחר פעם, ומיד הלך אל השר המושל הפולני, וסיפר לו את המעשה.

ביקש ממנו השר, שכאשר יבוא שוב לשתות, יתן לו לשתות הרבה עד שישתכר, ואולי אז יגלה לו מהיכן הוא מביא את הזהובים. וכן היה, ויספר למוזג ולרעיו את אשר עשתה אשתו, שגנבה את הכסף מאת הרב של היהודים, וכי גנז וקבר את כל הכסף בחצר ביתו. מיד הלך המוזג וסיפר לשר את הדברים כהווייתם. שלח השר שוטרים ועצרו את הבעל במשטרה, ואחר חקירה ודרישה נמצא הכיס עם הזהובים, אלא שחסרו כמה זהובים אשר בזבז אותם כבר. ואז שלח השר וקרא לרב, והתחיל לחקור אם נגנב ממנו איזה כסף. והרב סיפר למושל כל מה שידוע לו בעניין זה, וייקח השר את הכיס והזהובים וימסרם לרב, ויספר לו את מעשה המשרתת שגנבה את הכיס, ואת מעשה בעלה.

באותה עת נבוך היה הרב מאוד על הודאתו של נאמן ביתו ר' מאיר אנשיל, ועל שהשיב מה שלא גנב. וילך הרב אל ביתו של ר' מאיר אנשיל, וישאלהו, מדוע אמרת לי שאתה לקחת את כיס הזהובים? ויענה לרב, ראיתי את הרב בצער גדול, לכן קבלתי עלי את האחריות לגניבת כיס הזהובים, כדי שלא ימשיך להצטער. אז ביקש ממנו הרב מחילה וסליחה על שנשמע מדבריו שהיה הוא חשוד על גניבת הכיס, ויפייסהו מאוד ויחזיר לו את כל כספו. ויברכהו שבעבור זה לא תמוש הברכה מביתו ומזרעו עד עולם, ויזכה לעלות מעלה מעלה בעושר וכבוד, ומאז שרתה ברכה והצלחה בביתו של ר' מאיר אנשיל רוטשילד, וגם זרעו לברכה, שהעושר מלווה אותם במשך כמה דורות, מברכתו של הרב.