סיון רהב מאיר על אירועי השבוע: מזל שלכולנו יש שני חדרים בלב

1.  שלוש הודעות רצופות קיבלתי השבוע, מלב המגזר הציוני־דתי: חיה גרוסמרק גרה ביישוב יד בנימין. נחמן מורדוף, הנער שנרצח השבוע בפיגוע בעלי, הוא בן של חברים טובים מהקהילה שלהם. ביום שלישי היו בהלווייתו. ביום רביעי - חיתנו את הבת הבכורה שלהם, בדיוק עם אותו מעגל חברתי של מוזמנים. "יש אירועים שמתכוננים לקראתם חודשים, ויש אירועים שנוחתים לקראתם בתוך כמה רגעים. עת לבכות ועת לרקוד, ה' תן לנו כוח, להתאבל וגם לשמוח", כתבה.

בת שבע סדן מהיישוב עלי איבדה את שני הוריה, הרב אלי ודינה הורוביץ, בפיגוע בקריית ארבע לפני 20 שנה. השבוע ביום שלישי חגגה יום הולדת. היא בדיוק הגיעה לגיל שבו אמה נרצחה, 49. בהתרגשות מיוחדת היא יצאה עם בעלה עם פק"ל קפה לבילוי זוגי, ליד נחל סמוך. ואז החלה לפעול מערכת הכריזה ביישוב שלהם, וכולם נקראו להסתגר בבית.

חגית ריין היא אמא של בניה ריין שנפל במלחמת לבנון השנייה. ביום שלישי הייתה בדרך לחתונה של האחיינית שלה, אתיה דימנטמן, שהיא אלמנתו של יהודה דימנטמן, שנהרג בפיגוע ליד חומש לפני שנה וחצי. בדרך שמעה את החדשות והבינה למה היא תקועה בפקקים בדרך לחתונה. היא כתבה לי שמילים כמו "במעבר חד" או "רגשות מעורבים" הן קטנות מכדי לתאר את התחושות.

מי ינתח את תוכנת ההפעלה המיוחדת, הבלתי נתפסת, שהציונות הדתית פיתחה לצערנו בשנים האחרונות? מי יכתוב על עוצמות הרוח של האנשים האלה?

בלילה, חגית ריין כתבה לי שכאשר הגיעה לחתונה, היא שמעה שם משפט שעשה לה סדר. הרב דוד דודקביץ שערך את החופה שעה קלה אחרי הפיגוע, אמר לקהל: "מזל שלכולנו יש שני חדרים בלב".

2. חבל שלא הייתם גם אתם באירוע הזה ב"מוזיאון ידידי ישראל" בירושלים. הוא נתן לי הרבה כוחות בימים הסוערים שעוברים עלינו, ביטחונית ופוליטית.

בחדר אחד ישבו כמה עשרות ניצולי שואה, חגיגיים ונרגשים, לטקס של חנוכת ספרון חדש ותערוכה חדשה בכיכובם.

מתברר שכבר 11 שנים ברצף, מדי יום ראשון, הם נפגשים במועדון חברתי. לאחרונה מנהלת הפרויקט, מיכל פונדמינסקי, ביקשה מכל אחד מהם לסכם את חייו במשפט אחד. להעביר בכמה מילים את המסר הכי חשוב שיש לו לומר לדורות הבאים. כל אחד מוזמן לחשוב מהו המשפט שהוא היה בוחר בו. הנה כמה מהבחירות של אחרוני ניצולי השואה שחיים בקרבנו.

מרדכי ירושלמי, יליד הונגריה, בן 87, אמר כך: "בכל מקום ובכל עת - השתדל להיות מענטש". המשפט הזה עוצב גם בספר שיצא לאור, וגם מתנוסס החל מהשבוע ברחובות ירושלים, בתערוכת ציטוטים שלהם.

אורה ניניו, בת 87, ילידת צרפת, בחרה לכתוב: "היו חזקים וחייכנים, דאגו לעצמכם, דעו כי השמש זורחת, הקושי יחלוף, והקדוש ברוך הוא רחום".

בעלה שמואל ניניו כתב: "עם ישראל חי, זכינו בארץ ישראל, זו זכות לראות את שרשרת החיים מתחדשת".

בינה קמילר, ילידת בלגיה, מסרה מ־87 שנותיה את המסר שהעביר לה אביה בפעם האחרונה שראתה אותו לפני שנלקח: "זִכרו שתמיד יהיה מישהו בסביבתכם במצב קשה יותר משלכם. עִזרו לו וכך תעזרו גם לעצמכם".

ומה המסר של שלמה בוכניק, יליד תוניס, מ־88 שנותיו? "התבוננו על החיים כעל ורד, תיהנו מהריח והיופי ואל תתייחסו רק לקוצים".

יואב בראון, בן 79, יליד רומניה: "למרות תלאות העם היהודי, כולל אלה שעברנו בעצמנו, הניצוץ היהודי עדיין חי בתוכנו וימשיך לעד לבעור".

בינה כהן נפטרה לאחרונה בגיל 97 ולא הספיקה לראות את הספר יוצא לאור. המסר שהותירה אחריה, ושגם העוברים והשבים ברחובות ירושלים יוכלו לראות, הוא זה: "עלייתי לארץ לאחר השואה והקמת משפחתי כאן – הן ההישגים החשובים בחיי".

אלפי שנות חיים התקבצו יחד בחדר אחד. כל משפט שיקף פרופורציה, פרספקטיבה, אורך רוח, הכרת תודה. אלה אנשים שראו את העולם נחרב ונבנה מחדש, כדאי להקשיב להם.

זה בדיוק מה שצילה פיטר, ילידת רומניה בת ה־87, ביקשה לומר לנו במשפט שלה: "המנגינות הכי יפות מתנגנות בכינורות ישנים, העריכו את ניסיון החיים של המבוגרים".

אכן. כשבחוץ רועמים כל כך הרבה רעמים שהולכים וגוברים, טוב להקשיב לכינורות הישנים האלה.

3. כשניים וחצי מיליון תלמידים יוצאים בימים אלה לחופש הגדול, תיכוניסטים ואז ילדי בתי הספר והגנים. מסר גדול מחכה להם ולהוריהם בפרשת השבוע שקראנו השבת, פרשת "חוקת".

בפרשה העם צמא ומתלונן ומתחנן למים. אלוקים אומר למשה רבנו לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, אבל משה מכה את הסלע. מיד אחר כך אלוקים מודיע לו שכעונש, הוא לא ייכנס עם העם לארץ. הוא ימות במדבר. למה? מה קורה כאן?

ובכן, לפני כ־40 שנה, אחרי יציאת מצרים, זו אכן הייתה השיטה. העם ביקש לשתות ומשה קיבל הוראה: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". הוא אכן היה, והמים יצאו. אבל הדור התחלף, ועכשיו לפני הכניסה לארץ ישראל ההוראה היא אחרת: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". צריך לדבר, לא להכות.

כיוון שמשה המשיך בשיטה הישנה, להכות בסלע, הוא נשאר במדבר. בארץ ישראל צריך גישה חדשה.

פרשנינו מסבירים שמדובר בעיקרון חינוכי: האנשים שיצאו ממצרים היו עבדים, הם היו רגילים לקבל מרות וסמכות, איתם המקל היה נצרך. אבל הדור החדש שגדל אחרי היציאה מעבדות לחירות, לא יתחנך בכוח הזרוע. צריך לדבר. באהבה, במילים טובות, בשכנוע, בהתלהבות.

זה לא רק סיפור על צימאון פיזי, אלא על חינוך ועל רוח ועל ערכים. התורה הרי נמשלה למים. איך נעביר אותה לדור הבא? מה שהתאים בעבר לדור שידע לקבל עול, לא מתאים לדור שרוצה גם להזדהות, שרוצה להפנים ולהבין. צריך לעבור ממקל למילים יפות. לעורר את הכוחות הפנימיים שגנוזים בחניך.

כשאנחנו רואים מולנו סלע, מציאות תקועה ויבשה, לא צריך אלימות ומכות אלא שיח בריא שפותח דלתות.

במובן מסוים, כל השנה משתמשים בסוג של מקל עם התלמידים – יש מערכת ועונשים וציונים, מנגנון שלם של משמעת. בחופש הגדול כל זה נעלם. זה הזמן לחינוך ברמה גבוהה יותר, של שכנוע ודיבור והפנמה ושמחה.

שבת שלום וחופשה נעימה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".