"זה היה הזוי: נמלטנו מלווים במאבטחים, כשהשכנים הערבים צוחקים"

כשאביחי שוקרון ואשתו הגיעו להתגורר בשכונת רמת אשכול בלוד לפני כשמונה שנים, הם נמנו על קהילה קטנה שכללה משפחות יהודיות בודדות. כ-70% מתושבי השכונה היו אז ערבים, ורוב היהודים שחיו שם היו ברובם מבוגרים מאוד. אבל הקהילה היהודית הצעירה שהחלה לקום הייתה נמרצת, היא הקימה מוסדות, גנים ופארקים ברחבי השכונה, מתוך תקווה שהיא תגדל ותצמח.

דבר לא הכין אותם לפרעות הקשות שיתרחשו כשש שנים לאחר מכן. דבר גם לא הכין אותם למציאות הבלתי נתפסת, כאשר השכנים הקרובים ביותר יהפכו לאויבים, ישרפו דירות ורכבים, ויאיימו באופן מוחשי על חייהם.

"אבל הסיפור שלנו אינו סיפור פרטי", מבהיר אביחי, רגע לפני שהוא חוזר אל הזוועות של ימי הפרעות. "זהו גם לא סיפור של תושבי רמת אשכול בלבד, אלא הוא סיפור של כל הערים המעורבות בישראל, ושל עם ישראל כולו. כולנו חייבים להבין את משמעות הדברים, כי רק כך נוכל להמשיך להתגורר בארצנו".

(לוד העתיקה, 1920 (צילום: אוסף זאב וילנאי, מתוך ארכיון קקל

"היינו בהלם, לא האמנו שזה קורה"

אחד הדברים שאביחי מציין כבר בתחילת שיחתנו, הוא שלדעתו אנשים לא מספיק מודעים להיסטוריה של לוד. "מדובר בעיר שנחשבה בעבר ל'עיר התנאים', שהרי מובא במקורות שלוד היא העיר שבה התהלכו רבי עקיבא ורבי טרפון. גם חפירות ארכיאולוגיות מוכיחות כי לוד של היום היא לוד המקראית שמוזכרת בתנ"ך ובגמרא. אגב, יש לכך גם השלכה הלכתית, שכן לפני כמה עשרות שנים הכירה הרבנות בכך שלוד של היום היא לוד שהוקפה חומה בימי יהושע בן נון, לכן אנו חוגגים את חג הפורים בט"ו אדר בנוסף ל-י"ד".

ומתי התחילה ראשית ההתיישבות בלוד?

"אם נדבר על העת המודרנית, אז מרגע ששוחררה לוד במלחמת השחרור, התחילו להגיע אליה יהודים, ואז גם הוקמה שכונת 'רמת אשכול' הקרויה על שמו של לוי אשכול. גם שמות הרחובות בשכונה נושאים שמות של דמויות ומושגים ציוניים כמו 'רחוב הרב קוק', 'רחוב אקסודוס', 'סטרומה', 'עלייה ב'' ועוד. אבסורדי לראות כיום שבכל הרחובות בעלי השמות הציוניים האלו מתגוררים אנשים ממוצא ערבי".

אביחי עשה עבודת מחקר נרחבת על הנושא, והוא מציין כי עד לשנות ה-80 הייתה שכונת רמת אשכול מאוכלסת בעיקר ביהודים, מהם עולים חדשים שהגיעו ממגוון ערים ועדות. "השכונה הייתה יהודית לחלוטין, ממש סמל להצלחה", הוא מתאר. "היו כאלו שראו בה ממש את הפנינה של לוד, ובתי הכנסת בשכונה היו מלאים עד אפס מקום, עד כדי כך שבשבתות היו מוציאים ספסלים לרחובות, כדי לפנות מקום לכל המתפללים. כיום למרבה הצער רוב בתי הכנסת הללו אינם פעילים כלל, וגם אלו שפעילים – מגיעים אליהם מתפללים בעיקר בשבתות, ובימות חול הם עומדים ריקים".

(הכנסת ספר תורה לבית כנסת רשבי, במעמד רבני העיר - הרב יצחק אבוחצירא (הבאבא חאקי) והרב אברהם קוטנר, 2.5.1965 (צילום: מרצ'ל מיכאל אלמגור

אבל מדוע עזבו היהודים את השכונה?

"יהודים ברחו מהשכונה מרגע שנכנסה אליה האוכלוסייה הערבית, הרוב עזבו לשכונות סמוכות בעיר או לערים קרובות. בשכונה נותרו רק כ-30% מהתושבים שהתעקשו להמשיך להתגורר בה מתוך מסירות גדולה. לחלקם לא הייתה אפשרות כלכלית לעבור למקום אחר, וחלקם התעקשו על כך שזהו ביתם ואין סיבה שיעזבו. עברו עליהם שנים עם התמודדויות לא פשוטות, מקרי וונדליזם והתעללויות, כשבתקופות רבות היה פחד אמיתי לצאת מהבית, אבל תמיד הייתה תקווה שהמצב ישתנה.

"בשנת 2010 הוקמה בלוד המכינה הקדם צבאית 'מעוז' והיא משכה אל תוך השכונה עשרות בחורים צעירים שהתחילו להסתובב בה בשבתות, להתפלל בבתי הכנסת ולהצמיח שוב את האווירה היהודית. במקביל לכניסתה של המכינה נכנסו לעיר גם שלוש משפחות יהודיות שבזמנו נחשבו ל'משוגעות' ואף אחד לא הבין איך הן בוחרות לגדל את ילדיהן בכזו שכונה, אבל הן לקחו על עצמן את המשימה, מתוך אמונה שזו הדרך היחידה להשיב את התושבים היהודים לרמת אשכול.

"מאז אותו יום נראתה בעיר התפתחות גדולה, כאשר הגיעו לעיר עוד ועוד משפחות צעירות, חלקן רכשו דירות והשתקעו במקום, הוקמו בבתי הכנסת מניינים נוספים וכן הוקמו גנים ומוסדות לילדים, פארקים, גינות שעשועים ועוד. נכון שגם הערבים ממשיכים להתגורר כאן, והם עדיין מהווים את הרוב בשכונה, אבל הגרעין התורני בלוד גדל וצמח".

יש לכם קשר עם השכנים הערבים?

"בסופו של דבר אנחנו מתגוררים איתם באותם בניינים, אז נוצר סוג של דו קיום ואנחנו שומרים על קשר. אבל לא באנו לכאן בגלל הערבים, אלא למרות הערבים. הרגשנו שזו שליחות להפריח את השממה היהודית בשכונה, ולמרות שבתחילה זה לא היה קל, כי מדובר בבניינים מוזנחים ביותר, בחלקם עם ביוב שעולה על גדותיו, ללא אור ועם עכברים, החלטנו בכל זאת שאנחנו נהיה אלו שנחולל את השינוי. התחלנו לדפוק על בתי השכנים, סיפרנו להם שבאנו להתגורר כאן והקמנו ועד בית שדאג לתחזוקה. לעתים קרובות הרגשנו שקיים בינינו אמון, ומלבד הנושאים הפוליטיים יש בינינו תמימות דעים, עד שפרצו הפרעות, ואז התהפכה כל הקערה על פיה".

הופתעתם כשפרצו הפרעות בתקופת מבצע שומרי החומות?

"הופתענו מאוד, זה היה עבורנו הלם אמיתי, ממש תחושה של בגידה. כי הרי מדובר בשכנים שלנו, לעתים קרובות כאלו שאספנו מהם כסף לוועד בית, ופתאום הם בעצמם או הילדים שלהם שותפים לשריפת רכבים ובתים בשכונה שלנו. לא היה שום ספק בכך שהם אלו שמנהלים את הפרעות ולא ערבים שמגיעים מבחוץ, כי הם ידעו לשרוף אך ורק את הרכבים היהודים.

"השיא מבחינתי היה כאשר תושב העיר יגאל יהושע הי"ד נרצח על ידי הערבים. יהושע היה חשמלאי שכולם הכירו, בעל טוב לב נדיר. בזמן הרצח הוא ישב במכוניתו, ואחד הערבים קרא לו מבחוץ. הוא פתח את חלון הרכב, כי פשוט לא העלה בדעתו שעלולים לעולל לו רע, ואז הפורעים רגמו אותו באבנים, תוך כדי שהוא מספיק לזעוק לעברם בתמימות: 'זה אני, יגאל'. בכוחותיו האחרונים הוא הצליח לנסוע לביתו ואז התמוטט ונפטר. יש גם תושב נוסף מהקהילה שלנו שנדקר ונפגע קשות. אמנם מבחינה בריאותית הוא השתקם וחזר לעצמו, אך הפוסט טראומה לא עוזבת אותו, והוא לא שב להיות כמו בעבר. בכלל, כולנו נותרנו עם טראומה גדולה וזיכרונות מזעזעים ובלתי נמחים".

כאן כדי להישאר

בימי הפרעות נשארתם בעיר או נמלטתם?

"רובנו ברחנו מהעיר, ואני זוכר את הפחד הבלתי נתפס שליווה אותנו בזמן שארזנו כל מה שיכולנו כי לא ידענו אם יישמר משהו ממה שנשאיר מאחור, כי הפורעים זרקו בקבוקי תבערה לדירות, פרצו לתוכן ובזזו כל מה שאפשר. ירדנו במדרגות הבניין כשאנחנו מרגישים שאנו חיים במציאות הזויה – אנו מתפנים מהבית שלנו עם תיקי גב ומאבטחים שמלווים אותנו, כשהשכנים אומרים לנו שלום, אך איננו מסוגלים להסתכל בעיניים שלהם, כי רק אתמול הבן שלהם צעק לעברנו: 'בדם ואש נפדה את פלסטין'.  

"באותם ימים גם קיבלנו בעיטה קשה מהתקשורת ומהמשטרה, כאשר כוחות המשטרה לא הצליחו להשתלט על הפורעים, ואילו התקשורת הציגה כל הזמן את הפרעות כביכול באופן סימטרי, והקפידה להציג כל הזמן גם את הצד הערבי בעניין, שהסביר כמה לגיטימי שהציבור החלש מתקומם. זאת בזמן שהערבים פגעו, יידו אבנים ובקבוקי תבערה אל עבר הדירות שלנו, והותירו הרס נוראי בכל מקום, כולל דירות שלמות שעלו באש".

הילד שמעון טרבלסי חוגג בר מצווה בבית כנסת דוסא, תמוז תשל''ד (1974). מתוך אלבום פרטי, באדיבות המשפחה

ומה מצבכם כיום?

"רובנו חזרנו להתגורר בשכונה, והמצב כיום טוב מזה שהיה לפני הפרעות. הקהילה שלנו מונה נכון להיום יותר מ-100 משפחות, רבות מהן משפחות שהתחילו כזוגות צעירים שביקשו לגור במרכז הארץ, וכעת הן רואות את עצמן ממשיכות ומגדלות את ילדיהן בעיר. התחושה בעיר יותר בטוחה ואין חשש לצאת לרחובות, אבל שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה פעם. אנחנו חשדניים מאוד ולא נותנים בערבים שום אמון. גם מבחינתם היחס קר, והם למשל לעולם לא יקראו לי בשמי, אלא יכנו אותי אֵלְיָהוּד". 

עוברת לכם לפעמים מחשבה על מה יהיה בעתיד?

"ברור שהמחשבה הזו עוברת והיא באמת מפחידה, אבל הרצון לחיות חיים משמעותיים וליישב את העיר גדול יותר מהפחד, וזו גם הסיבה שחשוב לנו לספר את הסיפור שלנו, בעצם קיומנו כאן.

"זה מה שהוביל אותנו בשנה האחרונה לכתוב ספר על רמת אשכול בשם 'רוח המקום'. הספר נכתב אחרי הפרעות והוא מביא את סיפורה של שכונת רמת אשכול בלוד. כתבה אותו הסופרת רחלי לביא שפגשה יותר משבעים אנשים מתושבי העיר היהודיים, הקליטה, תמללה, ערכה ושזרה את הסיפורים אלו באלו. רחלי גם עשתה עבודת מחקר נדירה, וכעת אנו ממש לקראת סיום גיוס הכספים לצורך הוצאת הספר לאור. המטרה שלנו היא אחת - שכל מי שירצה יוכל לקרוא ולהכיר את הסיפור מקרוב, על מכלול היבטיו - הדתי, החברתי, ההיסטורי הפוליטי והלאומי, ולהבין שרמת אשכול אינה עוד נקודת ציון שהייתה אי פעם שכונה יהודית, אלא היא כאן כדי לגדול ולהישאר".