"בגיל 13 לא ידעתי לקרוא, היום אני עם תואר שני"

מה עובר על ילדה יתומה שעולה לארץ ונשלחת לאשפוז בבית חולים? ומה עובר על ילדה שגדלה בתנאי כפר באתיופיה, לא הכירה צורת אות ואפילו לאכול עם מזלג לא ידעה, ופתאום מגיעה לישראל ונדרשת להשתלב, ללמוד עברית ולהיות אחת מן המניין?

קחו את כל התיאורים האלו וקבלו את סיפורה הבלתי נתפס של זהבה דסלין שעלתה לארץ בשנת 1992, כילדה בת 13, יתומה מאב ומאם, לאחר מסע ממושך שהתחיל מהכפר בו הם התגוררו במחוז קווארה בצפון אתיופיה.

אבל יש גם נקודה נוספת המעוררת השראה בסיפורה של זהבה, שכן כיום היא מתגוררת בקריית מלאכי ואמא לארבעה ילדים. היא בעלת תואר שני בחינוך ונושאת בתפקיד בכיר בעירייה. "אני מספרת את הסיפור שלי כדי שאנשים יבינו שגם מאפס אפשר להגיע למאה, הכל תלוי בנו וברצון שלנו, וכמובן בעזרתו של בורא עולם", היא מבהירה.

התמונה של זהבה כפי שמופיעה בתעודת עולה (''זו הפעם הראשונה שהצטלמתי'')

מסע של חודשים

זהבה נולדה בכפר באתיופיה וגדלה במשפחה חמה שהקפידה על שמירת מצוות ונחשבה לוותיקה בכפר. "אנחנו שבעה אחים ואחיות במשפחה", היא מספרת, "ההורים שלנו נפטרו כשהייתי בת שש, ומאז סבא וסבתא גידלו אותנו".

סבה של זהבה נפטר כשנה לפני שהם עלו לארץ, וזהבה זוכרת כיצד שהוא ישב איתם תמיד ותיאר להם את 'ירוסלם' (ירושלים). "הוא היה מצייר לנו בחול את המדינה ומתאר לנו איך שהיא מוקפת באויבים מכל הכיוונים. סבא גם סיפר שירוסלם עשויה כולה מזהב וכסף, ומי שיגיע אליה יהיה לו טוב, אבל הוא גם יצטרך להתמודד, כי זו מדינה קשה. סבא היה מאוד ריאלי, ובשונה מאנשים אחרים שהתגוררו באתיופיה והיו בטוחים שברגע שיגיעו לארץ ייפתרו כל הבעיות, הוא אמר לנו כמה פעמים: 'אני לא בטוח שאנחנו המבוגרים נזכה להגיע לשם, וגם אם נגיע, בוודאי נתקשה להתאקלם, אבל אתם ילדים צעירים, ויהיה לכם טוב מאוד".

זהבה מציינת שהיה ברור להם תמיד שיבוא יום בו הם יעלו לירושלים, לכן הם לא הופתעו כלל מכך שבאחד הימים התאגדו יחד בני המשפחה הגרעינית – קבוצה של כעשר משפחות של דודים וגיסים, ויצאו יחד למסע אל ירוסלם. "מהמשפחה הגרעינית שלנו יצאנו רק ארבעה אחים, כאשר סבתא היא זו שהשגיחה עלינו לאורך המסע שנמשך כמה חודשים".

עולה מאתיופיה (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

במשך כל החודשים האלו צעדתם ברגל?

"כן, הלכנו את הדרך ברגל, אבל היו לנו כמה חמורים וגם סוס, ומי שהתעייף היה עולה עליהם. סבתא בעיקר הייתה על הסוס, ולא היה לה קל, כי בנוסף לכך שהיא הייתה מבוגרת, היא גם הייתה חולת אסטמה. אנחנו הילדים בעיקר רצנו קדימה, כשהמבוגרים מדרבנים אותנו כל הזמן: 'אם תרוצו מהר, תקבלו סוכריה!' והם גם היו מטעינים אותנו בסיפורים על 'ירוסלם', כך שהרגשנו שאנחנו פשוט רוצים להגיע ולא חשבנו על העייפות והדרך".

ומה עם אוכל ושתייה?

"המבוגרים ארגנו אוכל יבש לפני שיצאנו, היו משפחות שהיה להן יותר וכאלו שהיה להן פחות, אבל כולן שיתפו את כולן. מים לא היו לנו, אבל נעזרנו בנהרות שבדרך. שאלנו כל הזמן את המבוגרים: 'מתי נגיע לנהר?' והם היו משיבים שהם לא יודעים, אבל אם נמשיך לרוץ בוודאי עוד נגיע, וכך המשכנו עד שגילינו מים זורמים, שם היינו מתקלחים, שותים, נחים קצת וממשיכים במסע. את ההליכה העיקרית עשינו בשעות היום, וכשהחשיך היינו שוכבים על האדמה וישנים עד לאור הבוקר".

זהבה מדגישה כי לאורך המסע הייתה להם סייעתא דשמיא גדולה. "בשונה ממשפחות אחרות שעלו לארץ דרך גבול סודן ועברו סכנות גדולות מאוד, אצלנו ה'קסים' (הרבנים מ"א) הבינו שהעלייה דרך סודן תהיה מסוכנת, והדריכו אותנו לעבור דרך אדיס אבבה. אמנם הדרך הייתה ארוכה יותר, אך לא היה פחד מוות כמו בסודן. בכל המסע היה רק ילד בן 4 שנפטר, וזה נחשב כלום ביחס למספרים נוראיים של אנשים שלא שרדו את המסעות דרך סודן".

עולה חדש (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

אורות של ירושלים

אחרי חודשים של צעידה רגלית, ובשלב מסוים נסיעה במשאית, הם הגיעו לאדיס אבבה, בירת אתיופיה, שם הסבירו להם שיהיה עליהם להמתין עד שיקבלו את כרטיס הטיסה שיינתן לכל אחד בתורו. "הייתי שם בסך הכל שבועיים", מספרת זהבה, "בדיוק אז חליתי בדלקת גרון וסבלתי מאוד. באחד הימים בישרו לי ולשניים מהאחים שלי שיש כרטיסי טיסה עבורנו, ועדכנו את סבתא על כך שמעלים אותנו לארץ. לסבתא בתחילה היה קשה לשחרר אותנו, אך נציגי הסוכנות הבהירו לה שממילא כשנגיע לארץ לא נהיה תחת חסותה, שכן אנו ילדים יתומים ובחסות המדינה, לכן חבל שסתם תעכב אותנו מלעלות. סבתא השתכנעה וכך עלינו לארץ. אחותי הרביעית עלתה אחרינו, היא התחתנה כשהיינו במסע, וכך הגיעה עם בעלה לארץ כזוג צעיר".

ומה את זוכרת מהטיסה לארץ?

"זכורים לי בעיקר כאבי הגרון. כל הטיסה שכבתי על קרקע המטוס, ובכל פעם שאמרו לי שרואים את הבתים של ארץ ישראל, הייתי מרימה את הראש, רואה אותם כמו כוכבים ומורידה בחזרה. אגב, כשהגישו לנו אוכל במטוס ניסו ללמד אותנו לאכול עם מזלג, כי עד אז היינו אוכלים עם הידיים. בכלל לא הכרנו כלי אכילה.

"כשנחתנו בארץ כבר המתינו לנו אוטובוסים שהובילו אותנו אל הפנימייה, ולאורך כל הנסיעה הבטתי מהחלון, ראיתי את האורות מכל מקום וחשבתי לעצמי: 'זה בטוח ירוסלם, הרי יש כאן אורות וזהב'. הגענו לבסוף אל הפנימייה, אך לא הספקתי להיות שם, כי מיד שמו לב שאני חולה ושהגרון שלי כל כך נפוח, עד שאני לא מסוגלת לשתות או לאכול. עוד באותו יום הזמינו לי אמבולנס שלקח אותי לבית חולים, וזו הטראומה הקשה ביותר שזכורה לי בכל המסע".

למה, מה היה כל כך קשה בבית החולים?

"תחשבו מה זה להיות לבד עם רופאים שלא מבינים מילה באמהרית, בזמן שאני לא יודעת מילה בעברית. הרופאים ניסו לתקשר איתי בתנועות ידיים וסימנו לי שאני צריכה לאכול ולשתות, אבל לא הייתי מסוגלת לגעת באוכל השונה והלא מוכר. הגישו לי פירות שבחיים לא ראיתי כמו ענבים ואפרסקים. הפרי היחיד שהכרתי היה תפוז, אך מכיוון שזו הייתה עונת הקיץ, לא היה אותו.

"גם לא הייתי מסוגלת להריח את האוכל המבושל, ולא הסכמתי לגעת בשום דבר. למחרת הגיע צוות הפנימייה לבקר אותי, ואז הם הסבירו לי שהרופאים אמרו שהאשפוז יהיה ממושך ושאני חייבת לאכול כדי להבריא. בצוות גם הסבירו לי שכשיגיע הזמן לשחרר אותי הם ידאגו לשלוח מדריך שיגיד את שם הפנימייה 'חופים', ואז אדע שעליי ללכת.

"בכל יום הייתי קמה בבוקר, מנענעת את הראש מול הצוות שהציע לי צלחות ואוכל, מרגישה שאני כמעט מקיאה רק מהמראה של האוכל, ואז קמה והולכת לפרוזדור, מצפה בהתרגשות לבואו של המדריך שיאמר את מילת הקסם 'חופים', אך הוא לא בא".

נשמע כל כך בודד ועצוב. מה בכל זאת נתן לך כוח?

"שימח אותי כשהיו שתי ילדות בגילי שהיו מאושפזות במחלקה, ובאחד הימים הן תפסו את הידיים שלי והובילו אותי לקיוסק, שם הרימו ממתק אחרי ממתק ושאלו: 'רוצה את זה?' 'רוצה?' על כל דבר השבתי 'לא', אבל עצם המחשבה שלהן חיממה את ליבי.

"אבל הנס הגדול היה כשבאחד הימים גיליתי קרוב משפחה שלי שעלה לארץ שלושה חודשים לפנינו יחד עם אשתו ובנו התינוק. כל כך התרגשתי, ומיד רצתי אליו וסיפרתי לו שאני רעבה ורוצה 'אינג'רה', כמו באתיופיה. עוד באותו יום הוא חזר לביתו והביא לי קערה ענקית מלאה באינג'רה עם הרוטב שאני רגילה. הוא גם הביא לי שתייה מתוקה – מיץ ענבים של קריסטל, במקום הקולה המוגז שהבהיל אותי בכל פעם מחדש כשמישהו פתח את הבקבוק והגזים קפצו, כי לא הכרתי משקאות מוגזים. אכלתי ושתיתי והרגשתי ממש טעם של דבש. זה היה כל כך משמח, ואפילו נעזרתי במיץ הענבים כדי לבלוע את הכדורים שהרופאים ביקשו שאקח. שבוע לאחר מכן כבר הופיע מדריך שאמר לי 'חופים' ואז לקחתי את החפצים שלי שהיו בסך הכל שמלה אתיופית, ושוחררתי מבית החולים".

ההחלטה להצליח

זהבה הצטרפה לבנות הפנימייה (הייתה זו פנימייה נפרדת לבנים ולבנות),ובכך גילתה שהיא מתחילה את חיי השגרה שלה. חיים שנראו שונים לגמרי מאלו שהורגלה להם באתיופיה.

"באתיופיה לא היה לנו בית ספר", היא מבהירה, "ובארץ דרשו מאתנו ללמוד לכתוב ולקרוא ולהתקדם. בתחילה אפילו לא ידעתי איך להחזיק את העיפרון, אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה להצליח בחיים, אני חייבת להתמסר ללימודים והחלטתי להעמיד אותם בראש סדר העדיפויות".

זהבה שובצה בכיתה ז' שאכן תאמה לגילה, אך למדו איתה באותה כיתה גם בנות בגילי 16 ו-18, שכן החלוקה הייתה בהתאם לרמה הלימודית ולא לפי הגיל. "ככל שחלף הזמן כך גברה המוטיבציה שלי", היא מציינת, "החלטתי שאני רוצה ללמוד ולהתקדם ולהיות הכי טובה.  הרצון הזה המשיך ללוות אותי גם בגיל התיכון, למרות שבשעות הצהריים לא תמיד יכולתי ללמוד, כיוון שעשיתי עבודות ניקיון כדי שיהיה לי כסף לקנות עוף ולחם פרוס לי ולאחים שלי.

"כבר מהרגע הראשון הבנתי שאין לי הורים ושאני חייבת לדאוג לעצמי, כי לא יהיה אף אחד אחר שיעשה זאת במקומי. הצבתי מול עיניי את המטרה להצליח, וכך הצלחתי לסיים תואר ראשון בחינוך, כולו במימון עצמי שלי. אחר כך המשכתי לתואר שני, בזמן שעבדתי בחצי משרה וכבר היו לי ארבעה ילדים".

כיום זהבה עובדת בעיריית קריית מלאכי באגף החינוך כמלווה תחום מצוינות. "בכל פעם מחדש אני מרגישה שזה לא במקרה שהגעתי למקום הזה", היא מציינת, "כי לא מעט מהשיחות שאני עושה עם הורים ואנשי חינוך הן כדי להבהיר להם שילדים יכולים להצליח הרבה יותר מכפי שנראה להם, וזה הרבה פעמים תלוי בנו, המבוגרים שצריכים פשוט לעודד ולהאמין בהם. כשאומרים לי דברים על 'חסמים' שקיימים אצל ילדים או חוסר יכולות, אני לא מוכנה לשמוע. ברור לי שאין כזה דבר ילד שלא יכול להצליח. אני ההוכחה".