פרשת בלק: הקב"ה מנסה להגיד לך משהו! למה אתה לא מקשיב?

בלק משכנע את בלעם ללכת ולקלל את עם ישראל, אולם בלעם תולה את אישורו בהסכמת הקדוש ברוך הוא. בהתחלה אלוקים לא מרשה לו – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כ"ב, י"ב), ובלעם דוחה את בלק: "וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי השם…" (כ"ב י"ח).

בלק שולח עוד אנשים רבים ונכבדים כדי לשכנע את בלעם שילך לקלל את ישראל, והתגובה של אלוקים לבלעם השתנתה – "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (שם, כ). בלעם הולך, אולם "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (שם, כ"ב), ואז מסופר על המלאך שחוסם לאתון את הדרך.

המפרשים דנים בשאלה מדוע אלוקים כביכול שינה את עמדתו וכן התיר לבלעם ללכת, והתלמוד לומד מכך יסוד גדול מאוד: "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו" (מכות י ע"ב). לפעמים הבחירות של האדם מנוגדות לרצונו של אלוקים, אך בכל זאת אלוקים לא ימנע ממנו להמשיך בדרך שלו. אלוקים נותן לאדם לבחור לפי רצונו, אם ברע ואם בטוב, ומאפשר לו ללכת בדרך שבחר בה. אם האדם בוחר ברע, אלוקים מנסה למנוע זאת מהאדם, אם זה על ידי המצפון שמתעורר בפנים, או באמצעות איתותים אחרים, אולם אם אדם "מתעקש", השם לא מונע ממנו לגמרי, ואלוקים יחליט האם האדם יצליח בפעולתו או שלא, כמו בלעם שלבסוף לא הצליח לקלל.

רבי אלחנן וסרמן זצ"ל (קונטרס דברי סופרים סימן א', מובא ב"קובץ שיעורים") מעיר הערה בעלת מוסר השכל גדול.

הפסוק בירמיה אומר: "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ, עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (י"ט, ה'). פסוק זה מלמד אותנו שיש שלושה חלקים ביחס לדברי השם: ציווי, דיבור ורצון השם. רצון השם הוא בעצם רצון השם שלא נאמר באופן מפורש, אולם כל אחד מבין שזה רצון השם, או להיפך – לא רצון השם.

נשים לב למילה "פי השם" שאומר בלעם – "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי השם". בלעם לא רוצה לעבור את פי השם, את הציווי המפורש, אבל הוא שמח לעבור על רצון השם, וזוהי רשעותו.

זהו מוסר השכל גדול לחיינו. אפשר לומר שחלק גדול מהמעשים היומיומיים שלנו הם לא תחת המטריה של "אסור" או "מותר", אלא של ראוי או לא ראוי.

אנחנו צריכים לעשות באהבה את רצון השם, לא רק את פי השם. שהרי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, אולם האם הדרך שאתה רוצה לילך היא אכן רצון השם?

*

בלעם פעל בניגוד לרצון השם והוא הלך לקלל את ישראל, אולם האתון שלו עיכבה אותו: "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ השם בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (כ"ב, כ"ב). "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ השם נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ" (כג). "לְשָׂטָן לוֹ" הכוונה לעכב אותו (ספורנו).

איך אנחנו מדמיינים את המלאך הזה? מלאך עם חרב ביד! מפחיד להיתקל בו. אולם מה רש"י כותב? איזה מלאך הוא היה? "לשטן לו - מלאך של רחמים היה. והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד".

גם אנחנו לפעמים פוגשים בדרכי חיינו מלאך עם "חרב ביד". מלאך שטן. מלאכים ושליחים שמעכבים אותנו וגורמים לתוכניות שלנו לא ללכת בדיוק כפי שאנו רוצים. הכל זה מלאך של רחמים.

בלעם לא הבין את זה, עד שהאתון פתחה את פיה, ואז היא אמרה לו משפט חזק: "וַיִּפְתַּח השם אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים"?, "מה עשיתי לך"? האם אני עשיתי לך משהו? מתי כבר תלמד שהכל מאת השם? אני רק שליחה, אני מלאך של רחמים.

איך אנחנו מתייחסים לעיכובים ולמניעות בחיינו?

* * *

אחד הפסוקים המדהימים הוא הפסוק האחרון בסיפור של בלק - "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (במדבר כ"ד, כ"ה).

הקדוש ברוך הוא עשה ניסים אדירים, גם לבלק וגם לבלעם. בלעם מנסה לקלל את עם ישראל שוב ושוב, אולם בכל פעם הוא מאבד שליטה על פיו ויוצאות מפיו רק ברכות. אתונו של בלעם פותחת את פיה ומדברת אליו, דבר שלא היה מעולם, ושום דבר לא משפיע עליהם. בלעם שב למקומו ובלק הלך לדרכו. הם חוזרים לשגרה כאילו דבר לא קרה.

לאורך כל החיים אדם מקבל איתותים מבורא עולם. כל אירוע שקורה הוא איתות לאדם – אבל האם אנחנו שמים לב אליו? האם אנחנו חוזרים לשגרה או שאנחנו מנסים לקחת ממנו מוסר?