סיון רהב מאיר: זו הסכנה האמיתית לדמוקרטיה

1. היא ישבה מולי בקומה ה-30 בגורד שחקים יוקרתי בדובאי. דיברנו קצת, ופתאום הבנתי מה הסכנה האמיתית לדמוקרטיות בעולם. "טוב לי", היא אמרה. "טוב לי ורגוע לי לקום בבוקר ולשמוע חדשות טובות".

היא ישראלית ברילוקיישן. היא חיה יותר משנה במדינה לא דמוקרטית. אבל מבחינתה, היא חיה יותר משנה במדינה שבה החדשות לא פוגעות בבריאותה.

"שומעים פה כל היום על דברים טובים במדינה, בכלכלה, בביטחון, הכול באיזי". שאלתי אותה אם היא זוכרת לפעמים שזו מדינה שמפרה זכויות אדם, שמתנהלת על פי שלטון איסלמי, שאין בה חופש עיתונות, שאי אפשר להקים בה מפלגה או לבקר את השלטון. שהיא לא יכולה להעלות בה פוסט זועם נגד הרשויות, אם מתחשק לה.

"אני זוכרת את זה איפשהו בחלק האחורי של המוח, אבל ביום יום אני פשוט נושמת", היא אמרה, ולקחה נשימה עמוקה, כשמגדל הבורג' חליפה מציץ מהחלון שמאחוריה.

פגשתי השבוע בסיבוב ההרצאות באמירויות עוד שניים כאלה, אחד מלונדון ואחד מניו יורק. יש משפט שאומר שבחדשות בכל ערב בשמונה אומרים "ערב טוב" ואז מוכיחים לנו במשך שעה למה זה לא נכון. זו לא בדיחה. דווקא במקום שבו מגבילים חירות, הם מרגישים חירות מהכאוס הבלתי פוסק, מהפסימיות התמידית.

זה דבר שצריך לתת עליו את הדעת. לא דובאי מטרידה אותי אחרי השבוע הביקור הזה, אלא ישראל, וגם לונדון וניו יורק. אם הדמוקרטיה תפסיק לספר סיפור של תקווה ואחדות ומשמעות, היא לא תשרוד. אם מרוב חופש ביטוי ישמעו רק רעש מחריש אוזניים, אנשים ירצו לברוח לשקט, לא משנה מה המחיר. נדמה לנו בתקשורת שבביקורת הבלתי פוסקת על המציאות אנחנו כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל אף אחד לא רוצה לחיות עם כלב שרק נובח ונושך כל היום. זו לא דמוקרטיה מתגוננת, זו דמוקרטיה מתאבדת. הרי יש גם כל כך הרבה טוב שקורה, כל כך הרבה בנייה ועשייה והתקדמות, בכל מדד, בכל מקום.

זה לא קשור לממשלה כזו או אחרת, זו הגישה. חמש מערכות בחירות בשלוש שנים הן דוגמה אחת, שלושה ראשי ממשלה שהתחלפו בשלושה חודשים בלונדון הם עוד דוגמה. זה לא הקצב, זה הווליום.
בנאום ב-2011, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר איבחן בכנות את לב הבעיה בתקשורת: "דברים, בני אדם, נושאים, סיפורים – הכול בשחור-לבן. הצבעים האפורים של החיים נעלמו. הרי חלק מהדברים רעים, חלקם טובים, חלקם מצליחים, חלקם נכשלים. אבל היום יש רק ניצחון או אסון. כל בעיה היא משבר, כל עיכוב הוא סחבת, כל ביקורת היא התקפה פראית. אני מאמין שהיחסים בין החיים הציבוריים לבין התקשורת ניזוקו באופן שמחייב תיקון. הנזק הזה פוגם בביטחון העצמי של המדינה, מערער את הערכתה העצמית ואת מוסדותיה – ויותר מכל פוגע ביכולתנו לקבל את ההחלטות הנכונות ברוח הנכונה עבור עתידנו".

הוא צדק, והוא דיבר לפני עידן הטוויטר והטיקטוק. לא צריך לצנזר ולשקר, לא צריך להיות שופרות של אף אחד, לא צריך לחיות בלה-לה לנד ולמכור לציבור רק תותים. אבל אם עוברים כל הזמן מסערה לשערורייה, אם משדרים שהכול קורס ושוכחים שיש גם אופטימיות וחזון ועשייה, אנשים יעדיפו לשמוע שהשליט מוחמד בן ראשד יצא לשחק טניס. וניצח.

2. חזרתי לארץ, וקיבלתי דוגמה לדמוקרטיה כזו, לשיח טוב כזה. זוכרים את בית שמש? פעם היא לא ירדה מהכותרות, בזמן "היורק מבית שמש". כבר ארבע שנים שקט שם, וראש העיר עליזה בלוך רוצה שניזכר ונתעניין גם כעת. ערב בחירות מוניציפליות שעלולות להתדרדר למלחמות קיצונים, שווה להקשיב לה.

בעלה רופא, היא ד"ר לחינוך, והם עברו לבית שמש, דווקא לשם, לפני 32 שנה. "בגלל הילדים. ילד שגדל בתחנת אוטובוס עם עולה מאתיופיה, מרוסיה, מארה"ב, הוא ילד שמכיר. אוהב או לא אוהב, הוא קודם כל מכיר. בעיני עיר חילונית זה לא דבר בריא, וכך גם עיר חרדית או יישוב קהילתי דתי-לאומי. בחברה בריאה צריך מגע, חיכוך. יש לי פה תושבים שעלו מחמישים מדינות. אני צריכה לתרגם לאנגלית, צרפתית, רוסית, אמהרית, יידיש, ספרדית".

שלא לדבר על המגוון בתוך הציבור הדתי: "כל ארבע אותיות שמייצרות מילה – יש לנו חסידות בשם הזה... הסיפור הוא לא רק חילוני-חרדי, אלא בתוך הדתיים עצמם. פתחנו שבעה מוסדות של הזרם הממלכתי-חרדי, שבו לומדים לימודי ליבה ברמה גבוהה. משום מה זה לא פתח מהדורות. פתחנו לראשונה לפני שבוע שלוחה של המרכז הרפואי 'הדסה', למען הבריאות של כולנו. שמעת על זה?".

לא.

בפעם הקודמת ניצחה על חודו של קול. "רוב יועצי התקשורת אמרו לי: את חייבת אויב. אנשים לא יוצאים מהבית בשביל המסר המורכב שלך. את חייבת מישהו לשנוא, כמו 'הערבים נוהרים'. הכי קל לעשות 'החרדים נוהרים', להסית נגדם, אבל אני לא מאמינה בזה. אף אחד לא הולך לשום מקום, ויש הרבה דרכים להיות ישראלי טוב ויהודי טוב. אין לי מונופול על האמת מולם. אבל כל זה לא מייצר סלוגן פשוט. אמרתי: אני לא רוצה שאף תושב ירגיש שניצחתי אותו, ולא מעט חילונים כעסו עלי ואמרו: עזרנו לך לנצח, אז אם החרדים מחייכים, בשביל מה הבאנו אותך? אמרתי: אני רוצה שגם הם יחייכו. אני רוצה לנהל עיר שבה לא בוחרים בין היכל תרבות לבין מקווה, בין מגרש כדורגל לבין ישיבה".

בשיחה איתה נזכרתי בפרשת השבוע, פרשת בלק. בלק מבקש לקלל את עם ישראל, לראות רע, לראות שחור, אבל אלוקים מוביל אותו לשמוע רק ברכות, רק טוב: "הן עם כלביא יקום", "מה טובו אוהליך יעקב". תמיד אפשר לבחור פרספקטיבה, בין ברכה לקללה. בתלמוד כתוב שהפרשה הזו כה חשובה, שהיא כמעט נכנסה לסידור התפילה שלנו, כתזכורת.

לסיכום, בלוך מחברת את המקומי ללאומי: "אם הסיפור של בית שמש יצליח נוכל לבוא למדינת ישראל ולומר: הנה, זה אפשרי. אפשר בלי להתנגח".

3. מיד בתחילת החופש הגדול, מופיע המשפט החשוב הזה: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". זו הברכה שמופיעה בפרשת השבוע, פרשת בלק, על עם ישראל. האוהל הטוב שלנו, המשכן הפרטי שלנו, הוא מה שמאפיין אותנו יותר מכל, כבר אלפי שנים. הבית הוא המקום שבו האדם נבנה באמת וגם נבחן באמת. לא ברחוב ולא ברשתות ולא על במות, אלא בזירה המשפחתית והאישית. חודשי יולי-אוגוסט הם אתגר גדול לבית. לסבלנות, להורות, לזוגיות, לחשבון הבנק. בתקווה שנוכל להגיד הקיץ גם על הבית הפרטי שלנו: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". שבת שלום וחופש מוצלח.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".