המנהל שהפך לליצן חינוכי: "אני מתייחס לתפקיד ברצינות"

מי שפוגש את אוריה טפרברג כשהוא מגיע לייעץ למורים או למסור הרצאות בתחום החינוך, אינו מסוגל להאמין שהאיש הרציני הזה אשר שימש במשך שנים כמנהל בית ספר, משמש כיום כליצן מצחיק ומשעשע עד דמעות, שמצליח להעלות חיוך גם על פניהם של התלמידים המאותגרים ביותר.

אבל מי שמכיר את טפרברג קצת יותר לעומק, מבין עד מהרה שליצנות וחינוך אינם דבר והיפוכו, שכן דווקא כאיש חינוך שמעמיד מול עיניו את צרכיהם האמיתיים של התלמידים, החליט טפרברג לזנק אל עולם הליצנות, ולהכניס אותו אל תוך המקום שהוא נראה כביכול הפוך ממנו – לעולם בית הספר.

שינוי שהוביל למהפך

מסלול החיים שעבר על טפרברג היה שגרתי למדי. "גדלתי בפתח תקווה", הוא מספר, "בילדותי למדתי במוסדות דתיים ונחשבתי לתלמיד טוב. אחרי שסיימתי את לימודיי בישיבת ההסדר הלכתי ללמוד תיאטרון, משחק ובימוי, ובמקביל התמחיתי בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, כשאני מתעסק בעיקר עם בני נוער במגוון של תפקידים כמו מנהל פנימייה לנוער בסיכון, מנהל בית ספר וכפר נוער, ועוד".

למי שתחומי התיאטרון והחינוך נשמעים לו כמו שני מושגים שונים, מבהיר טפרברג שההיפך הוא הנכון. "תמיד שילבתי את החינוך בתיאטרון ואת התיאטרון בחינוך. דווקא מכיוון שעסקתי במסגרות שאינן שגרתיות, התעורר הצורך לתקשר עם הנערים אחד על אחד, מתוך מחשבה יצירתית, ואז גיליתי כמה שיכולות המשחק והדרמה שלי הן כלי לחינוך. כך גם הסתכלתי תמיד על התיאטרון כעוד כלי לעבודה החינוכית שלי, כדי לתת לנער דרך נוספת להיפתח ולהביע את עצמו, להעצים אותו ולהגיע למקומות יותר עמוקים שקשה להגיע אליהם במסגרת קונבנציונאלית".

כיום מתגורר טפרברג ברמת הגולן, נשוי, אב לשבעה ילדים וסבא לשלושה. אך אם ניתן היה לחשוב שבשלב זה של החיים הוא ישב וינוח, מסתבר שזה אפילו לא הכיוון. "בשנים האחרונות עזבתי את החינוך הרשמי והתחלתי לעסוק ב'ליצנות חינוכית'", הוא מספר, ולאחר מכן מוסיף בכנות: "אם היו אומרים לי לפני שלושים שנה שאהיה ליצן, לא הייתי מאמין. גדלתי לתוך הידיעה שליצנות היא משהו נמוך, רדוד וציני. הכרתי את הפסוק בתהילים 'ובמושב לצים לא ישב', ומבחינתי ליצן הוא דמות שמאחלים לאדם שלא להיות כמוהו. גם כתלמיד היו גוערים בי לא פעם: 'תפסיק להיות ליצן, קח את עצמך ברצינות בידיים'. אבל אז הגיע השינוי, שהוביל למהפך הגדול בחיי".

כשחיוך הופך לחינוך

המהפך, כפי שמתאר אותו טפרברג, התחיל להתחולל לפני כ-17 שנה, כאשר בתו חלתה והוא שהה לצידה בבית החולים. "באותו זמן התגוררנו בשליחות בחו"ל, המצב היה מאוד לא פשוט, בתי הייתה ללא הכרה, ואני הייתי חסר אונים ומודאג מאוד, כשלפתע נכנס לחדר ליצן רפואי, ומתוך אינטואיציה גאונית הבין שלילדה לא ניתן לעזור, שכן היא ללא הכרה, אבל דווקא אני זקוק לעזרה. המפגש אתו שינה לי בבת אחת את כל ההסתכלות על ליצנים, כי באמצעות כמה מילים ותנועות הוא פשוט הצליח לשלוף אותי מהתהום שהייתי שקוע בה. כבר בסיום המפגש שלנו הרגשתי בלב משהו שאומר לי שעוד יבוא יום שגם אני אעסוק בתחום הזה. חלפו מאז כמה שנים שבמהלכן שבנו לארץ וחזרתי לנהל את בית הספר, וכשהזדמן לי שוב לפגוש ליצן רפואי, כבר ידעתי באופן וודאי שאני הולך ללמוד את המקצוע".

כך הגיע טפרברג ללימודי הליצנות הרפואית והפך לחלק מקבוצת 'רופאי חלום' המאגדת ליצנים רפואיים שזוהי עבודתם. אלא שעבורו היה זה רק תחילת המסלול, שכן לפני כחמש שנים הוא הכיר את טליה ספרא, ההוגה, המייסדת והמנהלת של 'המרכז לליצנות חינוכית'.

"טליה שאלה אותי אם אני מעוניין להתמקצע בליצנות חינוכית בתוך בית הספר, ועוד לפני שהספקתי לשמוע ממנה פרטים ולהבין במה בדיוק מדובר, השבתי לה: 'אני בפנים'. כי כאיש חינוך וכליצן כבר חשבתי מזמן ששני התחומים האלו חייבים להיפגש".

אבל ממתי מורה יכול להיות ליצן? הרי זהו דבר והיפוכו!

"המערכת החינוכית כיום חסרת הומור ומאוד לא ליצנית", מסכים טפרברג, "ואין לי על כך תלונות, כי ברור שכאשר מורה עומד בראש כיתה של עשרות תלמידים קשה לו לראות את התלמיד הבודד ולהגיע אליו באופן פרטי. יש גם ציפיות לעמידה בהספקים לימודיים והלחץ גדול, מה שגורם לכך שמורים רבים חסרי הומור ומרגישים שבלתי ניתן להכניס חיוך וצחוק לתוך כל הלחץ הזה.

"ובכל זאת, אני עדיין מאמין שיש מקום גדול לליצן ולהומור בתוך בית הספר", הוא מדגיש, "כי ליצן הוא בעיניי לא סתם דמות מבדחת, אלא אדם שמח שיש לו כמה אלמנטים בולטים: הראשון בהם הוא אלמנט הסקרנות. הליצן פועל תמיד מתוך סקרנות גדולה, שזוהי תכונה שחסרה מאוד בעולם החינוכי. הוא לא מתבייש להראות את הסקרנות שלו, והיא סוחפת איתה גם את אלו שסביבו.

"אלמנט נוסף הוא בהתפעלות הגדולה של הליצן מכל דבר, כל דבר בעיניו הוא 'וואו', ואם למשל יבוא ילד ויספר לו על כך שהוא כותב ספר ילדים על נושא כלשהו, הוא לא יגיב כמו מבוגר אחר: 'איך ייתכן שילד בגילך יכתוב ספר?' אלא יגרד באף האדום שלו ויקרא בהתפעלות אמיתית: 'וואו, לכתוב ספר זה מדהים! תסכים לכתוב גם עליי?' וכל זה מתוך המקום הכי אמיתי ולא ציני שיש.

"וכאן מגיע המאפיין השלישי של הליצן, כי הוא מלא בחום ובאמפתיה שזה בדיוק הפוך מציניות. כשאדם מגיב בציניות הוא מכבה את מי שמולו, ואילו הליצן עסוק כל הזמן בלהדליק את מי שמולו, להצמיח לו כנפיים, ולספר לו איך הוא יכול לקחת את הכוחות שלו ולעוף למעלה".

טפרברג מדגיש שכל התכונות האלו נכונות גם לליצנים רפואיים, אך נכונות עוד יותר לליצנים בבית הספר. "כיום אני עובד כליצן חינוכי בכמה מוסדות ואני יכול להגיד באופן חד משמעי שאולי ברגע הראשון זה נראה לתלמידים מוזר, אבל כשהם מתרגלים לנוכחות שלי הם ממש שואבים ממנה כוחות, והמפגש שלהם עם הלימודים ועם אנשי הצוות, נראים שונים לחלוטין".  

המטרה: להעצים את הילדים

טפרברג מציין שהוא מודע לכך שלבית הספר מגיעים ילדים אחרי שהספיקו ככל הנראה לעבור כמה וכמה מלחמות קטנות או גדולות. "זה מתחיל כבר בערב, לפני שהילד הולך לישון, והוא טורח לברר אם הכין את שיעורי הבית, אם התכונן למבחן, ואם זכר שיש בכלל מבחן. בבוקר כשהוא מתלבש עוברות בליבו המחשבות: 'האם הבגד מתאים לבית הספר? החברים שלי יצחקו עליי?' וממשיך במחשבות על הסנדוויץ' שאמא הכינה לו: 'האם יהיה טעים? אני אוהב את האוכל?' כל אלו דברים שמעסיקים אותו עוד לפני שהגיע בכלל לכיתה, ומי יהיה זה שידבר אתו על כך?

"וגם בהמשך היום, תחשבו מה עובר על ילד שנדרש לעשות עבודה בחשבון, אך לא מצליח. כשהמורה ניגש אליו ושואל למה הוא לא פותר את התרגילים, הוא משיב: 'אני לא יודע כלום', והמורה רושם לעצמו שהילד לא יודע. אבל הליצן יגיב אחרת לגמרי, הוא יגיד לו: 'איך זה יכול להיות? הרי אתה יודע הרבה יותר טוב ממני! הנה, תספר לי כמה זה אחד ועוד אחד', וכך הוא יצליח לשעשע אותו, כשהוא מחזק לו את האמון בעצמו ואת הרצון להוכיח את יכולותיו. הרעיון הוא להגיע מתוך רצון אמיתי להעצים את הילד ולהצמיח אותו, שזה דבר שלעתים כל כך חסר".

אם לכאורה היה ניתן לחשוב שהליצן מלווה בעיקר תלמידים בכיתות הנמוכות, מפתיע טפרברג כשהוא מציין שהוא מגיע מידי שבוע לחטיבות ולתיכונים. "בפעם הראשונה שהתבקשתי להגיע לתיכון די חששתי", הוא מודה, "חששתי שהתלמידים לא ידעו לקבל אותי ולא יבינו בכלל את העניין. בכל זאת אזרתי אומץ וביום הראשון ללימודים נעמדתי בשער בית הספר. התגובה הראשונה לא איחרה להגיע, כשהופיע פתאום ילד מהכיתות הגבוהות, התקרב אליי ושאל: 'ליצן, אפשר חיבוק?' וזה היה אמיתי לגמרי. כי גם נער בכיתה י"א צריך מישהו שיחבק אותו. בעקבותיו הגיעו עוד ועוד תלמידים כדי לחבק את הליצן, ופתאום המחישו לי את עומק העניין. מאז כבר חמש שנים שאני מבקר בבתי הספר, מלווה את התלמידים, ופשוט נמצא איתם יחד, מתוך המקום הכי אוהב ומאמין שיש".

טפרברג מציין שהוא אינו היחיד. "כיום יש ליצנים חינוכיים בערך ב-70 בתי ספר ברחבי הארץ, אבל ברור שזה לא מספיק, והביקוש מגיע ליותר מ-700 בתי ספר. הלוואי שיימצאו לכך יותר תקנים. אגב, אני מסיים כל יום של עבודה שלי עם דו"ח מסודר למנהל וליועץ של בית הספר, כי הרעיון הוא לא רק לצחוק, אלא חשוב להעביר את הדברים הלאה לאנשי המקצוע, כדי שכל אחד יוכל לעזור לו בכובעו שלו".

ויש לו גם מילה להורים שבבית: "הורה לא יכול להיות ליצן, וזה ברור, אבל הוא יכול לאמץ לעצמו חלק מהאלמנטים של הליצנים, כמו למשל להקשיב לחלומות של הילדים ברצינות, להתפעל מנושאים שמעניינים אותם ולהיות חלק מהחיים שלהם. מי שינסה יראה עד כמה שהקשר עם הילד שלו יתפתח ויהפוך לקרוב יותר, וזהו רווח הדדי לכולם".