מה עונים על ההסתה נגד החרדים בעקבות התקציב?

הטענות שנשמעות בראש כל חוצות נגד החרדים בימים אלה של העברת תקציב המדינה – זקוקות לליבון מעמיק. אמר לי היום מישהו "את מי זה מעניין, שיגידו מה שהם רוצים". הגישה הזאת לא נכונה. אם למישהו יש טענות וכאב – יש להקשיב לו, ומלבד זאת, מעבר לצורך להתייחס לאחרים יש בעיקר צורך לענות לעצמנו תשובות ברורות, כי ללא תשובות – בסופו של דבר השאלות מחלחלות.

התופעה של ההסתה מתחלקת לשני חלקים. יש חלק חיצוני של אנשים שמנפחים את המספרים ומלהיטים את הרוחות מתוך חשבון ציני פוליטי קר, או סתם מתוך שנאה לחרדים וללומדי תורה. לאנשים הללו באמת אין צורך להתייחס.

אך יש חלק נוסף, שנובע מכאב אמיתי. כדי להבין את הכאב ננסה לצאת מהפוזיציה של חרדים / חילונים, ונדמיין שהמדינה בידיים חרדיות, ומגזר מסוים מתוך החרדים נוטל נתח נכבד מהקופה. היינו מזדעקים: מה פתאום אתם לוקחים? ברור שתשובה מסוג "אתם סתם שונאים את המגזר הזה" לא מהווה תשובה עניינית.

ולנמשל: אנשים שעובדים על פרנסה ומשלמים מיסים בסכומים גבוהים (כל מי שעובד בהייטק מכיר קצת את המספרים על בשרו, זה באמת קשה לראות נתחים כאלו יורדים מהתלוש) לא מבינים למה אנשים שדוגלים בשיטה לא להתפרנס – לוקחים חלק מכספי המיסים לעצמם, ולמה הם מעודדים בשיטה את המשך הדרך הזאת על ידי חינוך חרדי.

זאת לא אנטישמיות, אלא חוסר הבנה מה בעצם הסיפור של החרדים. חוסר הבנה שגורם לכעס, שנאה, ובעיקר כאב – למה אתם לוקחים לנו את הכסף בלי סיבה מוצדקת. יש כאן מדינה משגשגת בגלל שאנחנו עובדים, למה אתם לא מושיטים יד? ואם אתם דווקא לא רוצים להושיט יד – למה אתם לוקחים את הכסף לעצמכם?

התשובות "גם אנחנו תורמים למדינה ע"י הצלה / זק"א / עזר מציון" אינן עונות על עצם הלוז של השאלה, כי הרי בינינו, אנחנו לא מעודדים את המגזר שלנו ללכת לזק"א, אלא ללכת לישיבה ולכולל, וזה החינוך העקרוני שלנו. השאלה היא על המהות, והתשובה צריכה להיות על המהות. להם, ובעיקר לעצמנו. אנחנו בפירוש ובאופן מוצהר דוגלים באברכים, בכוללים, ובישיבות שלא נותנות כלים לחיי מעשה ארציים אלא עוסקים בהם רק בתורה. לא נתחמק ולא ננסה לטייח.

זאת השקפתנו ואנחנו גאים בה. למה?

אפשר לענות שתורה נותנת פרנסה וביטחון, והיא מקור כל השפע.

בתשובה זו יש שלשה חסרונות: א. נדרשת אמונה בדרגה גבוהה כדי להזדהות איתה. לרוב מוחלט של הציבור, כולל רוב החרדים, קשה לחיות עם תשובה כזאת ברמה של רגש טבעי. ב. היא נסתרת קצת מהמקורות: דוד המלך החזיק צבא, והתנאים והאמוראים עבדו לפרנסתם. מי לא שמע על רבי יוחנן הסנדלר? החילונים מכירים אותו כמעט כמו את רשב"י... ג. היא עדיין לא מסבירה בהיגיון למה באמת הקב"ה רוצה מערכת כזאת שלא יעבדו והכסף יגיע בנס (או מכספם של העובדים). מה רע בהשתלבות נורמלית בשוק העבודה?

ניגש אל התשובה הליבתית. לפני שעונים יש צורך ללמוד את השאלה.

השאלה היא "למה אתם לא תורמים למדינה המשגשגת". זו נשמעת שאלה טובה, אבל האמת היא שהשאלה הזו מתחילה את הסיפור מהאמצע. יש מדינה – למה אתם לא תורמים לה. אבל איך בכלל יש מדינה? הסיפור של המדינה הזאת לא מתחיל מלפני 75שנה. בעיקרון זו מדינה שלא אמורה להתקיים בכלל. המדינה קיימת רק כי היא חלק מהנצחיות של עם הנצח שקיים נגד כל הסיכויים כבר 3300שנה. הציונות היתה בנויה על ההיסטוריה היהודית, האחיזה שלנו בארץ באה מכוח התנ"ך.

אז מה שצריך לבדוק הוא למה המדינה קיימת, למה עם ישראל שורד, מה הסיפור של העם הזה, מה המסר שלו ולמה הוא קיים. בתוך כל הסיפור של העם הזה יש גם מדינה, 75שנה, שהם פסיק בתוך כל ההיסטוריה שלנו. צריך לוודא שהמדינה באמת משתלבת בכל הסיפור ההיסטורי, כי אחרת אין לה צידוק לקיום, וגם אין לה סיכוי להתקיים.

ובכן, למה באמת עם ישראל קיים? השאלה מתחילה לפני כן: למה העולם קיים. העולם הוא חידה, היקום הוא אדיר ובלתי נתפס, והוא חייב סיבה לקיומו, אחרת הוא יכול להתבטל בזה הרגע. אין דבר בעולם שאין לו סיבה, וחייבת להיות סיבה לעולם עצמו. מה הסיבה?

יש ספר שכתב אותו בורא העולם בכבודו ובעצמו. בספר הזה חייבת להיות כתובה הסיבה לקיום העולם. אם נקרא את הספר אולי לא נמצא את הסיבה מפורשות, אבל נראה את הכיוון לתשובה באופן חד משמעי. בספר שכתב הבורא מסופר על הבריאה, על אדם שנברא ומצטוה מצוה מסוימת ועובר עליה, עשרה דורות שחולפים בלי חותם משמעותי עד חורבן של העולם כולו עקב חטאים, עוד עשרה דורות עד אברהם, ומשם מתחיל סיפור שמרכזו הוא אחד: יש כאן מישהו שחי את חייו כפי רצון הבורא. האדם הזה מתפתח ומקים משפחה שהופכת לאומה, והאומה הזאת היא בעצם אנחנו. האומה הזאת מקבלת מהבורא ספר הוראות מפורטות איך לחיות סביבו וסביב מצוותיו.

מה ההתרשמות? שהעולם נברא בשביל שתהיה בו אומה שתעמיד את הבורא במרכז חייה ותחיה כפי רצונו. אומה זו אמורה להשפיע על כל העולם כולו.

זה סוד הקיום של עם ישראל, זו מטרתו עלי אדמות.

התפקיד הזה מורכב וקשה ליישום. כי אם המטרה היא שעם ישראל יחזיק מעמד ויהיה מוקד הדרכה לכולם ולא ייגרר אחרי כולם – יש כאן בעיה: בדרך כלל סחף חברתי נוצר לכיוון הרוב. אם רוב העולם לא מכיר בה' וחיי חיי ארציות פשוטים – עם ישראל עלול לשכוח את תפקידו ויעודו.

לשם כך יצר הקב"ה בעם ישראל קבוצה שמתמסרת לרצון השם בצורה טוטאלית, מוחלטת, חסרת פשרות. רוב מוחלט של עם ישראל משלב חיי תורה עם חיי מעשה, והוא בהחלט עלול להיגרר אחרי הסחף העולמי. המצפן שלו הוא שבט לוי, שהקדיש את חייו לעבודת השם בבית המקדש, אין לו נכסים ואין לו אחרי מה להיסחף. השבטים כולם אמורים לתמוך בו, כדי להשריש בתודעתם את הרעיון, שתורת השם היא מרכז החיים.

החזקת שבט לוי היא משימה לאומית, שמטרתה היא לשמור על הרוח של עם ישראל, על תפקידו ויעודו, על נצחיותו.

עם ישראל בלי שבט לוי מאבד את חיי הרוח, את המהות, הוא שוכח את המשימה ומאבד את הכיוון.

עם ישראל יצא לגלות ואיבד את בית המקדש ואת שבט לוי, מה שמר עליו במשך אלפיים שנה? מה נתן לו את הכוח לשמור על הזהות? הממשיכים של שבט לוי. הקבוצה הנבחרת של הקב"ה. אלה שמתמסרים לתורתו ללא פשרות. אנשי התורה. הרבנים, הישיבות. ההיסטוריה הוכיחה כך, שבכל מקום שהיו ישיבות היתה שמירת שבת ויהדות. ללא תורה – אין כלום, לא שבת ולא כשרות ולא טהרה. הישיבות הן הבסיס ליהדות מינימלית.

ובדורנו אנו לא מספיקות הישיבות, צריך גם את האברכים. האנשים שמתמסרים ללימוד התורה נגד כל המרוץ השוטף של חיי העולם הזה. בלעדיהם עם ישראל עלול לאבד את הרוח, את התפקיד. מדוע? כי ככל שהעולם בחוץ שוטף יותר, הסחף החברתי עלול לאבד את היהדות יותר ויותר. ולכן יש צורך בשבט לוי גדול ובעל משמעות ונוכחות.

אנחנו חיים בין חילונים, אחים לנו, אהובים לנו, ודווקא לכן הסכנה להתמזג גדולה הרבה יותר. אנחנו לא מרגישים את עצמנו בין זרים, אלא מרגישים בבית, בין אחים. וההשפעה של ההשקפה שהעולם הזה הוא העיקר, והמצוות לא קריטיות חלילה, ושעם ישראל הוא עם ככל העמים – עלולות לחלחל. אנחנו מוכרחים מצפן גדול ובעל נוכחות, ואלו אברכי הכוללים. בלעדיהם אין עם ישראל.

נשוב אל השאלה שנשאלת בימים אלה: הקמנו מדינה משגשגת, היא דורשת ידים עובדות. למה אתם לא משתתפים איתנו, למה אתם דוגלים באי עשיה? ועוד דורשים כסף שתוכלו להמשיך את אי העשיה שלכם?

כי עם ישראל לא נולד אתמול. כי המדינה הזאת קיימת רק מכוח היותה בית לעם היהודי, והעם היהודי חייב להיות יהודי.

והעם הזה לא יהיה יהודי, חלילה, מבלי שיהיה בין היהודים מי שיקדיש את חייו למען תורת ישראל נטו, בלי תוספות ובלי כוכביות.

אנחנו לא מתנצלים שגם אנחנו תורמים כליות ומנהלים מערכות חסד אדירות; אנחנו לא מנסים להסביר שגם בנו יש רבים שעובדים ומשלמים מיסים; אנחנו עומדים בגאון ואומרים: כן, אחים אהובים. אנחנו שומרים על עצם הזהות שלנו ושלכם, על עצם הקיום שלנו ושלכם. בלי העבודה שלנו אין שום ערך לכל מה שנוצר כאן, וגם אין שום קיום לכל מה שהתקדם כאן. בלי שבט לומדי התורה אין עם ישראל, ובלי עם ישראל אין מדינת ישראל.

לסיכום: התשובה לשאלה "למה אתם לא משתלבים ולא תורמים" אינה במגרש העובדתי (גם אנחנו עובדים, ויש לנו ארגוני חסד),ואינה במגרש הרוחני הגבוה (התורה היא מקור השפע),אלא במגרש המהותי: המדינה הזו היא חלק מהיסטוריה, חלק מסיפור יהודי, ואין יהדות בלי תורה.