פרשת פינחס: יש זמנים שבהם לא צריך לחשוב, אלא פשוט – לעשות

יש זמנים בהם נדרשים אנו למעשים ולא רק לדיבורים.

פרשת פינחס פותחת בדברי שבח של הקדוש ברוך הוא לפינחס, על כך שהוא עשה מעשה שהציל את עם ישראל מכליה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כ"ה, י'-י"א). "וְלֹא כִלִּיתִי". בני ישראל עמדו בפני כליה ופנחס הציל אותם.

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי" – על איזו חמה מדובר? כדי להבין עלינו לשוב לפרשה הקודמת, פרשת בלק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן. וַיּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף השם בְּיִשְׂרָאֵל" (כ"ה, א'-ג'). זמן קצר לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, הם נכשלו עם בנות מואב ובעקבותיהן הם אף עבדו עבודה זרה.

שיא החטא היה, שנשיא שבט השמעוני – זמרי בן סלוא, עשה בפומבי חטא נוראי: "...וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ו').

משה, אהרן והעם לא ידעו כיצד להגיב, והם בכו: "וְהֵמָּה בכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד" (במדבר כ"ה, ו'). תרגום יונתן בן עוזיאל אומר שהם קראו קריאת שמע: "ואינון בכיין וקריין שמע". משה ואהרן לא ידעו כיצד להגיב לחילול השם הגדול שזמרי עשה, והתגובה הטבעית  שלהם הייתה לומר את קריאת הנצח שכל יהודי אומר בשעה שהוא נמצא בצרה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל השם אֱלֹהֵינוּ השם אֶחָד".

רש"י כותב: "בעגל עמד משה כנגד ששים ריבוא... וכאן רפו ידיו? אלא כדי שיבוא פינחס וייטול את הראוי לו". ידיו של משה רפו, ושעה זו הייתה שעתו של פינחס. מה פינחס עשה?

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקר אֶת שְׁנֵיהֶם…וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (כ"ה, ז'-ט') – כבר הספיקו למות עשרים וארבעה אלף יהודים, והמגיפה פסקה רק אחרי שפינחס דקר ברומח את זמרי והמדינית. התורה מעידה, שאלמלא מעשה פינחס, עם ישראל היה מתחייב כליה.

פינחס לקח רומח – "וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ". המילה "רמח" מורכבת מהאותיות המרכיבות גם את המילים "חרם" ו"רחם". ה"פרקי דרבי אליעזר" (מ"ז. עיין בעל הטורים) מבאר את הקשר בין שלוש המילים הללו. "חרם", הכוונה להוציא מישהו או משהו מהכלל. פינחס גרם לכך שבני ישראל יתרחקו מבנות מדין, ובזכות זה הקדוש ברוך הוא התמלא רחמים על בני ישראל. ה"כלי יקר" מוסיף שהמילה "רמח" מרמזת גם על רמ"ח אברים – "כי במעשה זה שם כל רמ"ח אבריו בכפו". פינחס ממש מסר את נפשו.

פינחס עשה מעשה מופלא, שהציל את עם ישראל. כולם, כולל משה רבנו, יהושע בן נון ושבעים הזקנים, לא פעלו. היחיד שפעל הוא פינחס. הסברים רבים ניתנו מדוע רק פינחס הוא זה שעשה מעשה, אולם אנו נלמד מפינחס לקח חשוב לחיים שלנו: עלינו להיות אמיצים, כשצריך.

לפעמים אנו יודעים עמוק בלבנו את האמת, ואנו יודעים שעלינו לקום ולעשות מעשה אמיץ, אולם כל מיני מחשבות עוצרות אותנו – מה יגידו אחרים? האם זו הדרך? האם אכן כך נכון וראוי לנהוג? ומחשבות אלו מונעות מאתנו לעשות את השינוי אף על פי שבליבנו פנימה אנו יודעים את התשובות. הבעיה היא שאין לנו מספיק אומץ.

עלינו לדעת מתי צריך לעצור ולחשוב, ומתי פשוט לפעול בכל העוצמה והכוח. זו אומנות, והמיומנות הזאת נקראת אומץ. אסטרטגיית האומץ מלמדת פשוט לקום ולעשות מה שצריך – עכשיו ומיד.

ישנו ספר שנקרא "חוק 5 השניות". מחברת הספר מספרת שמה ששינה את חייה הוא מראה של שיגור טיל לחלל. בשיגור הייתה ספירה לאחור, 1-2-3-4-5 ושיגור, והמראה הזה השפיע עליה רבות. היא החליטה שלפני שהיא צריכה לעשות מעשה שהיא יודעת שצריך לעשות אותו, היא סופרת לאחור 5 שניות, ובסיום הספירה היא מיד עושה אותו. הרציונל הוא, שכאשר אדם הגיע להחלטה שהוא צריך לפעול משהו, לוקח למוח בערך חמש שניות למצוא תירוצים למה לדחות את הפעולה. המטרה בספירה לאחור היא לא להגיע למצב של מחשבת יתר, ובכך "לנצח" את המוח. זה נכון לגבי קימה בבוקר, לגבי תחילת פעילות, ביצוע משימה וכדומה.

לטענת מחברת הספר, ברגע שבו עולה בנו רצון לשינוי, לכל אחד מאיתנו יש חלון של 5 שניות, שאם התחלנו להסס בהם, המוח שלנו יעצור אותנו מלפעול. חוק 5 השניות הוא כלי שמסיט אותנו מהמחשבות ועוזר לנו לנקוט בפעולה, לפני שלמערכת שבראשנו יש הזדמנות לעצור אותנו.

מובן שאין לקחת את התיאוריה הזו כעובדה מוגמרת ו"כתורה מסיני", אך אנשים רבים ניסו לאמץ את השיטה הזו וראו דרכה הצלחות גדולות בכל מה שקשור בשינויים ובהנעה לפעולה.

פינחס היה אמיץ לעשות את מה שצריך לעשות, ובמקום שלא היו אנשים – הוא היה האיש. הוא פשוט קם ופעל, וכך הוא הציל את בני ישראל.

יש החלטות שדורשות מחשבה ושיקול דעת, אולם יש מעשים שדורשים פעולה נמרצת ומהירה, והמחשבה עליהם רק מעכבת את העשייה. התורה מדגישה על פינחס "בקנאו את קנאתי". פינחס עשה מעשה מאה אחוז לשם שמים. הוא ידע שהוא עושה הכל למען האמת, אז הוא פשוט לא נתן למוח שלו לעצור אותו, אלא הוא פעל באופן מידי.

זה היה הרגע של פינחס שזיכה אותו בשכר גדול, ומה השכר? הוא לא קיבל שובר לחופשה, אלא להיפך, הוטל עליו למלא תפקיד נוסף למען עם ישראל – כהונה (עיין רש"י פסוק י"ג). וכאן יש מוסר השכל גדול.

כאשר אדם ממלא את שליחותו בעולם, והוא מוציא לפועל את כל תפקידיו אשר הוטלו עליו, מוסיף לו הקדוש ברוך הוא עוד שנות חיים כדי שיוכל למלא ולהגשים עוד תפקיד ועוד משימה.

מפינחס אלינו: על כל אחד מאתנו מוטלת האחריות לזהות את השעה שלו – "אין לך אדם שאין לו שעה" (אבות ד', ג'). על כל אחד לזהות את הרגע שלו, את הרגע שרק הוא יכול לפעול בו, כפנחס בשעתו. אם ננצל את השעה הפרטית שלנו, ולא ניתן לכל מיני מחשבות זרות לדחות את הפעולה, נזכה אף אנו לקבל "שעות" נוספות ותפקידים נוספים.

אז מה השעה שלך?