שער יפו: הסיפורים, הסודות והסימנים הייחודיים

ככה כן בונים חומה!

כ-21 שנים לאחר הכיבוש העות'מאני של ירושלים בשנת 1517, הורה הסולטן סולימאן הראשון, הידוע בכינויו "המפואר", לבנות חומה מסביב לעיר. חומה זו נועדה להגן על ירושלים מפולשים וגם כדי להראות את חשיבותה. הבנאים החלו לבנות את החומה מכמה כיוונים, והשתמשו בשרידי החומות שקדמו לה כדי לזרז את בנייתה.

לאחר כארבע וחצי שנים של עבודה מאומצת סיימו העות'מאנים את בניית החומה, שאורכה הכללי הגיע לכ-4.5 ק"מ. בחומה נקבעו שבעה שערים: שער שכם – שהיה הראשון להיבנות, כפי שניתן להיווכח מהשלטים שעל השערים המציינים את תאריך בנייתם, שער ציון, שער הרחמים, שער הפרחים, שער האריות, שער האשפות ושער יפו. לפני כ-140 שנים נפרץ שער נוסף – השער החדש, שנועד לאפשר לתושבי הרובע הנוצרי גישה נוחה למוסדותיהם שמחוץ לחומה. חוקרי החומה משערים שלפחות חלק מהשערים הוקמו על מקומם של שערים קדומים יותר.

שער יפו זכה לשמו, כי ממנו הייתה היציאה מערבה מירושלים לכיוון העיר יפו.

לכל סימן יש משמעות

כשמסתכלים על השער כיום, ניתן לראות בסביבתו מספר אלמנטים מעניינים.

כשנעמוד עם הפנים לשער, נראה מצד שמאל שלנו משולש שקוע בקיר החומה – סימן שהשאירה חנות שהייתה במקום עד מלחמת ששת הימים.

מצד ימין של השער – על הבליטה – ניתן  לראות ראש משולש טבוע בחומה. אלו הם סימני גגו של בית המכס שהיה במקום.

מצד ימין של הפתח, כשני נדבכים מעל הקרקע, ניתן לראות סימן של קו מאוזן ושלושה עמודונים מאונכים שיוצאים ממנו לכיוון הקרקע. סימן זה ידוע בכינוי בנצ'מארק – מלשון ספסל. סימנים אלו נחקקו בשנות ה-60 של המאה ה-19 (לפני כ-160 שנה) על ידי משלחת חקר בריטית בראשות הארכיאולוג וילסון. המשלחת הגיעה לירושלים כדי לתכנן מערכת ביוב מודרנית לעיר, שעד לאותה עת זרם הביוב ברחובותיה. כדי לתכנן את מערכת הביוב הם נזקקו לביצוע מדידות מדויקות, ולשם כך חקקו את הסימן הזה. סימנים דומים ניתן למצוא במקומות נוספים באזור החומות וברחוב יפו.

כשניכנס לתוך השער נשים לב לפנייה שמאלה ב-90 מעלות – פנייה שנועדה לעכב פורצים פוטנציאליים לעיר. לשם כך ישנה גם בליטת בטון מעל השער הידועה בכינוי "משיקולי" – לדעת החוקרים, בליטה זו הייתה מיועדת להטלת מים ושמן רותחים על מי שינסה לפרוץ דרך השער.

(צילום: יוסי שניאור)

כעשרה מטרים לאחר הכניסה לתוך העיר העתיקה, נראה מצד שמאל שני קברים – כשעל המצבות פיסול של תרבוש. האגדה אומרת שאלו קבריהם של מהנדסי החומה שהסולטן הרג כדי שלא יגלו את סודותיה לאויבים, וכדי שלא יבנו חומה כה יפה בעיר אחרת. גרסה אחרת מספרת, שהמהנדסים נענשו מפני ששכחו להכניס את הר ציון לגבולות ירושלים...

בנוסף לאגדות אלו, ישנו מחקר של יוסף סעיד אל-נאטשה מ"המכון למחקרי פלסטין" בארה"ב, שלטענתו לפי מסמכי ווקף מסוף המאה ה-16 החלקה שייכת למשפחת אל-ספאטי ומי שקבור בחלקה זו הינם כנראה בני המשפחה.

(צילום: יוסי שניאור)

נסתובב בחזרה אל השער ונראה על הדופן השמאלית של הפתח את השלט שמציין שזה שער יפו. השם מצוין בתחילה באנגלית, לאחר מכן בערבית ולבסוף בעברית. מדובר בשלט מתקופת המנדט הבריטי, והוא מדגים את את סדר החשיבות שייחס השלטון המנדטורי לשפות.

(צילום: יוסי שניאור)

כשעומדים משמאל לחומה ומסתכלים שמאלה רואים כביש שמתאים לכלי רכב, ועל האדמה פס שקוע של לבנים שמסמל שפעם הייתה כאן חומה. לאן היא נעלמה? בשנת 1898 הגיע קיסר גרמניה וילהלם השני לביקור בירושלים. לקראת הביקור נוקתה העיר, הותקנו בה פנסי רחוב וגם הוחלט לפרוץ פתח בחומת החפיר, למלא את החפיר בחול וליצור המשך לרחוב יפו לכיוון העיר שבתוך החומות, וכך לאפשר לקיסר ולרעייתו אוגוסטה ויקטוריה להיכנס לעיר ללא צורך לרדת מהמרכבה. לעומת זאת, כשגנרל אלנבי נכנס ב-1917 לירושלים, לאחר כיבושה בסוף מלחמת העולם הראשונה על ידי הכוחות הבריטיים, הוא ירד מסוסו בעת כניסתו אליה, מתוך כבוד לעיר.

כיום, כשאנו נכנסים בשערי העיר שממשיכה להיבנות, אין לנו אלא להסתכל על שרידי העבר ולחייך... הם עברו ואנו עדיין כאן.

(צילום: יוסי שניאור)

אושר נדיבי הינו מורה דרך מוסמך. להארות/הערות/שאלות: editor.nelech@gmail.com