"7 חודשים אחרי שנפצעתי הייתי בטוח שאעמוד על הרגליים, ואז הגיע ההלם הגדול"

"לפני עשרים וחמש שנים החיים שלי השתנו", אומר משה טבשי בתחילת השיחה שלנו, ושותק שתיקה ארוכה. עשרים וחמש שנים הן ללא ספק פרק זמן נכבד, אך כנראה לא נכבד מספיק כדי להשכיח את  מה שהיה קודם. טבשי היה אז בחור צעיר בן 20 וחצי, שניסה לכבוש את העולם עם האופנוע שלו, אלא שתאונת דרכים קשה גרמה לו לפציעה קשה בחוט השדרה, מה שהוביל לשיתוק מוחלט של הגוף מהמותניים ומטה.

"אני חושב שאנשים רבים לא מבינים את המשמעות 'פציעה קשה'", הוא מציין, "ובכלל, מי שלא נתקל בתאונות דרכים מקרוב לא מבין את ההשלכות שלהן. אנשים קוראים בקצרה בעיתון על כך שמישהו נהרג בתאונה ורואים שמצוין שיש גם פצוע קשה, אך הם לא מבינים מה זה בכלל. במוסף 'סיכום-שנה' הם קוראים על כך שהיו 360 הרוגים בכבישים, ואפילו לא מזכירים את אלו שנפצעו קשה ואת הנזקים שנגרמים להם, למשפחות שלהם ולכל סביבתם".

משה מדבר מתוך ניסיון כואב. "גם אני הייתי ככה", הוא מציין, "בגיל 20 קניתי אופנוע והרגשתי מלך העולם, בכלל לא האמנתי שמשהו עלול לקרות לי, ובעיקר לא הבנתי מהי פציעה קשה. חשבתי שאתה שובר יד או רגל, ולאחר מכן מתאושש. בכלל לא הבנתי מהו שיתוק".

בוחר בחיים

משה רואה לעצמו שליחות לחשוף כמה שיותר אנשים למושג 'תאונות דרכים' על כל ההיבטים שבו. "שנה וחצי אחרי שנפצעתי כבר התחלתי לצאת בהרצאות, בהן אני מדבר ומסביר קודם כל מהי פציעה קשה, ומה המשמעות שאתה משותק ומבין שלעולם לא תעמוד עוד על הרגליים. אני מוסיף ומפרט שהפציעה לא משפיעה רק עליך כנכה אלא על כל החברים והמשפחה, כי בעקבות הפציעה הכל משתנה. אני מכיר אנשים רבים שאיבדו את החברים שלהם ואף את מקום העבודה, יש כאלו שהתגרשו ויש שנכנסו לדיכאון. ההתמודדות עם הנכות היא מאוד מורכבת.

"לאחר מכן אני עובר ומספר את סיפור התאונה האישי שלי והתהליך שאני עברתי. אמנם את התאונה אינני זוכר כלל, גם לא את ההחייאות שעשו עליי בטיפול נמרץ. אבל אני זוכר את מה שקרה בערך שבעה חודשים אחרי התאונה, כאשר פתאום הכתה בי ההבנה שהפציעה שלי לא עוברת.

"הייתי אז במלוא ההכרה, בעיצומם של טיפולי שיקום ופיזיותרפיה, ובכל זאת הייתי מספר לרופאים ולאחיות ולכל מי שסביבי שאני מאמין שאם רק אתאמץ אז בתוך שנה אחרי השחרור מבית החולים כבר אלך על הרגליים. הגישה של הצוות הרפואי הייתה שלא לומר לי את מלוא האמת בפרצוף, אלא לתת לי להבין אותה מעצמי, ובאמת רק אחרי שבעה חודשים הכתה בי ההבנה זו, והיא הייתה נוראה ומטלטלת. פתאום הבנתי שאצא מבית החולים אמנם בריא, אך על כיסא גלגלים ולא על הרגליים, וזה היה הלם גדול. אחרי ההלם הגיעו גם הצער והכאב, עם המון בכי והתרסקות. ניסיתי לתת לעצמי כוח, אבל הרגשתי שהעולם כולו נעצר. הרי כל החיים השתנו, שום דבר לא נשאר כפי שהיה.

"שוחררתי מבית החולים בגיל עשרים ואחת וחצי והתחלתי להתרגל לחיים החדשים, שבאותו שלב הצריכו סיוע כמעט בכל פעולה. ההורים שלי דאגו לי וסעדו אותי. אני מודה להם מאוד, אבל היה בזה משהו כל כך מתסכל ומכאיב לכולנו, ובכלל,  לא הייתי מסוגל לראות אותם מפסיקים לעבוד בגלל הפציעה שלי. אחרי חצי שנה הרגשתי שאני לא מסוגל עוד, וכך החלטתי לעזוב את הבית ולקחתי חבר ילדות שיטפל בי. זו הייתה החלטה נכונה, כי ברגע שמטפל בך מישהו בגילך אתה מצליח יותר לזרום איתו ויכול גם לצחוק ולהתבדח. במקביל גם התחלתי ללמוד איך להתנייד מחוץ לבית, ומהר מאוד הוצאתי רישיון לרכב נכים, מה שמאוד הקל עליי, כי יכולתי לנסוע בכוחות עצמי ברחבי הארץ ולהגיע לכל מקום שרציתי.

"בין המקומות הראשונים שביקרתי בהם היה בית הלוחם, שם הכרתי נכי צה"ל ונכים וותיקים ממני. אני זוכר שהבטתי עליהם בהערצה, כשאני מתפעל מאוד מכל מה שהם עושים. אני הייתי 'נכה מתחיל' והם היו מסוגלים לעלות ולרדת במדרכות ולבצע פעולות שבאותם ימים רק יכולתי לחלום עליהן.

"התחלתי פשוט ללמוד מהם, הייתי שואל שאלות ומנסה להבין ולתרגל. לאט-לאט ובהדרגה הרגשתי שהדברים זורמים לי, ואני מצליח לבצע יותר פעולות באופן עצמאי, אפילו חזרתי לאימוני כושר ולמשחקי ספורט. אמנם אני לא יכול לשחק כדורגל, אבל אני משחק כדורסל באופן קבוע ונהנה מאוד.

"זה לא שלא היו רגעים של תסכול", הוא מדגיש, "באותם ימים הייתי מגיע למיטה בלילה ומרגיש איך שעולות לי הדמעות, אבל הצלחתי לשלוט בכאב. החלטתי לבחור בחיים".

אל תיקחו סיכונים

אחד הדברים שעזרו למשה יותר מכל הייתה העובדה שכשנה לאחר שהשתחרר מבית החולים הוא התחיל להעביר הרצאות בבתי ספר ובמקומות שונים. "מי שדחף אותי לכך היה פיזיותרפיסט מתל השומר, שביקש ממני להתלוות אליו להרצאות", הוא מסביר. "הפיזיותרפיסט מסר את הידע מהצד הרפואי, ואילו אני הוספתי את הסיפור האישי שלי, כמי שנפגע בתאונת דרכים. באותם ימים הייתי נעמד מול הקהל ופשוט פורץ בבכי. נכון שביום-יום הצלחתי לתפקד והחיים היו אפילו טובים מאוד, אבל בכל פעם כשדיברתי על הנכות שלי זה היה גורם לי להישאב אל הטראומה ולבכות. בשלב מסוים אמרתי לפיזיותרפיסט שאני לא מסוגל עוד להרצות, זה קשה לי מידי, ואז סיכמנו בינינו שבכל פעם שארגיש שאני כמעט בוכה, הוא ייקח את ההרצאה אליו, וכך אכן היה.

"זמן קצר לאחר מכן כבר הפכתי למרצה עצמאי, ומאז ועד היום, עשרים ושלוש שנה, אני מוסר הרצאות בכל רחבי הארץ. עם הזמן למדתי לשלוט ברגש שלי ולהצליח לדבר עם הקהל בשיא הרגש, אבל לא לעבור את הסף שגורם לי לבכות.

"במקביל, הגעתי להחלטה שאני לא מסוגל להיות אגואיסט ולראות רק את עצמי בתמונה. לא ייתכן שכל הסביבה תחווה אותי כמסכן ואומלל, בפרט שאני באמת לא כזה. הצלחתי למנף ולבנות את עצמי גם בתחומים נוספים, הייתי יוצא עם חברים, השתתפתי בקורסים ובלימודים, והכי חשוב - הקמתי משפחה ונולדו לי בנות מתוקות. כיום אני יכול לומר בפה מלא שאני לא מוותר על כלום, אלא עושה הכל מכיסא הגלגלים. אולי הדברים לוקחים לי קצת יותר זמן, אבל אני ממש כמו כולם".

ומה בכל זאת קשה ומאתגר?

הוא מהרהר לרגע. "קשה עם זה שאני חייב להפעיל מחשבה מקדימה לפני כל מקום שאני מגיע אליו", מציין לבסוף. "אני למשל לא יכול לבוא למסעדה שיש בכניסה אליה שתי מדרגות, כי זה מגביל אותי, ויש אפילו משרדים או אולמות אירועים שאני לא יכול להגיע אליהם, כי הם לא נגישים.

"מבחינה פיזית, הדבר שהכי מפריע לי הוא לא חוסר היכולת להזיז את הרגליים, אלא חוסר התחושה. כי מכיוון שהפגיעה שלי היא בחוט השדרה, נוצר מצב בו אין לי שום תחושה ברגליים, ואני לא מרגיש בהן חום, קור או כאב. אני מתגעגע לתחושות האלו".

העובדה שאתה מתעסק כל כך הרבה בהרצאות, לא מקבעת אצלך את הכאב?

"בדיוק להיפך. אני מרגיש שדווקא בכך שאני מוסר הרצאות, אני מצליח להוציא את הכאב מהגוף, כי המסקנה של ההרצאה שלי היא לא שאני מסכן ומוגבל, אלא שניצחתי, השלמתי עם הפציעה שלי וכיום אני במקום אחר לגמרי. ואגב, בכל הרצאה אני מתרגש כאילו שזו הפעם הראשונה שאני מדבר, כי עצם זה שאני עומד לפני כולם, ממחיש לי שידי על העליונה.

"הסיפוק הגדול ביותר שלי הוא כשאני פוגש אנשים שעוצרים אותי ואומרים לי: 'שמענו הרצאה שלך לפני שנים, והיא לא עוזבת אותנו עד היום'. זה ממחיש לי את הכוח העצום שיש לי, ואת השליחות העצומה. אמנם אף אחד לא מאחל לעצמו להגיע לכזה מקום, אך אם עברתי את מה שעברתי, טוב לדעת שיש בכך מטרה.

"המסר שלי הוא אחד", הוא מדגיש, "אל תעלו על הכביש בצורה לא בטוחה, תתרחקו מאופנועים ומכלי רכב מסוכנים, והעיקר: השליטו את השכל שלכם על הרגש, וזכרו שהחיים שלכם חשובים יותר מכל בילוי או הנאה. פשוט אל תיקחו סיכונים".