סוחט דמעות: "טסתי לתרום כבד בגרמניה, ליהודי שלא הכרתי מעולם"

"אני לא חושב שעשיתי מעשה מיוחד, אני לא גיבור גדול ומבחינתי זה היה פשוט טבעי", במילים אלו פותח יניב קנדל את סיפורו הבלתי נתפס, בו הוא החליט לתרום אונת כבד לאדם שלא הכיר מעולם, ואף לטוס לשם כך מעבר לים לזמן בלתי מוגבל.

"אני לא בן אדם מיוחד", הוא מוסיף, "כיום אני בן כמעט חמישים, אב לשמונה וגם סבא צעיר, ומרצה במשך למעלה מעשרים שנה בקשת רחבה של תחומים, כמו גוף האדם, היסטוריה, תנ"ך, מדע ועוד. גם הסיפור על תרומת הכבד משמש לא פעם כמקור לשיחות, בעיקר כשרוצים לדרבן ולשדל קהלים לתרום ולהתנדב. האמת היא שבתחילה תכננתי לשמור על כך בסוד כמוס, אבל אני מוצא את עצמי מדבר על כך לא פעם ומספר, מתוך תקווה שהדברים יגיעו לאוזניים הנכונות ויעוררו השראה".

"אי אפשר לעמוד מנגד"

את תחילתו של הסיפור זוכר יניב היטב למרות שחלפו מאז שנים רבות: "זה היה לפני 21 שנים. נסעתי בבוקר שגרתי מאוד לעבודה, הייתי עסוק ומיהרתי, אבל בלי שום סיבה הנראית לעין, רגע לפני שיצאתי מהרכב שלחתי את היד והפעלתי את הרדיו. בדיוק שמעתי סיום של ראיון בגלי צה"ל בו נשמעה אישה נסערת כשהיא מתחננת לאנשים שיש להם סוג דם O+ שיעזרו לבן שלה. לא הבנתי במה מדובר, אבל מכיוון שידעתי שיש לי סוג דם כזה, מיהרתי לרשום את מספר הטלפון, התקשרתי והשארתי הודעה במשיבון הקולי שלה. נקבתי בשמי וציינתי שאשמח לעזור.

"בשעות הערב היא חזרה אליי וסיפרה לי שהיא אמא לבחור בן 27 בשם איציק שהגיע לבית החולים אחרי מספר בדיקות שלא היו תקינות, והתברר שיש לו בכבד גידול סרטני בקוטר של עשרה סנטימטרים. הרופאים עמדו אובדי עצות מול הממצא המדאיג, הם הבהירו שאין ביכולתם לבצע ניתוח להסרת הגידול, והאופציה היחידה היא לעבור את הניתוח במרכז רפואי מיוחד בגרמניה.

"אליזבט, אמא של איציק, סיפרה לי שהיא העבירה את הבקשה לבית החולים בגרמניה, שם הודיעו להם הרופאים שהם מוכנים לנתח ולהסיר את הגידול יחד עם 70% מהכבד, מה שאומר שאיציק יישאר עם 30% בלבד, שזה מצב גבולי מאוד לצורך תפקוד. אבל הם גם הציבו תנאי לביצוע הניתוח: שאיציק ישיג מישהו שישכב לצידו, ובעת הצורך, במידה שיתברר שאפילו 70% מהכבד לא ניתן להשאיר, ישתמשו בו כתורם חי, ייקחו ממנו אונת כבד וישתלו בגופו של איציק. במשפטים אלו בעצם הבהירה לי אליזבט שהם זקוקים לי כדי שאשמש ככרטיס כניסה של איציק לחדר הניתוח, ובעת הצורך אתרום לו אונת כבד".

(צילום: shutterstock)

מה עבר לך בראש כששמעת את הבקשה הזו?

"בדיוק באותו זמן הייתי בנסיעה ארוכה הביתה, בחוץ היה חשוך והמחשבות לפתו אותי. מצד אחד היו כל השיקולים ההגיוניים ששכנעו למה לא לעשות את ההליך הכירורגי המסוכן הזה. הרי מדובר בניתוח בטן פולשני הכרוך בכאבים ובסיכונים. הוא גם יבוצע בגרמניה וזה אומר שאשאיר בארץ את אשתי שהייתה אז בהריון, יחד עם שני ילדים קטנים בני שלוש וחמש, ומי יודע כמה זמן הכל ייקח, מתי אחזור ובאיזה מצב?

"אבל על הכף השנייה היו שני מניעים כבדים מאוד שגרמו לי בסופו של דבר להתגייס למשימה. האחד הוא האמונה האמיתית בבורא יתברך. גם אני וגם אשתי נעמה הרגשנו בצורה המוחשית ביותר שאנו הולכים לעזור לאדם לחיות, ואם כן בוודאי הקב"ה ישמור עלינו ולא יפקיר אותנו. הדבר השני שהכריע הוא אשתי המדהימה, אשת חסד נפלאה ששמעה את הטיעונים ואמרה לי בביטחון: 'אי אפשר לעמוד מנגד, נשים את כל הנוחות האישית שלנו בצד, ותצא לעזור לו'.

יניב עוצר לרגע ומבקש להדגיש: "משפחתו של איציק יצאה לחפש תורמים רק אחרי שבני המשפחה הקרובים נבדקו ולא התאימו, וגם בין החברים שהתנדבו לתרום לא נמצאו מתאימים. לא נותרה להם ברירה, וזו הסיבה שאליזבט פנתה לרדיו, בתקווה לגעת בלב של מישהו".

ואכן היא הצליחה לחדור לליבו של יניב. בתוך שלושה ימים הוא כבר סיים לעבור את כל הבדיקות המקדימות שהוכיחו שיש סיכוי טוב להתאמה, ועוד באותו שבוע הוא היה על מטוס בדרך לגרמניה.  

חודש וחצי בגרמניה

למי שתוהה איך ייתכן שבדיקות של כמה ימים מספיקות כדי לאפשר ניתוח כה משמעותי, מסביר יניב: "הבדיקות שעברתי בארץ נועדו רק כדי לאושש שיש סבירות הגיונית לכך שאמצא מתאים, כדי שלא אטוס סתם. אבל מרגע שהגעתי לגרמניה עברתי במשך חודש וחצי סדרה ארוכה של בדיקות מפרכות מכל הסוגים והמינים, שנועדו כדי לוודא שאני בריא ושלם ולא מסכן את עצמי בכך שאני תורם, וכמובן שאני אכן מתאים לתרום לאיציק ושאונת הכבד לא תידחה חלילה".

אחד הרגעים המרגשים ביותר במסע זכור ליניב כרגע שבו הוא נחת על אדמת גרמניה ופגש את איציק לראשונה בחייו. "היינו אז כמעט בני אותו גיל", הוא מציין, "איציק היה בן עשרים ושבע ואני בן עשרים ושמונה, אבל מבחינה חיצונית ניתן היה לחשוב שאין בינינו שום דבר משותף. אני חובש כיפה סרוגה ומגיע מיישוב המכונה 'התנחלות', ואילו איציק עם רסטות, עגילים וקעקועים, מגיע בדיוק מהצד השני של הקשת החברתית".

יניב שותק לרגע ומעלה תובנה מעניינת: "כאנשים דתיים כולנו יודעים לדקלם את האמרה מפרקי אבות: 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו', אבל ליישם את זה הלכה למעשה קשה לנו מאוד, כי הראייה שלנו באופן אינטואיטיבי מאוד ביקורתית, וחבל. במקרה הספציפי שלנו הובילה אותנו המציאות להיות ביחד משך חודש וחצי וגיליתי איש מבריק, גאון ומחונן שהיה תענוג אמיתי לשהות במחיצתו. בנוסף, איציק הוא גם האדם השמח והאופטימי ביותר שפגשתי אי פעם, ולא הפסקתי לצחוק מרגע שנפגשנו. הוא לימד אותי המון על ההסתכלות שלנו על החיים, וזה חיזק אצלי את התחושה שאפשר ללמוד מכל אדם, ממש לא משנה המראה החיצוני שלו".

החודש וחצי שעבר עליו בגרמניה היה מתיש לא רק בגלל הבדיקות אלא גם בשל הנושא הקולינארי. "לא לקחתי בחשבון את העובדה שלא יהיה לי מה לאכול שם בגלל הכשרות", מבהיר יניב, "ובמשך כל התקופה הזו נאלצתי להסתפק בעיקר בפירות ובירקות, וכל זאת בזמן שאני נערך לניתוח משמעותי שחשוב מאוד לחזק לקראתו את הגוף. אבל האמת היא שזה לא מאוד העסיק אותי, כי הבדיקות מילאו את כל שעות היום. ניגשתי לכל בדיקה יחד עם איציק והוריו בלב הולם, כשאנו מודעים לכך שאם משהו יתגלה כלא תקין, המאמצים ירדו לטמיון והקרש להצלת חייו של איציק יישמט.

"הפחד הגדול ביותר שלנו היה לקראת ועדת האתיקה שנועדה כדי לוודא שלא לוחצים עליי ולא משלמים לי בתמורה לכבד, אלא אני באמת תורם מתוך רצון ומודעות לסכנות. מאוד חששנו שהוועדה תפסול אותנו, כי אמנם מגיעים אליה מקרים רבים של תורמים, אך בדרך כלל הם בני משפחה או חברים קרובים של החולה. ידענו שאם נספר שמעולם לא הכרתי את איציק, זה עלול להעלות חשד גדול. לכן הסתרנו את הפרט הזה, וכמובן שהבהרנו להם שאני לא מקבל בתמורה אף תשלום, מה שאכן היה נכון לחלוטין. גם לאחר מכן כשאבא של איציק ביקש לשלם לי כסף, והרבה, לא הסכמתי לקבל אפילו שקל. המטרה שלי הייתה לעזור לאיציק ובאמת שלא התכוונתי להשיג מכך שום תועלת. כנראה שהצלחנו לשכנע בכך את חברי הוועדה, וברגע שהם אישרו את התרומה נסללה לנו הדרך אל הניתוח".

דרמה במהלך הניתוח

מיום הניתוח זוכר יניב כל פרט ופרט. "הניתוח נערך ביום שני, אבל אנחנו אושפזנו כבר ביום ראשון", הוא מספר, "המחשבה על כך שיש מישהו שעד לפני חודש וחצי לא הכרת אותו, וכעת אתה עומד להיות קשור אליו בקשר דם ממש, הייתה מדהימה ומרגשת.  בערב הניתוח קיבל איציק שיחות טלפון בזו אחר זו. לא אגזים אם אומר שהתקשרו אליו מאות חברים כדי לאחל לו בריאות והצלחה, והכי מרגש הוא שהחברים שלו מגיעים מרקע דומה לשלו, אבל בזמנים כאלו כל אחד נקשר לנקודה היהודית האמיתית, וכך שמעתי כיצד מספר אחד מהם שהוא בכותל המערבי, חבר אחר סיפר שהוא במערת אליהו, היה אפילו מישהו שבישר לו שהוא מתפלל עליו באומן, מדליק נרות לרפואתו, ועוד ועוד. היה מדהים ומרגש לראות איך שהניצוץ היהודי בוער ממש בכל אחד".

ומה איתך? אתה שיתפת בני משפחה ומכרים?

"אשתי ואני לא סיפרנו שום דבר לאף אחד, כולל ההורים שלנו. כל מי שניסה לברר איפה אני נמצא, נענה בתשובה הלקונית: 'יניב טס ללוות חבר חולה סרטן בגרמניה', מה שאכן היה נכון. לאמא שלי היו אינטואיציות חזקות, והיא התקשרה אליי בכל יום, אך בכל זאת נזהרנו מלספר. האמת היא שמלכתחילה תכננו לא לדבר על כך גם אחרי התרומה, באופן אישי פחדתי מאוד מהתחושה האסורה של גאווה חלילה, או מכך שארגיש שאני עושה משהו כביר, גדול וחריג. עד עכשיו אני מרגיש שלא מדובר במעשה גבורה מיוחד. נראה לי מאוד טבעי ומתבקש שבמצב בו יש אדם שמושיט את ידו מתוך ביצה של ייסורים, מוות וסבל, ויש לי דרך לעזור לו, אעשה את המאמץ הזה למענו. בסופו של דבר חבריו של איציק היו אלו שהפיצו את הסיפור בתקשורת, ובעקבות כך הזדמן לי לספר את הסיפור בפורומים שונים, ועד היום אני מוזמן להרצות עליו, מתוך אמונה שהוא יכול לתת כוח ולהרבות מעשים טובים בעם שלנו".

יניב חוזר אל השעות הדרמטיות של הניתוח: "בשעה שבע וחצי בערב הורידו את איציק לחדר הניתוחים, ואילו אותי הרדימו בחדר בו אושפזנו. לפני כן הבהירו לי שהניתוח יתחיל מיד, ורק אחרי שיוסר הגידול מהכבד של איציק יהיה ניתן לראות כמה מהכבד הוסר איתו, ובהתאם לכך יוחלט על האופן שבו מתקדמים. שעתיים לאחר מכן, בשעה תשע וחצי בערב, העיר אותי אחד המנתחים ועדכן אותי שהניתוח התחיל אך עדיין אין תמונה מלאה, בינתיים הם לא מרדימים אותי שוב, אך עליי להתכונן כי בכל רגע ייתכן שיכניסו אותי לחדר הניתוח. עברו מאז 21 שנים, ובכל זאת אני זוכר כל מילה שנאמרה, אפילו את התלתל שעל המצח של הרופא אני זוכר.

"עברו מאז עוד ארבע שעות של המתנה מורטת עצבים, ובשעה אחת וחצי נכנס שוב הרופא לחדר, התקרב אל המיטה, תפס אותי בשתי ידיים, הסתכל לי בעיניים ואמר לי משפט אחד: 'יניב, הצלנו את הכבד של איציק!' ואז הוא הוסיף: We don’t need you (אנחנו לא צריכים אותך)".

(צילום: shutterstock)

זאת אומרת שבסופו של דבר לא עברת את הניתוח?

"נכון. ממש כך, באופן ניסי ומופלא הצליחו ברוך השם להציל את הכבד של איציק, ואם דיברו בתחילה על תחזית אופטימית בה יצליחו להשאיר 30% מהכבד, אז באופן בלתי מוסבר הגידול התנתק מהכבד, ונשארו 70% מהכבד של איציק. זה היה נס של ממש".

ומה עבר עליך באותם רגעים?

"האמת היא שבתחילה הייתי מוכה תדהמה  ולא הצלחתי לדבר.  ברגע הבא רציתי להגיד לרופא: 'קח את הכבד שלי ותן למישהו אחר, איך ייתכן שאחרי שאני נמצא כאן חודש וחצי לא אתרום?' אבל מהר מאוד הבנתי שהבשורה הזו היא בעצם הטובה ביותר שיכולה להיות לכולנו. כי השאיפה היחידה של איציק הייתה לעבור את הניתוח, ובזכות זה שהייתי לצידו הוא נותח. איציק עבר את הניתוח בשלום והוא ממשיך את חייו עם כבד שלו, וגם אני ממשיך לחיות בבריאות עם כבד שלם, בורא עולם סידר עבורנו את הכל באופן הטוב ביותר".

ואי אפשר שלא לשאול: אתה שומר כיום על קשר עם איציק ומשפחתו?

יניב שותק לרגע. ניכר שהשאלה מכאיבה לו. "בשבועות הראשונים אחרי ששבנו לארץ שמרנו על קשר הדוק", הוא אומר לבסוף, "אלא שלצערי אחרי כחודש וחצי גילו אצלו שוב גידול בכבד וגידול נוסף בריאות, וכשיש גידול סרטני בשני איברים לא מבצעים ניתוח השתלה.

"לצערי הרב איציק נפטר תשעה חודשים אחרי שחזרנו מגרמניה, אבל בזמן הזה הספיקה אשתו להרות והיא ילדה בת שלושה חודשים אחרי פטירתו. היא קראה לילדה בשם 'עונג' כי איציק היה אדם כל כך שמח, ואפילו בתקופה שסבל ודעך, כשהיו שואלים אותו מה שלומו, הוא ענה במילה אחת: 'תענוג'".

יניב שותק לרגע, ואז מוסיף: "נכון שסופו של הסיפור טראגי, כולנו רצינו שהוא יסתיים אחרת, אבל אם חושבים על כך שבזכות הנתינה שלי, זכה איציק להותיר אחריו בת שבעזרת השם תביא לעולם דורות נוספים, מבינים ששום דבר לא מקרי, ושהייתה כאן סייעתא דשמיא מיוחדת במינה ויוצאת דופן".

לסיום, חשוב לו להתייחס דווקא לנושא הטכני: "כשאני מספר את הסיפור שלי אני שומע לא פעם תגובות של אנשים שנחרדים מהסיכון שלקחתי על עצמי. חשוב לי להדגיש שההחלטה לא התקבלה מתוך קלות דעת. יש לי רקע בנושא האנטומי ובמשך שנים רבות לימדתי על גוף האדם. אחת התכונות הידועות והמופלאות של הכבד היא העובדה שהוא יכול לבנות את עצמו מחדש, וכך במצב בו לוקחים 40% מהכבד ונותנים לחולה, נשארים בגוף 60%, אך בתוך פחות מחודש כבר צומחים 40% והכבד חוזר להיות שלם ובריא לחלוטין. בארץ קיימת מודעות גבוהה לתרומת כליות, אך בנוגע לתרומת כבד אין כמעט מודעות ואנשים לא ממש יודעים שאמנם מדובר בניתוח מורכב, אך הסיכונים אינם גדולים וברוב המוחלט של המקרים האונה שנותרת בגוף צומחת באופן מושלם. אין ספק שזהו מעשה נאצל וחשוב לתרום כזו תרומה, ומי שמסוגל לכך יכול לדעת שבעזרת השם הוא מציל חיים כפשוטו".

יניב קנדל: Yanivkendel@gmail.com