"הרגע הזה הוא בהחלט אחד הרגעים המכוננים במסע המתמשך שלי באמונה בבורא עולם"

זיכרון רחוק שלא אשכח

"אני ילד בן ארבע, אנחנו גרים בניו יורק. בימי שבת בבוקר כולנו בלבוש חגיגי בדרך לבית הכנסת, ואני זוכר את אמא שלי בשמלה בצבע ירוק בקבוק מתעקשת לנקות את הפנים שלי במטפחת שהייתה לה מכתמים של אחרי ארוחת הבוקר. אמא שלי גם לימדה את הילדים היהודים שגרו באזור שלנו עברית בימי ראשון, באותו בית כנסת שהלכנו להתפלל בו, ואני זוכר אותו מגיל צעיר במיוחד".

תחושת פחד שלא אשכח

"אני זוכר שסבלתי לא מעט מחרדת נטישה, שכנראה נולדה בילדות. הייתי קם כילד והיה שקט בבית, אז הייתי בטוח שאני לבד, עד ששמעתי את הקולות של הורי. החרדה הזאת ליוותה אותי אל תוך שנות העשרים, ועם האמונה שלי שהתחזקה – כך החרדה נעלמה".

עיקרון חשוב שלא אשכח

"האויב הגדול ביותר של האדם הוא המובן מאליו. אסור ליפול למלכודת הזאת, אפילו לא לרגע. זאת העבודה האמיתית בעיני בענייני אמונה. אני מאמין שכל דבר שקורה, כל מילה שנאמרת, כל חיוך, כל דמעה, כל פריחת פרח ובעצם הכל – קורים כדי שנשים לב אליהם ונודה עליהם".

מצווה שקיימתי ולא אשכח

"עזרה לזולת בכביש היא מצווה שזכיתי לעשות לא פעם. למשל לעזור למישהי שנתקעה ללא דלק ביום קיץ חם ונסעתי להביא לה מתחנת דלק קרובה, או איש מבוגר שמנסה להרים גלגל של משאית עם אשתו המבוגרת, ואיני יכול שלא לעצור ולעזור. אני מודה לבורא על הזדמנויות כאלה".

ערך יהודי שלא אשכח

"ואהבת לרעך כמוך. ערך חשוב כל כך ומלא חכמה. זהו ערך שאני דש בו הלוך ושוב, ערך שאדם צריך לבחון שוב ושוב – איך נראית הנתינה שלו. הכוונה כמובן אינה לנתינה לעצמך או למשפחתך הקרובה, אלא מעבר לה. לרעך. 'ואהבת לרעך כמוך' כן מקדש נתינה לעצמך, אך בשביל שתוכל לתת לאחר. אדם שמבטל את עצמו על מנת לתת לאחר אינו עונה על הערך הזה. אדם שחושב על עצמו בלבד ומבטל את הנתינה לאחר גם הוא אינו עונה על הערך הזה. זהו עוד אחד מהאיזונים הנפלאים שמורים לנו מורינו האמיתיים. והעיקר לא לפחד כלל".

רגע של אושר שלא אשכח

הרגעים המאושרים והאלוקיים הכי גדולים הם הלידות של הילדים שלי. אותה שנייה של יציאת תינוק לעולם היא רגע שאינו ניתן לתאר במלים, כי הוא פשוט רגע של התהוות אלוקית. יציאת מצרים, יציאה מגן עדן. מפגש ראשון של רוח עם גשמיות. בלתי נשכח, ומרומם נפש עד דמעות".

לימוד תורה שלא אשכח

"כשהייתי תלמיד תיכון למדנו בשיעור תנ״ך את ספר איוב. הייתי בן 15 והמורה שלימדה אותנו אפילו לא הייתה מורה אהובה עלי במיוחד. בתוך הלימוד על הספר היא כתבה על הלוח את הדבר הבא, ועד היום אני לא שוכח את הרגע הזה: 'המישור האנושי', ובמקביל אליו היא כתבה: 'המישור האלוקי'. הספר המאוד מורכב הזה מדבר על הניסיונות שעובר איוב באמונה גם אחרי שלאט לאט כל הדברים הטובים שהיו לו נלקחים ממנו, והוא עובר טרגדיות רבות ומחלה סופנית שמאיימת לסיים את חייו.

"אני זוכר את עצמי כילד מנסה להבין את כל העניין הזה של 'רשע וטוב לו, צדיק ורע לו', וככה, כמו הבזק של ברק, שני צירופי המילים שהמורה כתבה על הלוח נגעו בי מאוד. המורה הסבירה שיש דברים שהאדם יכול להסביר לעצמו במישור האנושי, ויש דברים שהוא אינו יכול להסביר, כי הם שייכים למישור האלוקי. הרגע הזה, הלימוד הזה וצירוף המלים הזה שכתבה דווקא המורה החילונית, נגע בי מאוד. הרגע הזה נטע בי תובנה עמוקה מאוד שאיני שוכח אותה, והוא בהחלט אחד הרגעים המכוננים במסע המתמשך שלי באמונה בבורא עולם".

געגוע שלא אשכח

"באופן כללי אני לא אחד שמתגעגע כל כך, כיוון שאני אדם של הכאן ועכשיו, של עשייה ולימוד. העבר הביא אותי לכאן עם כל הטוב וכל הקושי, ואני מקווה שאני עובר מספיק תיקונים וחוויות ביום יום שלי כדי שלא אצטרך יום אחד להרגיש שפספסתי, שלא עשיתי מספיק, שלא הגשמתי את עצמי ושאני מתגעגע".

לקח כואב שלא אשכח

"אחת הבעיות הגדולות שלי כאמן הייתה הפרפקציוניזם שלי. האלבומים הראשונים שהוצאתי היו אלבומים שהיו תחת הכותרת 'אלבומים של רמי הפרפקציוניסט'. הכל, אבל הכל היה צריך להיות מושלם, ולא היה שם דבר שלא עבר תחת האוזן הביקורתית והבלתי מתפשרת שלי. הייתי קשוח מאוד, ובעיקר בלתי נסבל כלפי עצמי, ועברתי משבר נפשי ופיזי לא פשוט באותה תקופה. לא היתה לי אז יכולת לאפשר לעצמי להירגע ולהקשיב לרעיונות של אחרים, כי הייתי יהיר כל כך, ובטוח שכל הרעיונות הכי טובים הם שלי בלבד.

"מול אותם אלבומים שבהחלט הוכיחו את עצמם גם לאורך השנים, הייתה אצלי הרגשה של סבל גדול, ושאלה גדולה ששאלתי את עצמי אז – האם הפרפקציוניזם הזה של אמן שווה את המחיר שהוא משלם. הלקח היה משמעותי מאוד, ועברתי הרבה עליות ומורדות במסע הזה. היום אני יכול להגיד שכמו כל דבר בחיים – האיזון הוא המקום הנכון להיות בו. האיזון בין הקשבה לרעיונות של אחרים לבין ההקשבה לרעיונות שלך, שיתופי פעולה מוסיקליים ואפשרות התבטאות של נגנים על הבמה. כל אלה הפכו אותי לא רק לאדם טוב יותר אלא גם לאמן טוב יותר".

מראה שלא אשכח

"לפני כמה שנים הופעתי בפסטיבל הכליזמרים בצפת. אני מופיע הרבה שנים בפני כל סוגי הקהלים בארץ – חילונים ודתיים, מרכז ופריפריה, וגם בהתנחלויות. אני מאמין שמוזיקה ותרבות הן מצרכים שחשוב שיהיו נגישים לכולם, ללא קשר לפוליטיקה או גיאוגרפיה, אבל החוויה באותו ערב בפסטיבל הכליזמרים בצפת הייתה בלתי נשכחת.

"המראה הזה שנשקף מולי של כל סוגי העם שלנו, כארבעת אלפים צופים צפופים יחד כמקשה אחת, ריגש אותי מאוד. החיבור הזה היה קסום ממש, ושכשראיתי את זה – דמעות של אושר זלגו מעיני. החיבור בין כל השבטים שלנו בעם ישראל הוא אפשרי, וחייבים להשקיע בשביל שהוא יקרה. זה היה רגע עוצמתי עבורי, ומראה מרגש שלעולם לא אשכח".