יהודה אייזיקוביץ
אנשי המחאה טועים: נפלתם בהחלט על הדור הנכון
בהפגנות נגד הממשלה מככב ג'ינגל עם מסר, שמזהיר מכך שהדור הנוכחי לא יאפשר לבצע את הרפורמה. אלא שהנתונים הדמוגרפיים מלמדים שהדור הצעיר שגדל כאן דווקא רחוק מאוד מעולמם של אנשי המחאה. אז מה באמת יקרה כשהדתיים והחרדים יהיו כאן הרוב?
- יהודה אייזיקוביץ
- פורסם כ"ב תמוז התשפ"ג |עודכן
(צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
זה לא סוד שבסיס המשבר החברתי שמתחולל כעת במדינת ישראל לא נמצא ברפורמה המשפטית אלא בעניין אחר לחלוטין. האירוע הדרמטי באמת שתלוי באוויר ועומד להתרגש על המדינה הוא המהפך הדמוגרפי שהיא הולכת לעבור: הציבור החילוני – שהיווה את הרוב בחברה היהודית לאורך כל שנות המדינה – עומד לאבד את בכורתו לטובת הציבור הדתי-חרדי. על פי התחזית הזאת ניתן לומר כי הג'ינגל שמתנגן בהפגנות המחאה, ומזהיר ש"נפלתם על הדור הלא נכון", לא רק שאינו נכון אלא מבטא בעיקר הדחקה של הפחד הגדול של המפגינים.
המהפך הדמוגרפי הזה מלחיץ חלק גדול מהציבור הישראלי, והוא למעשה התשתית האמוציונלית שמוציאה מפגינים רבים לרחובות. אי אפשר להתייחס בביטול לרגשות הפחד והחששות שלהם, כי יש בהם מידה רבה של צדק: מי יודע מה יהיה כאן? האם המדינה תהפוך למדינת הלכה? מי יבטיח להם שהם יוכלו להמשיך לנהל את חייהם כפי שהורגלו, ולא יידרשו לכופף עצמם למציאות חדשה ומגבילה שתכפה עליהם המדינה? ומי יודע, ואולי יגיעו לבסוף למצב בלתי אפשרי מבחינתם בו ייאלצו לעזוב את המדינה?
אלו שאלות כבדות משקל שדורשות מענה רציני, ועוד נגיע לכך בהמשך. אבל לפני כן נביא את הנתונים על דור העתיד של מדינת ישראל, כפי שהם משתקפים מהתפלגות זרמי החינוך בגני הילדים בחינוך היהודי.
ובכן, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת הלימודים תשפ"ג חלקם של ילדי החינוך החרדי והדתי בגני הילדים בחינוך היהודי הגיע יחד ל-41.7%, בעוד חלקם של ילדי החינוך הממלכתי עמד אחוז עמד על 37.3% בלבד. המשמעות של המספרים האלה היא, שכבר היום מרבית התלמידים בכיתות הנמוכות משתייכים לציבור הדתי-חרדי, וככל שיתבגרו הם יהפכו לרוב היהודי של מדינת ישראל.
"דור המהפך", אם כן, למעשה כבר כאן, והוא יגדל לתוך מציאות דמוגרפית שונה ממה שהכרנו.
עד כמה המציאות תהיה שונה כאשר יהיה כאן רוב דתי-חרדי, ועד כמה היא תשפיע על המיעוט החילוני? קשה לדעת. אך אם להסתמך על ניסיון העבר, נוכל לראות שגם במקום בו הייתה הנהגה חרדית על ציבור מעורב – לא רק שאיש לא סבל מכך אלא ההיפך.
זה קרה לפני 20 שנה בירושלים. לראשות העיר נבחר אורי לופוליאנסקי, שהיה החרדי הראשון שעמד בראש עירייה בעיר מעורבת. מתוך מודעות גבוהה לרגישות התפקיד, הוא קבע מדיניות נבונה בתחומים בהם מוסכמות החברה החרדית התנגשו עם מוסכמות החברה החילונית או עם חוקי המדינה, והצליח לנווט את פעילות העירייה בין הטיפות באופן שאף מגזר לא חש מופלה לרעה. לופוליאנסקי אפשר לציבור הכללי להתנהל ללא הפרעה, למרות שהופעלו עליו לחצים מצד גורמים קיצוניים. תקופת כהונתו התאפיינה בשמירה על הסטטוס קוו, כאשר לאורך כל התקופה לא נערכו הפגנות משמעותיות – לא מצד החרדים ולא מצד הציבור הכללי בירושלים.
מאיר מרגלית, שהיה חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת מרצ, התבטא על לופוליאנסקי בחום ואמר כי "בתקופה אחרת היינו צריכים לכנות אותו חסיד אומות העולם. מפעל כמו שלו (יד שרה) בודדים הצליחו להרים. הוא אחד הסוציאליסטים האחרונים שנשארו לנו. הוא צדיק אמיתי".
לופוליאנסקי לא פעל באופן עצמאי. את ההתנהלות הייחודית הזאת הוא קיבל ממנהיג הציבור החרדי דאז, הרב אלישיב זצ"ל, שכיוון אותו להתנהל באופן מתון ומתחשב עם כלל המגזרים. התנהלות שזכתה לשביעות רצון מצד כלל התושבים.
בהתבסס על המקרה הזה, ומתוך דברים ששמעתי בעצמי מאחד מגדולי התורה בימינו, ניתן לומר די בביטחון כי ההנהגה הדתית-חרדית העתידית שתקום כאן תתאפיין גם היא בכפיפות לגדולי התורה; ואלו יכוונו אותה להתנהל ברגישות ובתבונה, שיאפשרו לשומרי מצוות ולאלה שאינם לחיות במדינת ישראל ללא הפרעה תוך שמירת הסטטוס קוו.
בניגוד לחששות ולפחדים, יום אחד אולי עוד יתגלה לאנשי המחאה ולצאצאיהם שבניגוד למה שחשבו, הם בהחלט נפלו על הדור הנכון.