למה להתפלל על שלטון הימין? פשוט יותר להתפלל על ביאת המשיח

2000 שנה! אלפיים שנות צער ומצוק, ייסורים ומרורות לכלל ולפרט. אנו נשב בתשעה באב על הרצפה, נזיל דמעות ונקונן בלב מלא ביגון עמוק על חורבנות בתי מקדשינו וצרותיו המרובות של עמנו.

יש מנהגים שונים בין הקהילות בנוסחאות הקינות, ובמקומות רבים השתלבו במהלך הדורות קינות שונות סביב הצרות שאירעו לבני אותה הארץ, עד השואה הארורה שבעקבותיה כמה מגדולי ישראל כתבו והנהיגו קינות מיוחדות על חורבן יהדות אירופה.

"ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש", זאת ההלכה השלישית בשולחן ערוך (אורח חיים סימן א' סעיף ג'). זאת הלכה שנוהגת בכל ימות השנה, אך כבר לפני כ-450 שנה, בימיו של מרן השולחן ערוך, היה נדיר לראות את המון העם "מיצר ודואג" מידי יום על חורבן הבית והגלות. כבר אז זאת היתה הלכה המצויה רק בין המיוחדים שזכו לתואר "ירא שמים", ובימינו – על אחת כמה וכמה.

אך בשבועות אלו, של ימי בין המצרים, כולנו "מצרים ודואגים". לא בהכרח בגלל שכולנו הופכים בימים אלו ליראי שמים, אלא יותר בגלל שאלו ימים שבהם החורבן הופך למוחשי. לא צריך להיות ירא שמים כדי להרגיש את צער הגלות, לא צריך להיות צדיק במיוחד כדי להרגיש את החיסרון של בית המקדש ושל מלכות בית דוד המפוארת. אלו ימים שבהם אנו מזכירים זאת לעצמנו במנהגי אבלות שונים, ודואגים לא לשכוח את הצער האישי על החורבן והגלות, הכלליים והאישיים.

"ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיהו פרק א' פסוק ג'). ישעיהו הנביא התנבא רבות על חורבן הבית וחטאי עם ישראל, והפרק הראשון בספרו היא ההפטרה הקבועה בשבת שלפני תשעה באב. הנקודה הראשונה שעליה הוא מוכיח את עם ישראל, היא לא על שום עבירה מתרי"ג מצוות התורה, אלא על נקודה צדדית לכאורה, "ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן".

בראש החדשות

בימים אלו, ובעצם כבר למעלה מחצי שנה, 90% ממהדורות החדשות וכותרות העיתונים הם סביב אותו הנושא, הרפורמה המשפטית במדינת ישראל. יש רפורמה או אין רפורמה, קריאה ראשונה ומתקנים לקריאה שניה ושלישית, הפגנות ואנרכיסטים, סרבנות וצביעות, השמאל והימין, תזכורות מימות ההתנתקות עד לאחרוני הצבועים ממש מהשנים האחרונות, הכל נראה אותו בליל קבוע, ובינתיים ללא תוחלת וסוף.

האופוריה הגדולה של ניצחון הימין ומחנה המאמינים בקב"ה של מוצאי הבחירות כבר נמוגה מזמן, והקולות משתנים בין ייאוש כמעט מוחלט לבין תקווה קלושה שאולי-אולי בעוד כמה שנים נתחיל לראות כאן שינוי מהותי.

כל אחד אשר מעט יושרה והגינות בקדקודו, ובפרט מי שיש לו אפילו מעט קשר למסורת ישראל ולאמונה בבורא עולם ובתורה הקדושה, כבר שנים רבות מייחל ומקווה למהפכה הזו, השלטון הרודני והחצוף של קומץ עוכרי דת כנגד רוב העם המסורתי הוא ודאי לא דמוקרטיה, ואפילו לא ליברליזם. ליברל אמיתי אמור לאפשר לאדם לחיות את חייו כרצונו, ולא בכפיה חילונית.

מתי ישראל יידע ועמי יתבונן?

אך מי שבאמת חשובה לו התורה וחשוב לו הקב"ה, אף אם כל השנה הוא משאיר זאת ליראי שמים, בימים אלו החשיבה צריכה להיות שונה לחלוטין. כל אחד צריך לדעת ולהתבונן, מהם התקוות והתפילות שלי? האם לא טעיתי בניווט?

בימים אלו של תפילה ותקווה לביאת המשיח, בניין בית המקדש וחידושה של מלכות בית דוד, האם אנו צריכים להיות עסוקים בשאלת הסבירות? האם נכון הוא שתציק לנו פסקת ההתגברות? מה שחסר לנו זה שופטים שמרנים בבג"ץ?

אלו התפילות? על אלו הקינות?

בימים אלו אנו צריכים להיות חכמים מעט יותר. ישראל צריכה לדעת, העם צריך להתבונן: התפילה והתקווה והפעילות צריכה להיות סביב ביאת מלך המשיח, זה הדבר שנכון שיהיה בראש החדשות!

מעבר לכך שבביאת המשיח תתגלה מלכותו בעולם, ויתמו חטאים ורשעים לא יהיו עוד בארץ, הלא בין כל שאר הדברים גם שלטון בג"ץ והאנרכיסטים לא יהיה.

אז לשם מה להתפלל למלכותם של רוטמן ולוין? לא פשוט יותר להתפלל למלכות השם יתברך?