פרשת דברים: איזו אבן הנחתי היום לבניין בית המקדש? ולמה צריך לעשות את זה בשמחה

בתקופת ימי בין המצרים אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש.

בפרשת דברים מובא, שמשה רבנו מוכיח את בני ישראל בעדינות ובכבוד, והוא מזכיר להם את כל המקומות בהם הכעיסו את הבורא (עיין רש"י תחילת הפרשה).

את חטא המרגלים, אשר מחמתו בני אותו דור לא נכנסו לארץ ישראל, מזכיר משה בהרחבה, ויודעים אנו שאותו הלילה בו בכו בני ישראל על הארץ היה זה תשעה באב, היום בו נחרבו שני בתי המקדש.

בתורה יש שתי פרשות תוכחה – פרשת בחוקתי ופרשת כי תבוא. הרמב"ן כותב (ויקרא כ"ו, ט"ז), שהתוכחות שבפרשת בחוקתי עוסקות באירועים שהיו בחורבן בית ראשון, והתוכחות שבפרשת כי תבוא עוסקות באירועים שהיו בתקופת בית שני. בפרשת כי תבוא, כשהתורה מנבא על בית שני, התורה כותבת שהחורבן והצרות יבואו בעקבות חוסר שמחה בעבודת השם: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת השם אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כ"ח, מ"ז).

מפורש אם כן בתורה, שסיבת חורבן בית שני היא חיסרון בשמחה בעבודת השם. כיצד זה מסתדר עם דברי התלמוד שהחורבן נגרם כתוצאה משנאת חינם? "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב). אז מפני מה חרב המקדש? מפני חוסר שמחה או מפני שנאת חינם?

נעיין בדבריו של הנצי"ב מוולאז'ין (בפתיחה לחומש בראשית), ונקבל אולי תשובה. 

"ופירשנו, שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם שבליבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת השם שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.

ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ".

לדברי הנצי"ב, בימי בית שני, בני אותו דור עטפו את השנאה שלהם ביראת שמים, והם אמרו שכל מי שלא נוהג כמותם בענייני תורה ומצוות הוא צדוקי וכופר. כלפי חוץ ה"וויכוח" היה לשם שמים, אולם הסיבה הפנימית האמיתית הייתה שנאת חינם.

לצערנו גם היום יכולים אנו לראות קהילות שלימות שהתפצלו ושוררת ביניהם שנאה גדולה, והכל התחיל מוויכוח "לשם שמים". כל כך הרבה אנשים שונאים אחד את השני, כשהתירוץ שלהם הוא "לשם שמים", שזה כמובן ניסיון עלוב להשקיט את המצפון ולהכשיר את השרץ.

לאור דברי הנצי"ב נוכל אולי ליישב את הסתירה. שנאת חינם מהסוג הזה יכולה להיווצר רק במקום שבו חסרה שמחה בעבודת השם. כשיש שמחה בעבודת השם, אין שנאת חינם באופן כללי, וודאי שאין שנאה עטופה ביראת שמים. כשאדם שמח בתורה, שמח במצוות, שמח ביראת השם, הוא הרבה פחות מתעניין בנקודות החולשה של הזולת ולהיפך – הוא רואה בעצמו ובזולת רק טוב, וכך אין שנאת חינם. השמחה בעבודת השם מרוממת את האדם וכך הוא מצליח לרומם גם את מי שנמצא סביבו מתוך אהבת חינם.

כמה חשוב להיות בשמחה.

* * *

התלמוד ירושלמי כותב: "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (יומא א, א'). בניסוח אחר: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו".

מה המשמעות של זה?

ה"שפת אמת" כותב דבר מדהים: "ונראה לפרש, כי כל ימי הדורות מצטרפין ומתכנסין כל ההארות של עבודת בני ישראל להיות ראויין לגאולה, כי היעלה על הדעת שדור הגאולה יהיו כל כך ראויין בזכותם בלבד לגאולה? רק שזכות כל דור ודור עוזר ומביא מעט בנין בית המקדש. והבניין נמשך כל ימי הגלות כמאמר בונה ירושלים ("בונה" – לשון הווה). וזהו שאמר שכל דור שאינו מסייע לבניינו. וזהו שאמר שאינו נבנה בימיו, שאין ימיו בכלל הבניין.

וכל אדם בפרט גם כן צריך לידע, שכל מעשיו הם סיוע לבניין בית המקדש. וכפי מה שמקבלין על עצמינו עול מלכות שמים, מסייעין לבניינו" (דברים תרל"ד).

מאז חורבן בית המקדש, כל דור ודור אמור לעסוק בבניינו על ידי תורה, מצוות ומעשים טובים. ההיסטוריה כולה היא ספר אחד, כל עמוד ממשיך את סיפור העבר, וכל הפרקים יחד יוצרים ספר הרמוני.

הבאת הגאולה לעולם תהיה כתוצאה מצבירת מעשים טובים שנעשו לאורך כל הדורות מימי החורבן ועד עצם היום הזה. זה לא דור כזה או אחר שרק הוא יעשה את העבודה. כל דור תורם לעבודה של תיקון העולם ובניית המקדש. כל דור של יהודים בונה את בית המקדש בימיו. כל דור ממשיך למלא את עולמנו באור הגאולה העתידה. כל אחד מאיתנו, בכל יום, בכל רגע, יכול לבנות אבן אחת מחורבות ירושלים.

"נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה, שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (תהלים נ"ו. עיין שבת קה ע"ב). כל הדמעות ספורות ושמורות בכלי מיוחד, שיום אחד יתמלא.

מיליוני נשים יהודיות הדליקו נרות שבת בכל יום שישי כשדמעות חמות זלגו מעיניהן. הן לא נשכחו. כל דמעה של כל אם יהודייה הפכה למים שמצמיחים את צמח הגאולה. כל דמעה נכנסת לתוך הכלי הזה. כשנשים יהודיות בארצות הקור שברו את הקרח כדי לקיים את מצוות טהרת המשפחה, מסירות הנפש שלהן נכנסה אל תוך הכלי הזה.

כל אדם שחזר בערב מיום עבודה מפרך, אולם הוא למד דף גמרא או פרק משניות לפני השינה, המאמץ הזה נכנס לתוך הכלי הזה.

כל מטבע שאדם הכניס לצדקה לאורך כל הדורות – נכנס לתוך הכלי הזה, כך גם כל תפילה, כל מצווה.

כל מחשבה על הזולת, כל חסד, נכנס לתוך הכלי הזה. הכל מתחבר עד שהכלי מתמלא - ובית המקדש יבנה מחדש באופן גלוי.

כשמגיע דור שמוותר על המשימה הלאומית ואומר לעצמו – אין לי כבר מה להוסיף על דורות קודמים, הוא לא מאפשר לרכבת להגיע אל יעדה הסופי.

כל דור שבו לא נבנה בית המקדש "בימיו", נחשב כאילו החריבו אותו. כל דור שבו בית המקדש לא נבנה במעשים הטובים ובמסירות הנפש של כל יום, כאילו חירבו אותו.

כל יום אדם צריך לשאול את עצמו – איזה אבן הנחתי היום לבניין בית המקדש?