"אמא אמרה למורה: 'הילד שלי שאמרת שהוא 'מעמסה', כעת פרופסור במכון ויצמן"

כשמשוחחים עם פרופ' דב ציפורי, מהמדענים הוותיקים במכון ויצמן, נשברים כבר ברגע הראשון כמה וכמה סטריאוטיפים. פרופ' ציפורי, על אף הישגיו הרבים בתחום המדעי ובעיקר בחקר תאי הגזע, רחוק מלהיות פרופסור שיושב במגדל השן ומשקיף אל הסטודנטים הפשוטים שעוברים תחתיו. גם העובדה שהוא פרסם מאות מאמרים מדעיים ואף כתב ספר מדעי, לרגע לא הפכה אותו לפרופסור שעוסק כל העת במחקריו, ואינו פנוי כדי להבין מה עובר על אלו שמצויים סביבו.

כל סטודנט שעבר במשך השנים במעבדתו של פרופ' ציפורי, יודע לספר על היחס המיוחד שהוא קיבל במשך השנים, כמו גם האנושיות הרבה שהפגין פרופ' ציפורי. "אני מבין אתכם", הוא שב ואמר לא פעם לסטודנטים, "גם אני הייתי פעם במצבכם, חוויתי במשך 76 שנות חיי את כל התלאות שאפשר לחוות, ואין משהו שלא טעמתי ממנו".

מכבד כל אדם

האנושיות והחמלה המאפיינות את פרופ' ציפורי, הן אלו שהובילו לכך שעם צאתו לגמלאות הוא החליט לעשות טוויסט משמעותי בחייו וללמוד אימון אישי. "במשך שנים חלמתי על כך", הוא מסביר, "זה התחיל מכך שבמשך שנים התנדבתי בקו הטלפוני של עמותת 'ערן' והייתי עוזר לאנשים שהגיעו למצבים קשים מאוד מבחינה נפשית, ביום וגם בלילה. גם בעבודתי כמדען התחברתי תמיד ללב הפועם שמאחורי הדברים, והיה זה טבעי מבחינתי שברגע שיתאפשר לי אלמד את מקצוע האימון".

כמי שנוהג לבצע כל דבר ביסודיות, רכש פרופ' ציפורי את המקצוע באופן מסודר וקיבל תעודת מאמן מטעם אוניברסיטת בר אילן ומכללת 'יזמות', ומאז הוא עוסק בכך.

"האמת היא שזה בעיקר בשביל השליחות ופחות בשביל הכסף", הוא מודה, "במסגרת האימון אני נחשף למקרים קשים מאוד של אנשים שחווים התמודדויות, בעיקר בתחום העסקי, עם בוס שמתעמר או השפלות והצקות במקומות העבודה. אלו מקרים שכיחים יותר מכפי שאפשר לדמיין, רק שרבים מטאטאים אותם מתחת לשטיח, מבלי להבין שיש סיכוי לחולל שינוי.

"העיקרון שמנחה אותי הוא שאני עובד עם כלל הציבור ועם כל המגזרים, לא שופט אף אחד. בין היתר אני מאמן גם אנשים עם בעיות נפשיות, ואפילו הזדמן לי ללוות אדם ששוחרר מבית הסוהר ולעזור לו להסתגל לחיים החדשים. אני לא פוסל אף אחד, משתדל מאוד לכבד את כולם".

גם כאן פרופ' ציפורי מדגיש שהוא חש שיש לו אפשרות להעריך כל אדם, הודות לניסיון האישי שצבר בחייו ולהתמודדויות לא פשוטות שחווה כבר מגיל שנתיים, כאשר חלה בפוליו.

רגע לפני שהוא משתף בזיכרונותיו מהימים ההם, הוא מבקש לציין מסר חשוב: "כולנו שמענו בשנים האחרונות על מתנגדי חיסוני הקורונה, אלו שהפיצו שמועות נגד החיסונים וטענו שהחיסון לא נבדק ועלול לחולל נזק. אני לא יודע אם אותם מתנגדים מבינים את גודל הנזק שהם מחוללים, אבל דבר אחד ברור לי – אילו בשנות ה-50 וה-60 היו בודקים באופן יסודי את חיסוני הפוליו לפני שנתנו אותם לילדים, ולא משתמשים בהם באופן מידי, העולם היה מלא כיום בנכים קשים כתוצאה מהפוליו, שלא לדבר על מספר המתים. כמו שחיסון הפוליו היה בזמנו חיוני, כך גם חיסוני הקורונה בדורנו, ולא פחות מכך חיסוני הפוליו שניתנים כיום, ומשום מה יש מקומות מסוימים שבהם אנשים יוצאים נגדם וממעטים לחסן. אנשים שלא נותנים לילדיהם את החיסון, מכניסם אותם לתוך סכנה גדולה".

במקרה האישי שלו, מציין פרופ' ציפורי שכאשר התגלתה אצלו המחלה בעודו פעוט, הוריו לקחו אותו למרפאה, שם הודיעו להם כי בנם נדבק במחלה הקשה, ובעקבות כך הפרידו אותו מהם ואשפזו אותו על פי הנחיית הממשלה בבית חולים למחלות זיהומיות בפרדס כ"ץ, כשהוא מבודד, ללא אפשרות לפגוש איש. "היו איתי בבידוד המון ילדים בוכים וצורחים, חלקם תינוקות קטנים ממני", הוא מתאר, "הרוב נפטרו, ומי ששרד חזר להורים רק אחרי תקופה, וגם אז בדרך כלל בשן ועין".

ילד קטן, התמודדות גדולה

דב הקטן שרד, אך חייו לא נראו עוד כפי שהיו. "זו לא רק הנכות הפיזית שמלווה אותי עד היום, אלא גם המצב הנפשי", הוא מסביר, " הייתי ילד מלא באנרגיות ושמחה. גם הגעתי מבית מאוד שמח והורים שעטפו אותי בהמון אהבה. אבל מאז שחליתי ההורים שלי שקעו בסוג של דיכאון. ידעתי שזה בגללי, ואת תחושת האשמה הרגשתי כבר מגיל קטן מאוד, שלא לדבר על חרדת הנטישה שנוצרה אצלי כתוצאה מההרחקה מההורים והבידוד משום שנאסר על ההורים לבקרני. למרות זאת הייתי ילד פעלתן מאוד וחברותי. אלו שסבלו באמת היו הוריי״.

אתה זוכר את הימים שבהם חלית?

"את תקופת המחלה אני לא זוכר, הזיכרונות שלי מתחילים בערך מגיל ארבע. באותן שנים התקשיתי להתנייד, ובגלל הנכות הייתי זוחל ברחבי השכונה. זו הייתה דרך ההתניידות שלי בערך עד גיל שמונה, והודות לכך זכיתי לכינוי 'כלב', וגם שמעתי לא מעט סביבי את הכינויים: 'נכה', 'צולע', 'סבא' ועוד מילים מעליבות. לא פלא שהביטחון העצמי שלי היה ירוד מאוד.

"בבית הספר לא ממש ידעו לקבל אותי", הוא מוסיף, "בפרט שהייתי תלמיד גרוע. אני זוכר שהמורה בכיתה ג' אמרה לאמא שלי שאני 'איום ונורא ומהווה מעמסה על הכיתה'. זה לא היה נכון, דווקא הייתי ילד טוב ואף פעם לא עוררתי בעיות. אבל הנכות שלי גרמה למורים להתייחס אליי כמו לילד שאין סיכוי שיצמח ממנו שום דבר. אגב, שנים לאחר מכן פגשה אמא שלי את אותה מחנכת ולא התאפקה מלספר לה: 'הבן שלי שאמרת שהוא 'מעמסה' משמש כיום כפרופסור במכון ויצמן..."

אם היית תלמיד כל כך גרוע, איך הגעת לפרופסורה?

"הדרך באמת הייתה ארוכה", הוא מתחייך. "בבית הספר היסודי לא זכיתי לשום תמיכה מצד הצוות, אפילו בתיכון טענה המורה לכימיה שצריך להוציא אותי מהמסגרת, כי אני 'לא שווה כלום'. היחיד שנלחם עבורי היה המורה למתמטיקה. בסופו של דבר סיימתי את התיכון עם ביטחון עצמי ברצפה וציונים גרועים. אני לא יודע איך קרה שהשתחלתי לאוניברסיטה, אבל מאותו רגע השתנה הכל ועליתי על דרך המלך. הוצאתי תואר בביולוגיה, ומשם המשכתי למכון ויצמן.

"אבל הדבר המעניין הוא שאפילו כשהתחלתי לעבוד במכון, הייתי מגיע לעבודה בכל בוקר כשאני צועד בצל הבניינים, מתוך תחושה ש'אם יראו שהטיפש הזה נכנס למכון, בוודאי יזרקו אותי מכל המדרגות'. כיום אני יודע שלתחושות האלו יש שם – 'סנדרום המתחזה'. זהו סנדרום שמאפיין אנשים שיש להם ביטחון עצמי פגום, ובשל כך הם לא מסוגלים לראות את הצלחותיהם ויכולותיהם, אלא שבויים בתחושות הקשות של הפגיעה וחוסר האמון בעצמם. אגב, בהמשך הדרך כשהעסקתי באוניברסיטה סטודנטים שסיפרו לי על עצמם, גיליתי אצל לא מעטים מהם גם כן תופעות דומות, וזה המחיש לי עד כמה שסנדרום המתחזה רווח בקרב תלמידים. האמת היא שאני לא מתחבר כלל לכינוי הזה, כי אלו לא 'ילדים מתחזים', אלא הם באמת מאוד פגועים. מספיק שיש מורה אחד שרמס אותם או שנתן להם תחושה שהם לא שווים, וזה מלווה אותם כל החיים".

מה נתן לך את הכוחות להילחם ולהצליח?

"בראש ובראשונה היו ההורים היקרים שלי, שכל אחד בדרכו שלו נתן לי חיזוק. אבא היה איש רחום וחנון, הוא אהב אותי אהבת נפש ותמיד ידע לחבק ולהגיד מילה טובה גם כשהחיים לא ממש האירו לי פנים. אמא הייתה בדיוק הפוכה, היא דאגה לי מאוד בשל הנכות שלי ונלחצה מכך שאני לא מצליח בלימודים. היא דרשה ממני ללמוד והשקיעה בי, ובסופו של דבר בזכותה אכן למדתי.

"אבל מעבר לכל, אני חושב שהיה בי גרעין עמוק של כוח שאמר לי תמיד: 'אתה יכול, אתה מסוגל'. הגרעין הזה גם שכנע אותי לאורך הדרך ש'זה שהילדים אומרים שאתה כלב, זה לא נכון, ולמרות שהמורים טוענים שאין לך סיכוי, הם בוודאי טועים'. אני חושב שהכוח הפנימי הוא זה שבסופו של דבר ייצר את המקפצה קדימה".

תאמינו בתלמידים שלכם

פרופ' ציפורי מציין שרק כעבור שנים הוא קישר בין הדברים, והבין שההתמודדויות שליוו אותו בשנות ילדותו, הן אלו שלמעשה הובילו אותו להיות מלווה מסור של סטודנטים ולאחר מכן סללו את דרכו כמאמן אישי של אנשים מתוך הבנה עמוקה לתחושותיהם.

"אני חושב שההתמודדויות שחוויתי בילדות ובבגרות, הפכו אותי למאוד אמפתי", הוא מציין. "בזכותן הפכתי לאדם חומל, ומכיוון שזכיתי למצוא דרכים להתמודד עם הקשיים שחוויתי, להישאר עם הראש למעלה ולשמוח, אני מאמין שאני מצליח להקנות את היכולת הזו גם לאנשים אחרים".

ומתי הגיע השלב שבו התחלת באמת להעריך את עצמך?

הוא שותק לרגע. "האמת היא שזה עדיין לא ממש קרה", אומר לבסוף בכנות, "אולי בעתיד זה עוד יקרה".

ויש לו גם מסר להורים ולמורים: "אף פעם אל תמחקו את הילדים או התלמידים שלכם, וזכרו את הסיפורים הרבים על תלמידים שנכשלו בילדותם ולבסוף הגיעו להישגים גדולים. באופן אישי יש לי חבר מהתיכון שכתלמיד לא הסכים לעבור מבחני בגרות ובכלל לא רצה ללמוד, אבל בסופו של דבר הוא הפך למנהל של בית החולים הגריאטרי הגדול ביותר בארץ. חבר אחר שלי היה רגע לפני סילוק מבית הספר, ובסופו של דבר הוא ניהל במשך שנים את המערך הרפואי והשיקומי בבית החולים שיבא.

"זה לא שכל מי שנכשל מובטח לו שבסוף הוא יהפוך לסיפור של הצלחה, אבל זה תלוי הרבה ברצון ובאופי, וגם באמון הפנימי שאנחנו נותנים בעצמנו. יש אנשים שיש להם את כל הסיבות הטובות שבעולם לרחם על עצמם, ובכל זאת הם לא נשברים, ויש את אלו שבדיוק להיפך – נשברים למרות הפוטנציאל והיכולות הגדולות שלהם. מה שחשוב זה שאנחנו כמבוגרים לא נגזור גזירה על אף אחד מהם. אין זה מתפקידנו לחרוץ את עתידם, ועלינו בסך הכל להאמין שיש להם סיכוי לגדול ולהתפתח. עליי שמו איקס מאז שהייתי בן כלום, ואני לעולם לא אעשה זאת לאחרים".