מנכ"ל "חסלט": "הפסדנו מיליוני שקלים, בעקבות המצב הביטחוני המורכב בו חיינו"

כאשר אליעזר ברט גורש מהישוב כפר דרום שבגוש קטיף, לא רק ביתו שלו נותר שם מאחור, אלא גם מפעל "חסלט" האדיר, בו שימש כמנכ"ל לאורך שנים. יחד איתם, החממות שהיו הראשונות בהיסטוריה לגדל בתוכן ירק עלים ללא חרקים, פורקו כולן. "עברתי לילות ללא שינה", משחזר ברט, "אבל עמדה על כתפיי אחריות גדולה כלפי העובדים והחקלאים הרבים, ויחד עם מנהלי המפעל, ידעתי שאנחנו חייבים להמשיך". 

ירק ללא תוספת מן החי

להקמת המפעל, שהיה ראשון מסוגו, קדמו תהליכים רבים. "הכל התחיל בחורף תשמ"ט", פותח ברט, שמקפיד על ציון תאריכים עבריים בלבד. "שמעון ביטון, אגרונום העוסק בחקר החרקים, העלה בפני חבריו מהיישוב גדיד, את הרעיון לגדל ירק עלים ללא חרקים. באותו זמן גידלו חקלאי הגוש שלל זנים של עגבניות לייצוא, ראו ברכה רבה בעמלם, ואף זכו על כך בפרסים בינלאומיים. המחשבה על ירק עלים כשר היתה נראית רחוקה מהמציאות, ואף אחד לא רצה להקצות חלק מאדמתו לגידול הניסיוני". 

באותה תקופה, בבתים רבים לא עלה על השולחן ירק עלים. "אצלנו בבית", אומר ברט, "אשתי היתה מבשלת את ירקות העלים בסיר, מסננת בתוך בד את מי הבישול ורק אז מוסיפה אותם למרק של שבת. לפני פסח, היינו עמלים על בדיקת עלי החסה בקפדנות, כדי לזכות באכילת מרור כהלכתה, וזו היתה אחת הפעמים היחידות בשנה בה הגיע הירק לפינו".

אך סימני השאלה לא הרתיעו את ביטון, והוא היה בטוח בהצלחתו. "החקלאים אמרו לו שיבוא בקיץ, כאשר החממות ריקות מגידולים, וזה באמת מה שהוא עשה. החסות הניסיוניות הוכנסו לתוך חממה סגורה היטב ברשת עם צפיפות חורים מקסימלית, כך שרוב החרקים כלל לא היו יכולים להיכנס פנימה. לחממה הותקנה דלת כפולה, גם היא כדי למנוע כניסת חרקים, ועוד שלל טכנולוגיות הופעלו, כולל טיפולים וריסוסים, ששמרו על ניקיון הירק ברמה גבוהה מאוד. לקראת סוף הגידול ההתרגשות היתה בשיאה - החסה נבדקה בקפידה והתגלה שהיא באמת נקיה מחרקים".

אלא שבזאת לא הסתיים התהליך המורכב. "החקלאים הגיעו עם התוצרים למכון התורה והארץ, שפעל אז בראשית שנותיו בגוש קטיף", מתאר ברט, שעבד גם הוא באותו זמן במקום, "ורבני המכון הבהירו להם כי מדובר במצב הלכתי מורכב. חסה היתה אז ירק המוחזק כנגוע בתולעים, ולכן היו חייבים לבדוק את כל 8,000 ראשי החסה שבחממה. אי אפשר היה לעשות במצב זה בדיקה מדגמית, שתעיד על כל השאר. זאת בשונה מירקות שאינם מוחזקים כנגועים בתולעים, כמו מלפפונים ודלעת למשל, בהם מספיקה בדיקה של כמה פרטים בודדים, מתוך כמות גדולה". 

(צילום: shutterstock)

כדי לפתור את הבעיה, ביקרו רבני המכון אצל קשת רחבה של גדולי הפוסקים. "הגענו לרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו ועוד. הפתרון אותו הציע להם הרב קמינצקי, רב הגוש, היה להפוך את החסה מירק המוחזק כנגוע בתולעים, לירק שאינו מוחזק ככזה. מדובר היה בתקדים הלכתי מורכב - להוציא את החסה מחזקת נגיעות. לשם כך הובאו לחממות מנתרים שעקבו אחרי כל מזיק ודאגו לפעול למיגורו, כך שהיה ברור שכל החסות הגדלות בחממה הן נקיות. הראנו להם את דרכי הטיפול בחרקים, הצגנו את הפתרון של הרב קמינצקי, וכולם סמכו על כך את ידם".

הרעש התקשורתי בעקבות הגילוי, לא אחר לבוא. "אני עוד זוכר כותרת שהופיעה אז בעיתון: 'חקלאי גוש קטיף המציאו חסה חדשה'", מתאר ברט בחיוך. "כמובן שלא המצאנו חסה חדשה, רק נתנו לה תנאים אחרים, ובכל זאת - העובדה שיהודים שומרי מצוות יוכלו לאכול ירק עלים סוף סוף, היתה מרגשת מאוד".

חסה חדשה

אך גם בזאת לא תם המסע. "עכשיו היה עלינו להוציא את החסה לשיווק. באותה תקופה, חקלאי לא יכול היה למכור ישירות לחנויות, וכל התוצרת עברה דרך השוק הסיטונאי", נזכר ברט. "כך הגענו לשוק הסיטונאי בתל אביב, הנחנו כמה מאות ראשי חסה על הבאסטה, ואחרי הפרסום הרב לו זכינו - חיכינו שכולם יקפצו. בפועל - לא נמכר אפילו ראש חסה אחד. ציבור שומר מצוות לא היה בנמצא באזור, וסוחרים שעברו במקום לא הבינו למה להשקיע בחסה, שמחירה אז היה גבוה ב-50% מזו הרגילה. כמה שעות אחר כך, הגיע משגיח הכשרות של השוק, קנה קרטון אחד, ובזאת הסתיימה המכירה של אותו יום".

מה יכולתם לעשות?

"התחלנו להעמיס את התוצרת חזרה לטנדר, ותוך כדי כך הבנו שאנחנו חייבים להגיע לציבור שומרי המצוות באופן ישיר. בסופו של אותו יום, עברנו בחנויות בבני ברק ובפתח תקווה והשארנו בכל אחת מהן כמה ארגזי חסות. הצענו להם לנסות למכור את התוצרת, והבטחנו שלא נדרוש תשלום על מה שלא יימכר. תושבי הערים הללו, ששמעו על החידוש, שמחו לגלות את המוצר המהפכני סמוך לביתם, ושמחו לרכוש אותו. כך התחלנו לשווק סחורה ישירות לחנויות, בשונה מהרגיל באותן שנים. אט אט הלכה הבשורה והתפשטה, והחסות התחילו להימכר בכמויות". 

שנה אחר כך, הוקם בית אריזה קטן בכפר דרום. "מדובר בישוב שהיה מרוחק מעט משאר יישובי הגוש, ומנה אז כמה עשרות משפחות בלבד, שהתגוררו על ריבוע שטח קטן למדיי. רצינו לחזק את האחיזה בו על ידי הקמת המפעל, ובאמת החלה להופיע תנועה מרעננת במקום. עובדי המפעל הגיעו מידי יום אל הישוב הקטן, ונהגי משאיות נסעו על הצירים כדי להעמיס את התוצרת ולפזר אותה ברחבי המדינה. חממות הוקמו בשטחים החקלאיים של הישוב, ומשם התפשטו הגידולים לכל רחבי הגוש. עם הזמן תפסו החממות מאות דונמים מלאים בירקות עלים. העסק הלך והכפיל את עצמו משנה לשנה, עד שבשנת תשנ"ז עברנו למבנה גדול וחדש. התוצרת שלנו הגיעה לכל רחבי הארץ, וחלק ממנה אף יצא לחו"ל. בשלב מסוים, הקמנו מפעל נוסף לירקות חתוכים ושטופים, כמו כרוב חתוך, גזר חתוך ועוד. הגוש כולו פרח בגידוליו, וכך גם אנחנו".

(צילום: Abed Rahim Khatib / Flash90)

אם נוכל לעצור לרגע, ולשאול - מה לגבי הריסוס של ירקות העלים?

"מהר מאוד הבנו גם אנחנו שהנושא של שאריות חומרי הדברה מטריד את כולם. פה חשוב לי להסביר כמה דברים. יש שני עניינים משמעותיים בריסוס - הראשון הוא מתי מרססים, והשני - באיזה חומר. לגבי זמן הריסוס - אנחנו משתדלים לרסס את הירקות בתחילת גידולם, כך שכאשר קוטפים אותם אחרי 50 יום - הם כבר נקיים משאריות חומרי הדברה. לגבי חומר הריסוס - אנחנו מקפידים לעמוד בכללים של החקלאות המודרנית, וזה נושא שבו קל לומר וקשה לעשות. כל חקלאי מצידו היה רוצה לרסס הרבה, כדי שלא ימצאו חרקים בסחורה שלו. במידה ונמצאים אפילו מעט חרקים - זה עלול לפסול את הסחורה כולה. מצד שני - הוא חייב לעמוד בכללים, ויש שם מתח לא פשוט עבורו, ובכל זאת - אין מקום לפשרות. לפני 4 שנים, למשל, חקלאי גדול שעובד איתנו גידל טונות של שמיר. העובד שלו בטעות ריסס את חומר הריסוס של הפטרוזיליה על השמיר, ולכן הסחורה כולה נפסלה לשיווק. זה היה שמיר מצוין, אבל הוא לא עמד בכללים של שאריות חומרי ההדברה, ובמשך שלושה חודשים היה חסר לנו שמיר במפעל. כמו שיש על השקית הכשר, יש הכשר גם לגבי ריסוסים, ומתוך מחויבות אליו, לא יכולנו להוציא את השמיר הזה לשווקים". 

הצד הנכון של הקו הירוק

כמה שנים אחרי הקמת מפעל "חסלט", הופיע אתגר חדש וייחודי למקום בו הוא עמד. "התחילו חמש שנים קשות מאוד, עם ירי בצירים, ופצמ"רים שנחתו עלינו ללא הרף", מתאר ברט. "היינו מסיימים להעמיס סחורה על משאיות, אבל אז היו סוגרים את הצירים בגלל אירוע בטחוני, והן לא היו יכולות לצאת. לא פעם איבדנו תוצרת יקרה, עם נזקים כספיים של מיליוני שקלים, בעקבות המצב הביטחוני המורכב בו חיינו".

למרות זאת, לא עלתה לרגע מחשבה על העתקת המפעל למקום שקט יותר. "היה ברור לנו שאנחנו נמצאים בצד הנכון יותר של הקו הירוק, זה שמצוות יישוב ארץ ישראל נעשית בו באופן יותר מהודר. ידענו שאנחנו נמצאים בגוש קטיף כדי ליישב את ארץ ישראל גם באזורים בהם האתגר הוא גדול יותר, ולרגע לא חשבנו לוותר על הזכות". 

זמן לא רב אחר כך, הגיעה הידיעה על דבר הגירוש, ועל כך שאת כל הטוב הזה הולכים להרוס. "לאורך שנה וחצי נלחמנו בכל הכוח, רצנו, הפגנו, דיברנו, עשינו את כל מה שהיה ביכולתנו לעשות. עם התקרב התאריך, התחלנו לקבל במפעל טלפונים מלקוחות, עם הרבה סימפטיה למצבנו, אבל יחד איתה הודעה שהם עוברים למשווקי ירקות עלים אחרים. ההחלטה להשאיר את המפעל על מקומו ולא להעביר אותו אל מחוץ לגבולות הגוש, החלה לגבות את מחיריה. לא הצטערנו על כך לרגע, אבל שיווק התוצרת שלנו נפגע קשות, ועמדנו בפני מורכבות כלכלית גדולה. בכל זאת המשכנו בכל הכוח, עד לרגע הגירוש".

ביום י"א אב תשס"ט, נעקרו תושבי כפר דרום מבתיהם והועברו לבית מלון בבאר שבע. "קמנו בבוקר, השמש זרחה כרגיל, ולנו היה חושך בלב", מתאר ברט. ובכל זאת, זמן רב לא היה כדי לנוח. "מהר מאוד הגיע המפעל למקום זמני בשדרות. היה זה בית אריזה ישן ולא פעיל, שהיינו צריכים להכשיר כדי להקים את המפעל מחדש. במסירות נפש הגיעו כל העובדים, ממקומות שונים בארץ אליהם הם גורשו, ועבדו במשמרות יום ולילה כדי לפרק את הציוד הישן שהיה במקום, להקים קווי ייצור ולהתחיל הכל מחדש. שלושה וחצי חודשים אחר כך, חזרנו לפעילות חלקית ביותר. ירקות העלים הראשונים ששווקו, היו האחרונים שנקצרו מהגוש. במקביל, חממות הגוש שפורקו החלו להיבנות במקומות חדשים".

מבחינה כלכלית, איך שרדה החברה את כל זה?

"קיבלנו אשראי גדול מבנקים שונים, שידעו מה הכוח שלנו, ובעיקר - ראינו סיעתא דשמיא גדולה. כסף מהמדינה ראינו רק הרבה אחר כך, ובכלל - לא עשו לנו בממסד חיים קלים. כשחזרנו לעבוד, למשל, הגיעו נציגי משרד הבריאות, ואמרו כי עלינו לקבל את האישור שלהם לצורך שיווק המוצרים. הם כבר הכירו אותנו מכפר דרום, ובכל זאת חייבו אותנו לעבור את כל ההליך הבירוקרטי מולם מחדש. התייחסו אלינו כאל חברה חדשה, ולא כאל אנשים שנאחזים בשיניים כדי לקום מחדש. אותם נציגים ממש, אגב, לא היו מוכנים מעולם להניח את כף רגלם בכפר דרום, גם כאשר הבטחנו להביא להם מיניבוס ממוגן ירי, עם ליווי צבאי. בהיותנו שם, היה עלינו לשלם לגורם פרטי שיפקח וישלח להם דיווח, ורק כך קיבלנו את האישורים המתאימים".

12 שנים אחרי ההקמה מחדש, עברה החברה למפעל גדול וחדש באזור נתיבות. זכר לאותם ימים, ובאמונה ברורה כי עוד ישוב ישראל לנחלתו, נושאות אריזות החברה עליהן עד היום את הלוגו "עלי קטיף - כפר דרום". אנשי החברה, תושבי גוש קטיף, שחזו בנס צמיחת העלים מתוך החולות, יודעים כי גם נס החזרה אל אותם חולות בוא יבוא.