דניאל מזרחי: למה אנחנו לא מצליחים להרגיש את החורבן?

בלילה של חצי ירח, כשאין באופק עננים; של רוח שקטה, אבל יש קול שלוחש בקול של סערה אל אוזני התמימות; הקול הזה, כבר אלפיים שנה שלא יודעים מנוחה. כמדי שנה ביום תשעה באב מנסים לפתוח את לבנו כדי לחוש, או בעצם להכיר, מה היא אבדתנו ששווה ערך אין סופי, אבל אנו לא ממש מרגישים את האבדה.

ואני שואל את עצמי, מדוע אנו לא מצליחים לחוש ברגשותינו את החורבן של בית תפארתנו? ואיך בדיוק נצליח להגיע לטיפת רגש שהבורא מרגיש כלפינו? וגם מצטער על הסבל והכאב של גלות המבלבלת שאנחנו עוברים כבר יותר מדי.

השנה במיוחד כולנו מרגישים כמו חורבן פנימי וחברתי.

האם אנו כבר שקועים בתוך תרדמת של הגלות, שלא נראה אור באופק חס ושלום?

האמת, בתקופה המאתגרת הזאת ישבתי לבדי במרפסת מדי ערב, והתבוננתי על כל המהפך שמתחולל בעולם. כולנו שקועים בתוך בועה אפורה, בלי אהבה ורעות.

אני חושב כל הזמן על עצמי.

כמה פעמים הלב שלי כאילו סתום, ואני מרגיש שאין לי עדיין ערך לאהבת הזולת ביני לבין חברים, גם להכי קרובים  אלי.

אני עובד על לאהוב בלי תנאי.

אני יכול להגיד כל מיני סיבות אישיות, אבל הבנתי שכשאני מעריך את דניאל – אז האהבה נפרצת החוצה. אהבת ישראל בלי הבדל בין דת גזע ומין.

במקום זה אנו שקועים בעולם הקנאה, הכבוד והתחרות. איך כתוב בפרקי אבות? "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".

כשאנחנו מעריצים את עצמנו, אז בטוח שפתאום נגלה אהבה עצמית, ולאהוב את הקרובים אלינו, וזה גורם לרדוף לאהבת חינם.

אז בואו כולנו כאחד נקבל החלטה טובה בשביל לקרב את הגאולה. כבר נמאס לנו מהגלות הבלתי נסבלת הזאת...

בואו נחליט פה אחד על שלימות, אהבה עצמית כנה, וכך נצליח לאהוב, להעריך זה את זה. הרי כולנו אחים בלב ונפש, ובורא עולם אחד לכולנו...

שנהיה באהבת חינם ללא הרף, וכך לא תהיה להקב"ה ברירה אלא להביא את בית הבחירה.

אני רוצה לקבל החלטה בלי נדר לחייך לעצמי, ולהקרין לכל אחד אהבה, ולא משנה אם יש יום כעוס או כאוב.

דניאל מזרחי.