לפני שמכריזים, חלילה, על חורבן הבית המשותף, אולי הדיירים בו יכולים פשוט להואיל ולדבר?

1. בהתחלה חשבתי שזו רק תיבת ההודעות הנכנסות שלי. שאני חיה בסרט. בדרך כלל כשאומרים "המערכת הוצפה בתגובות" מתכוונים לארבעה אנשים, כולל אמו של הכותב. אבל אני באמת מוצפת. מאות אנשים שלחו לי השבוע סיפורים של יוזמות הידברות, מהשטח.

משפחת אליהו התכנסה במבשרת ציון. בין בני השבט הרבים שהגיעו: הרב שמואל אליהו, הבן השר עמיחי אליהו, ובן הדוד, פרופ' שמגר בן־אליהו, ראש מעבדה בבית הספר למדעי המוח באוניברסיטת תל־אביב. הם דיברו, רצוף, במשך ארבע שעות.

"הופתעתי לטובה", אמר פרופסור בן־אליהו. "באתי לכאן עם מעט מאוד ציפיות, וחשבתי שהאווירה תהיה פחות טובה. גיליתי שיש עם מי לדבר, שמחתי לשמוע דעות אחרות משלי. אני יוצא מכאן מלא תקווה". הרב עוזיאל אליהו, ממארגני המפגש, אמר: "פחדתי מהמפגש הזה, אבל אחריו אני שמח וממליץ לכל משפחה להתכנס ככה. עזבו את המנהיגים, הפוליטיקה והתקשורת".

הרב ניר רוזנצוויג עבר ליד תחנת משטרה בתל־אביב שבה היו עצורים מההפגנות. הוא פשוט ניגש לתוך ההפגנה שהייתה בחוץ, והציע לדבר. גם הוא נשאר שם שעות. רוב הזמן כל אחד פשוט סיפר על ההיסטוריה המשפחתית שלו. אנשים ביקשו הכרה בסיפור שלהם. "מישהי סיפרה לי בדמעות על עליית אבותיה לארץ, עם תלמידי הבעל שם טוב", הוא כתב. "מובן שהחלפנו מספרים בסוף. אני אומר לציבור שלי: ראיתם הפגנה? תיגשו ותתחילו לדבר. אל תוותרו על האחים שלנו".

תושבי המושב הדתי הזורעים שבצפון נפגשו השבוע עם תושבי כפר קיש החילוני, שכניהם. ושוב, כמו מנטרה חוזרת, כמו קסם שפועל בכל פעם מחדש, כתב לי אחד מהם: "ניטרלנו לכמה שעות את כל רעשי הרקע של הפוליטיקה והתקשורת. אנשים התווכחו, דיברו מדם לבם, וקבענו כמובן להמשיך. חשבתי לעצמי אחר כך: איך יכול להיות ש־35 שנים אני חי במושב הזורעים ולא ישבתי איתם ככה אף פעם?".

הסיפורים לא הפסיקו לזרום: נעה קליין מהיישוב רבבה כתבה השבוע לדגנית רותם מרמת אביב: "מניחה שעובר עליך יום לא פשוט, לא חוגגת את הכאב שלך, רק מושיטה יד למפגש". דגנית ענתה: "וואו, כמה שאת רגישה. דמעתי. בואי ניפגש ונתחבק קודם כל". שתיהן, שמכירות מעבודתן במערכת החינוך, הפכו בערב ארוך ומשמעותי מקולגות מקצועיות לחברות, והבטיחו להביא למפגש הבא עוד חברות.

2. ואז זה עבר מתיבת ההודעות הנכנסות שלי - לגן סאקר. בכל לילה, אחרי התמונות הסוערות, קרה שם נס. הסתכלתי מהצד, כדי לא להפריע. מפגינים עם חולצות של "אין דמוקרטיה עם כיבוש" יושבים לשיחות עומק עם משפחות דתיות וחרדיות בהרכב מלא. אישה במטפחת שמנענעת עגלה לצד בחורה בגופייה, אברך מזוקן שמחזיק את המגבעת שלו משוחח עם בחור בחולצה של מחאת ההייטק. השוטרים, שהיו לחוצים תחילה, הבינו שאין צורך. אפשר להרפות.

ועל מה הם דיברו? שיחה אחת עסקה בהתנתקות. פצע פתוח, גם 18 שנה אחר כך. אסור להדחיק כעסים כאלה, מתברר. הזעם מצטבר ומתפוצץ. הצד החילוני לא הבין בכלל על מה מדובר, רובם לא זכרו את פינוי גוש קטיף ובטח לא הבינו מה הקשר למה שקורה עכשיו.

במעגל אחר נשאלו שאלות ישירות מאוד על החרדים: "נגיד שאתם רוב, מה תעשו איתנו המיעוט החילוני? תנו לנו חזון, איזשהו אופק". אחד החרדים הצעירים שאל: "אם אתם רוצים כל כך ממשלה בלי חרדים, למה אתם מחרימים את ביבי? אישום השוחד מתפוגג, מה מפריע לכם להיכנס?".

מישהי שאלה בחרדה אם תוכל להמשיך ללמוד רפואה. החרדים שמולה צחקו, עד שהבינו שהיא באמת מפחדת. "מי שטף לך ככה את המוח?", אמר אחד מהם. "אבל תשמעי, אם את באמת חושבת ככה, אנחנו בבעיה. איך הגענו למצב הזה? זאת פעם ראשונה שאת מדברת עם חרדים?". סטודנטית לרפואה הנהנה.

3. ביום שני בלילה צייץ מגן סאקר רן הר נבו, מראשי המחאה: "תראו את הסצנה הנפלאה הזו. גן סאקר. כמעט שתיים בלילה. ופתאום מעגלי שיח אותנטיים, אמיתיים, לתוך הלילה. סקרנות אמיתית. דיאלוג. יש תקווה, חברים. יש תקווה". ממש באותה שעה מאוחרת צייץ ח"כ צבי סוכות: "מה שקורה בגן סאקר עכשיו מעורר תקווה ברמות גבוהות. אחרי כמה שעות של דיבורים פה בין מתנגדי ותומכי הרפורמה. האופוזיציה בחרם הזוי ומנותק, אבל עם המפגינים אפשר לדבר. בואו לדבר. פשוט בואו".

לפני שמכריזים, חלילה, על חורבן הבית המשותף, אולי הדיירים בו יכולים פשוט להואיל ולדבר?

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".