פרשת עקב: בשביל מה צריך גם תפילין של ראש וגם תפילין של יד?

תורת ישראל מקיפה את האדם היהודי במצוות ובסמלים שנועדו להזכיר לו שהוא יהודי. חלק מהמצוות החשובות מופיעות בפרשתנו: תפילין, מזוזה וברכת המזון.

תוכן המצוות הללו הוא אינסופי. ננסה לראות מספר נקודות ביחס לתפילין:

א. כידוע, יש שתי תפילין – תפילין של יד ותפילין של ראש. מה המשמעות של שתי התפילין? מדוע לא "מספיק" להניח רק על היד או רק על הראש?

ב. אופן ההנחה הוא כך: מניחים קודם את התפילין של יד, אולם לפני שאנו מסיימים להניח על היד, עוד לפני גמר כריכות הרצועה על האצבע, אנו עוצרים, מניחים תפילין של ראש, ורק אחר כך מסיימים להניח את התפילין של יד.

מדוע לא לסיים עם התפילין של יד ואז להניח את של ראש? מה הסדר הזה מלמד אותנו?

ג. בתפילין של יד, כל ארבעת הפרשיות כתובות על קלף אחד, ואילו בתפילין של ראש, ארבעת הפרשיות מחולקות לארבעה קלפים וכל קלף מונח בחריץ נפרד. מה ההבדל הזה מלמד אותנו?

ד. נוהגים לכסות את התפילין של יד (על ידי שרוול החולצה וכדומה), ואילו של ראש צריך להיות גלוי. מדוע?

נראה שהתשובה לשאלות אלו נעוצה באופייה של תורת ישראל.

מצוות לימוד תורה נחשבת כמצווה גדולה ביותר, והיא שקולה כנגד כל המצוות, אולם הלימוד לא עומד בפני עצמו. בסיסה של התורה הוא המעשה. יהודי מחויב לא רק לידיעת התורה, אלא להגשמתה בחייו המעשיים בעזרתן של 613 מצוות על כל פרטיהן.

מצוות התפילין מורכבת משני חלקים – התפילין של יד מסמלות את המעשה, והתפילין של ראש את הלימוד, הרעיונות והמחשבה. בכל יום חייב היהודי להניח את שתיהן, כדי להזכיר לעצמו שהוא מחויב גם למעשים וגם ללימוד ואין להפריד ביניהם.

העובדה שאנו מתחילים בהנחת תפילין של יד, עוברים להנחת תפילין של ראש, ומסיימים בשל יד, מרמזת על צורת החיים האידיאלית של יהודי מאמין – קודם כל אנו מחויבים במעשים. אנו מקיימים את מצוות התורה, גם אם הם אינם תמיד מובנים לנו בשכל ובמחשבה. לאחר שהתקבלה הנחה זו (על ידי הנחת תפילין של יד לפני תפילין של ראש), אנו ממשיכים בצעד נוסף. אנחנו לא מסתפקים בקיום אוטומטי של המצוות, אלא אנו מנסים לחפש להן הסבר שכלי שיקרב אותן להבנתנו האנושית. אנו לומדים את המצווה ומעיינים בה – וזה מסומל על ידי תפילין של ראש שמונחות על חלקו הקדמי של המוח.

אחרי שעברנו לשכל, אנו חוזרים שוב ליד ומסיימים את ההנחה בכריכת הרצועה סביב האצבעות, זהו רמז לכך שבסופו של דבר אנו יוצאים מן המעשה וחוזרים אליו. גם אם לא הצלחנו להבין בשכלנו את טעם המצווה, גם אם לא נצליח לעולם, הבסיס הוא עשיית רצון השם.

חובה עלינו לחפש הסברים למצוות, ללמוד, לשאול שאלות, לדון ולהתעמק, אך כל זה לא יכול להיות במקום הקיום המעשי או על חשבונו.

רעיון זה מסביר לנו את סיבת המבנה השונה של שני סוגי התפילין.

חלוקת הפרשיות בתפילין של ראש מסמלת שהיהדות מכירה בחילוקי דעות מחשבתיים, בגוונים וניואנסים של טעמי המצוות, בוויכוחים ודיונים, אולם כאשר אנו עוברים לעולם ההלכה, עולם המעשה, ההלכה היא אחת ויחידה והכל כפופים למרותה. מותר לך לחשוב שונה, לדון, לחפש הסברים, אבל המעשה הוא ברור – יש הלכה אחת וכולנו כפופים לה.

ההסבר של משמעות התפילין של יד כסמל למעשה ושל ראש כסמל למחשבה, עשוי להסביר גם את ההבדל של הכיסוי. אדם צריך לשמור את מעשיו הטובים לעצמו. מידת הענווה דורשת מן האדם לא לפרסם ולהחצין כל מעשה טוב אלא לעשות מעשים ללא כוונת פרסום, אולם כאשר יש לאדם דעות נכונות, מחשבות טובות או אפילו שאלות טובות, אין מן הראוי שישמור אותן לעצמו, וודאי שיועיל לפרסם אותן, להתייעץ ולדון עם אחרים עד ליבון העניינים.

נוסיף נקודה.

תפילין של ראש מכוונים כנגד המוח ושל יד כנגד הלב (התפילין מונחות על שריר הזרוע, סמוך ללב). אחד ההבדלים בין המוח והלב הוא, שהמוח תכונתו לרדת לעומק של כל דבר, לחקור, לפצל "ולפרק" אותו לחלקים קטנים ו"לבנות" ממנו בנין שלם. כשאדם חושב על עניין מסוים, מעמיק בו בשכלו ומתבונן בו, גם אם הוא מרוכז בעניין, עדיין רק השכל שלו עובד, ושאר הגוף פנוי לדברים אחרים. לעומתו – הלב אחראי על הרגשות של האדם, הלב אינו מדוד ומוגבל ואין זה מתכונתו לחלק ולהגדיר כל דבר בפני עצמו. כאשר יש לאדם רגש מסוים, הרגש מציף את כולו, בין אם זה רגש או חיובי או שלילי. כל אדם יכול לראות זאת על עצמו כאשר הוא שמח למשל – השמחה אופפת את כולו ואת כל הווייתו, כך גם כאשר הוא עצוב, מודאג וכדומה, האדם כולו במצב כבוי. הרגש עוטף את כל האדם, ואילו השכל מודד כל דבר באופן קר, מחושב ומוגדר.

התפילין של ראש מורכבות מארבעה תאים מחולקים, וזה מסמל את השכל שטבעו לחלק, להפריד ולהגדיר כל דבר, ואילו התפילין של יד עשויות מקלף אחד, משום שהלב – מקור הרגשות, הוא הרבה יותר אחיד ומקיף את האדם כולו.