"החלטתי לעזור בתוך 60 יום לילדים שלא מצליחים לקרוא"

כשמיכל רנגיני שולחת לי סרטונים, בהם נראים הורים לילדים שאחרי שנים של קשיי קריאה החלו לקרוא היטב, אני מוצאת את עצמי צופה בהם כמעט מהופנטת, חשה את ההתרגשות הולכת וגדלה. כאמא לילדים אני יודעת כמה שיכולת הקריאה חשובה, ועד כמה שהם זקוקים לה כדי להצליח בלימודים, בחברה, ובכלל ביתר התחומים בחיים.

בסרטונים של מיכל נשמעים הורים לילדים שלומדים אפילו בכיתות ה' ו-ו', שמספרים על כך שילדיהם לא הצליחו להגיע לקריאה משמעותית. אחד ההורים מציין שדרשו ממנו להעביר את בתו למסגרת של כיתה קטנה, אך ורק בגלל חוסר היכולת לקרוא; הורה אחר מספר עד כמה שילדו היה מתוסכל ורווי כישלונות, ניסה תמיד למצוא דרכים כדי להסתיר את חוסר יכולת הקריאה. יש גם את מי שמציין שבמשך שנים הוא היה בטוח שבנו דיסקלט, וכך הוא אפילו אובחן.

בכל המקרים האלו הופתעו ההורים כשהתוודעו לשיטה החדשנית והשונה כל כך של מיכל, שעל אף שהיא נשמעת בתחילה מעט שונה מן המקובל, מסתבר שיש לה הרבה מאוד הוכחות בשטח.

לא מצליחים לקרוא

הרצון העז של מיכל לעזור לילדים, הגיע לדבריה מתוך הצורך הגדול שקיים בשטח, כמו גם מתוך תסכול גדול. "אני עובדת בחינוך המיוחד כבר למעלה מ-16 שנה", מספרת  מיכל, "ובמשך השנים התמחיתי בעיקר בקריאה. כאב לי כל הזמן לראות שלמרות השיטות השונות והמאמצים הגדולים, יש ילדים רבים שלא מצליחים להגיע לקריאה משמעותית, אפילו בכיתות הגבוהות. אני לא מתכוונת לילדים שאינם קוראים בכלל, אלא שהקריאה שלהם נעשית מתוך מאמץ גדול, היא לא אוטומטית, וגם כשהם מצליחים לבסוף לקרוא, לעתים קרובות אין הבנה לצד הקריאה".

(צילום: shutterstock)

מיכל מדגישה כי היא אמנם מגיעה מתחום החינוך המיוחד, אך את הנתונים הכואבים ביותר היא רואה דווקא בחינוך הרגיל. "ישנם מחקרים שמראים שבשנים האחרונות ילדי ישראל חוזרים ביכולת הקריאה שלהם ממש עשרים שנה לאחור. הכוונה היא לכל שכבות הגיל, ובעיקר לכיתות ד'-ה', נפגעי הקורונה, שבאותה תקופה למדו בכיתות א'-ב'. אצלם אנו רואים את השבר המשמעותי ביותר. אבל הדברים ניכרים גם אצל הילדים הצעירים יותר, בכיתות א',ב', ג'. בכל הגילים האלו ישנם אחוזים גבוהים מאוד של ילדים שלא מצליחים להגיע לקריאה איכותית וטובה".

בעוד שמבחינת היכולות של הילדים בשטח אנו חוזרים אל העבר, מדגישה מיכל שלא כמו שהיה פעם, כיום ההורים מודעים יותר לקושי של הילדים, וגם מחפשים לו מענה. "ילדים שמתקשים מאוד יוצאים לעתים למסגרות של שילוב או שמקבלים שעות של הוראה מתקנת. אך מבחינה סטטיסטית, זה לא באמת עוזר להם. בסופו של דבר יש בחינוך הרגיל כ-40% ילדים שמתקשים בקריאה, ובחינוך המיוחד האחוזים גבוהים יותר ומגיעים ל-60% מהילדים. בחלק מן המקרים קורה שבשל בעיות הקריאה מגיעים הילדים לחינוך המיוחד. אני אישית משוחחת עם מחנכות של כיתות א' וממש נרעדת. הן מספרות לי שבשנים קודמות הן הוציאו בסוף שנה ילדים שרובם יודעים לקרוא, ואולי אחד או שניים מתקשים, ואילו כיום יש בכל שנה יותר מעשרה ילדים שאינם קוראים משמעותית ואוטומטית. מה שאותן מחנכות לרוב לא יודעות הוא שהקריאה הבלתי-אוטומטית הזו מלווה את אותם ילדים גם הלאה, ולא פעם הם מתמודדים איתה אפילו בכיתות הגבוהות של בית הספר.

"הילדים האלו לא מוזנחים", מדגישה מיכל, "ההורים וגם המורים משקיעים בהם המון, ומכאן מגיע התסכול הגדול, כי הם מרגישים שהם עושים כל מה שנדרש מבחינת חזרה ושינון, אך למרות זאת משהו שם תקוע ולא מתקדם לקריאה".

יש לך הסבר לנתונים הקשים האלו?

"יכולות להיות לכך כמה סיבות, אבל אני אישית לא מתעסקת בהן, כי הן פחות חשובות בעיניי. כמי שפוגשת את הילדים האלו כבר 16 שנה, אני ערה למצוקה, והדבר היחיד שעובר לי בראש הוא לחשוב איך אני מצליחה להקנות לילדים את הקריאה בקלות, בפשטות ובמינימום זמן".

מיכל מדגישה כי הרעיון של 'מינימום זמן' הינו קריטי במיוחד בנושא הקריאה. "תחשבו על זה: כשמורה לוקחת תלמיד ואומרת לו שהיא תטפל בו, אך אינה יודעת מתי ייסגר הפער, זה מוביל למצב שבו התלמיד יכול לבקר במשך שנתיים ואפילו שלוש שנים אצל אותה מורה, ועדיין לא לצמצם את הפערים, כי עם כל יום שחולף הכיתה שלו מתקדמת, אז הוא בעצם צובר פער נוסף".

נעים להכיר: שיטת התנועה

ומה את מציעה שלא קיים בשיטות אחרות?

"באמת שלא חסרות שיטות ללימוד קריאה, וכל הורה שרוצה להרגיש שהוא עוזר לילד שלו יכול לקנות כמה חוברות ולהרגיש שהוא נותן לו מענה. אבל כשאני פיתחתי את השיטה שלי, חיפשתי משהו שבאמת יוביל לשינוי מורגש, ושייעשה בתוך זמן קצר מאוד.

"במקרה שלי יצאתי מתוך הנחה שרוב הילדים שמגיעים אלינו עם קשיי קריאה, אינם כאלו שלא יודעים לקרוא כלל. כשנשאל את רובם איך הוגים א' עם קמץ, הם ידעו להשיב, וכך גם בנוגע לתנועות ולאותיות אחרות, ואפילו יצליחו לצרף את התנועות וההברות למילים ולמשפטים. כלומר, הידע קיים, אך משהו תקוע ולא מאפשר לו להפוך לפעולה אוטומטית. ניסיתי לבדוק מהו ה'משהו' הזה, והסתבר שבמקרים רבים מאוד אלו קשיי שליפה, שמאפיינים מאוד ילדים עם בעיות קשב וריכוז, אך לא רק אותם. זה לא עניין של שכחה או בעיה בזיכרון, אלא הקושי המסוים בשליפת הידע שכבר קיים במוח.

"בנושא הזה אני נוהגת להביא תמיד את 'משל החולצה הכחולה': קניתי חולצה כחולה והכנסתי אותה לארון, אך אני לא מוצאת אותה למחרת. האם זה אומר שאין לי חולצה כחולה? בוודאי שלא. הדבר היחיד שזה אומר הוא שיש לי בלגן גדול בארון. כדי להתגבר על הבלגן יהיו ילדים שיפתחו את הארון וייקחו חולצה אחרת, כשהם מתפשרים על הצבע או הגוון השונה. אלו הם הילדים שיקראו 'קריאה מנחשת' שאינה משמעותית ומובילה לחוסר הנאה ולחוסר הבנה. לעומתם, יהיו כאלו שיתעקשו לקרוא מדויק. הם לא יוותרו עד שיהפכו את כל הארון, כדי למצוא דווקא את החולצה הכחולה. אלו הם ילדים שמשקיעים המון אנרגיה בפענוח הקריאה. הם אמנם מצליחים בסופו של דבר לקרוא מדויק, אך אין להם שום הנאה מכך. כי אחרי שהשקיעו כל כך הרבה בחיפושים אחר החולצה, החולצה שהם מושכים מהארון מקומטת וההפסד גדול, כי ההנאה בקריאה לא קיימת.

"בשיטה שלי אני באה לילדים ומציעה להם לקחת את המוח שהוא בעצם ארון הבגדים, ולדאוג לכך שהוא מלכתחילה יהיה מסודר ומאורגן, כך שיהיה קל יותר לאתר בו את החולצה ולשלוף אותה".

ואיך מסדרים את הארון?

"זוהי שאלת השאלות. בעיות שליפה הן קושי משמעותי שלא נפתר מאליו. סביר להניח שזהו צד שימשיך להיות חלש אצל הילדים הללו במשך כל חייהם, אך לצורך הקריאה יש דרכים לעקוף אותו. בעוד שרוב שיטות הקריאה הרגילות מתבססות על הערוץ השמיעתי-חזותי, שחלש אצלם, אנחנו ננסה למצוא דרך עוקפת וללמד אותם את הקריאה דרך התנועה".

כאן מפרטת מיכל את החידוש הגדול: "בשיטה שלי לקחתי כל תנועה בשפה העברית, כמו קמץ, חיריק, וכדומה, וחיברתי לה תנועה גופנית עם היד. התנועתיות הזו תלווה אותנו במשך כל רכישת הקריאה, עד לקריאת משפטים שלמים וסיפורים. זה הופך את הקריאה להיות מעין שפת סימנים, כאשר הילד לא רק קורא, אלא גם מסמן את התנועות בידיים. הרעיון כאן מתבסס על כך שכאשר אנו מבצעים את תנועות הגוף, אנחנו בעצם חורטים במוחנו את הידע, וזה דבר שמלווה לאורך שנים. אם נחשוב על כך, אנו יכולים לרכב על אופניים כילדים, ולאחר עשרות שנים להתיישב שוב על האופניים ובאותו רגע לנסוע במהירות, כי תנועות גוף נשמרות בזיכרון לטווח ארוך והן נשלפות באופן אוטומטי, מה שפותר את הבעיה המהותית כל כך שדיברנו עליה – קשיי שליפה".

אבל כאשר הילד קורא תוך כדי סימון תנועות, זה מאט מאוד את קצב הקריאה!

"נכון, קצב הקריאה יהיה בתחילה אכן איטי, אבל זה אך ורק לצורך הלימוד. בדיוק כמו שבשלבים הראשונים אנו מלמדים את הילד לרכוב על אופניים עם גלגלי עזר, אך לבסוף הוא לומד להסתדר בלעדיהם. על פי מחקרים, הזמן שנדרש לצורך החדרת תנועות למוח הוא כ-60 יום. אחרי שחולף הזמן הזה אנו מאמינים שהילד כבר מסוגל להשתחרר מן התנועתיות, ויכולת הקריאה נשארת אצלו באופן אוטומטי. מהניסיון שלנו, רוב הילדים מראים התקדמות גדולה מאוד אחרי 60 ימים, ואחרי 90 ימים כ-95% מהם מצליחים לקרוא היטב, ברצף ובבהירות".

מיכל מדגישה כי דבר נוסף שמבדל את השיטה מהרבה מאוד שיטות אחרות, הוא 'עקרון הזמן'. "כשאני מדריכה מורים והורים, אני מדגישה להם שאין ללמד את הילד יותר מעשר דקות בכל יום", היא מבהירה. "הוכח מחקרית כי יכולת ההפנמה של הילדים נעשית בעיקר בעשר הדקות הראשונות של השיעור, וממילא זהו בזבוז זמן לקחת את הילד פעמיים בשבוע להוראה מתקנת, בכל פעם לשיעור של 45 דקות. חבל על האנרגיה של המורים והילדים. העיקרון בשיטה שלנו הוא עשר דקות בלבד".

"שמחה להיות שליחה"

השיטה של מיכל ("שיטת רנגיני") שתופסת תאוצה גדולה בשנים האחרונות, כבר מלווה אלפי תלמידים בכל רחבי הארץ, עם 95% הצלחה בסייעתא דשמיא. בשנתיים האחרונות היא נמצאת כחלק מובנה בבתי ספר מסוימים, ואחוזי ההצלחה בהם גבוהים ביותר.

"אין יום שבו לא מגיעים אליי סיפורים על ילדים שהצליחו לרכוש את הקריאה בזכות השיטה שלי, ובכל פעם  מחדש זה מרגש אותי מאוד", היא אומרת בכנות, "כי זה משהו שאי אפשר להתרגל אליו. כל ילד כזה הוא עולם ומלואו, בפרט אצל בנים בחינוך החרדי, שאצלם באמת אין לילד מה לעשות אם הוא לא קורא, ומיותר לציין שאחוזים גבוהים של ילדים שנושרים מן הדרך הם כאלו שנתקלו בקשיים לימודיים ובחוסר יכולת לקרוא, מאז שהיו צעירים.

"לא מזמן פגשתי אמא לילד מתלמוד תורה שאמרה לי: 'כל המשניות שהילד שלי לומד הן בזכותך, כי בזכות השיטה הוא מצליח לקרוא'. כמובן שאני יודעת שזו לא אני, אבל ברור לי שזו זכות גדולה להיות שליחה לדבר כזה. אני מקווה להפיץ עוד ועוד את השיטה ולסייע לילדים בכל הגילים ובכל המצבים, לרכוש אחת ולתמיד את היכולת החשובה כל כך בחיים – יכולת הקריאה".