מיואשים מהמתבגרים שלכם שתקועים כל החיים בתוך הסמארטפון? על הרעיון הזה עוד לא חשבתם

אתם מסתכלים עליהם, והלב שלכם נצבט.
הוא – תקוע בעוד משחק מחשב.
היא – רואה עוד סרטון מטופש בטיק טוק.
ככה הם שורפים את הזמן שלהם?! לא חבל עליהם?
מה ייצא מהם?.........

"יש חיים מחוץ למסך", אתם אומרים בפעם האלף.
אבל על מי אנחנו עובדים? זה משחק אבוד. מתי היתה הפעם האחרונה שהילדים שלנו ביקשו עצה מ'פרי חוכמתנו'?
הם חיים עמוק בתוך הפלנטה הווירטואלית שלהם, ולנו לא נותר אלא להיאנח ולומר לעצמנו "אוי, הדור הזה" (עם טונה של התנשאות).

אבל רגע לפני שאנחנו נמשיך לחפור על כמה שהדור של היום הוא על הפנים,
יש לי שאלה אליכם לא קשורה שקפצה לי פתאום לי לראש:
זוכרים לפני כמה שנים, שהבני נוער המפלצתיים שלכם היו רק זאטוטים טהורים ותמימים?
הייתם אחרי יום עבודה מתיש,
עם בית שנראה כאילו עבר עליו משהו רע (הוריקן קטן על זה),
ולצידכם היה זאטוט שהתבונן עליכם במבט דורש צומי.
היה לו נשק, שהדאיג אתכם הרבה יותר מהאיום האיראני –
בכי צווחני, שאפילו חבילת אדוויל לא תעזור כדי להרגיע את כאב הראש.

ואז הסתכלתם עליו.
לא על הזאטוט.
וזה היה נראה כמו פתרון קסם.
העיניים שלכם נצצו.
"המשתיק הלאומי" היה מונח ממש מולכם, על השולחן.

הסמארטפון.

אז תקעתם אותו לילדון, והרווחתם את צלילי השקט.

אבל היי, לא אצל כולם ככה התחיל סיפור האהבה בין המתבגרים שלהם לסמארטפון.
לפעמים זה היה כורח הנסיבות.
חיים בסביבה שבה להיות בלי סמארטפון זה כמו לצאת מהבית בלי נעליים. 
וככה מצאתם את עצמכם יום אחד קונים לילדים שלכם לצד ארטיק-מטרה סמארטפון.

"זו המציאות", אמרתם לעצמכם וקיוויתם בליבכם שהם ידעו להתנהל איתו בצורה נבונה.
וכמו שהאמרה העממית אומרת – ציפיות לחוד ומציאות לחוד.

לפני שנמשיך עוד קצת לחפור על ההרס של הדור הזה (כמובן עם גישה של "אנחנו יותר טובים", כאילו דה), קפצה לי עוד שאלה לא קשורה:
כשאתם לוקחים את הילדודס שלכם לגן משחקים, עם מי אתם נמצאים – איתם או עם הסמארטפון שלכם?

אאוץ', שאלה נוקבת. את האמת, לא כל כך נעים לענות עליה.

אז הנה גלגל הצלה, שאלה חלופית:
אחרי שחזרתם הביתה מהעבודה וסיימתם לעשות בבית את מה שצריך, כמה זמן פנוי נשאר לכם ביום ממוצע?
לא יותר משעתיים, נכון?

עכשיו, עם יד על הלב, ותענו בזבנג בלי לחשוב:

כמה מתוך הזמן הזה אתם בתוך הסמארטפון?

בלי שהחבר'ה הצעירים בבית ישמעו... תכל'ס, כל השעתיים, נכון?
ובואו נהיה אקסטרה לארג'ים עם עצמנו, ונגיד שרק שעה.

חשבון פשוט מראה ש-50% מהזמן הפנוי שלנו אנחנו מעבירים בסמארטפון.

כשחושבים על זה, אולי אנחנו לא יותר טובים מבני הנוער שלנו?....
הרי זו לא אשמתם שמכורח המציאות יש להם יותר זמן פנוי מאשר להורים שלהם,
והנה, גם הם מעבירים חצי מהחיים שלהם בתוך הסמארטפון – בדיוק(!) אותו אחוז מהזמן הפנוי של ההורים שלהם.

מסתבר שגם דור Z וגם דור Y בוחר להעביר את מרבית הזמן הפנוי שלו באותה צורה – בסמארטפון.

ומכאן כמה מסקנות:

1. קודם כל, די עם השיפוט. כולנו יודעים שהצד השני מרגיש כששופטים אותו, וזו נקודת הפתיחה הכי גרועה כדי לייצר שינוי אצל השני. ובסופו של דבר, אנחנו לא יותר טובים מהם, אז גם לא הרווחנו בכלל ביושר את הזכות לשפוט. ובכלל, נסו בפעם הראשונה בחייכם להסתכל על המתבגרים שלכם בהבנה ובאמפטיה.

2. הדבר ההכרחי בכדי לייצר שינוי אצל המתבגרים שלנו הוא דוגמא אישית.
אם אנחנו לא משמשים מודל ראוי לחיקוי בניצול חכם של הזמן הפנוי שלנו, אז איך נוכל לבוא בכלל בטענה למישהו?

3. תפסו שיחה רגועה עם המתבגר, הכי בגובה העיניים, ושתפו אותו על השאיפה שלכם לנצל את הזמן הפנוי שלכם לעשייה משמעותית.
דברו איתו על הרגשת ההחמצה והבזבוז שיש לכם אחרי שעה בסמארטפון.
התייעצו איתו כיצד ניתן לעזור לעצמנו להגביל את השימוש בו, ספרו לו מהן נקודות החולשה שלכם והתייעצו איתו כיצד ניתן לגבור עליהן.
עשו איתו סיעור מוחות לרעיונות של פעילויות חיוביות, ערכיות ומועילות בהן ניתן למלא את הזמן הפנוי.
זו לא סתם קלישאה כשאומרים 'השינוי של השני מתחיל בשינוי אצלך'. זה לגמרי נכון.

ולא, זה לא יפגע בסמכות שלך מולו כהורה.
זה רק יהפוך אותך בעיניו לחבר טוב וכנה ולאדם מתבונן שרוצה להשתפר ולהיות טוב יותר.